התיאוריה האחרונה – מארק אלפרט

מטר, 364 עמ'

 

364 עמודים של קריאה סוחפת בספר מתח ומרדפים, שכולל סוכני אף-בי-איי, משטרה, חיילי כוח דלתא שמוטסים מעיראק בחזרה לארה"ב כדי לפעול בתוך המדינה על פי צו נשיאותי, וכמובן גם טרוריסטים שכוללים שכיר חרב רוסי חסר כל רחמים, וכולם רודפים אחרי פרופסור להיסטוריה של המדע.

ומה כולם רוצים ממנו?

או, כאן החלק הכייפי.

מסתבר שאיינשטיין פיתח תיאוריה "תיאוריית השדה המאוחדת" תיאוריה אחת שמסבירה את כל כוחות הטבע, שמאחדת את תיאוריית הכבידה עם תורת הקוואנטים, אבל הבין שהתיאורייה עלולה לשמש כנשק איום שהוא כינה אותו "מחריב עולמות". התיאורייה היתה כל כך יפה שאיינשטיין לא היה יכול להשמיד אותה אבל גם לא רצה לפרסם אותה, כי הוא הרגיש אשם על כך שתורת היחסות והנוסחה E=MC² הובילה לפצצה האטומית. האנושות עדיין לא מוכנה לכך. לכן איינשטיין הפקיד חלקים מהתיאורייה אצל שלושה מדענים שעבדו עימו.

אבל מישהו ממש רוצה להשיג אותה, והוא מוכן לשם כך לענות ולהרוג את המדענים הקשישים, כדי להוציא מהם את המידע.

ועכשיו המידע הזה הגיע לידי ד"ר דניאל סוויפט, פרופסור להיסטוריה של המדע. האחרון שבמדענים היה מרצה של דניאל סוויפט בעת לימודי הפיזיקה שמהם פרש בסופו של דבר כשהבין שהוא לא יהיה פיזיקא גאון אבל כן יכול להיות מרצה להיסטוריה של המדע. הוא נקרא על ידי המשטרה לבית החולים שבו מאושפז המדען הגוסס, וזה לוחש באוזניו את המפתח לתיאוריה ומפציר בו לשמור עליה ולא להסגיר אותה לידי כל מחפשיה.

וכעת דניאל הופך למטרה לכל האנשים הרעים והפחות רעים, שרוצים להניח את ידם על הנשק האולטימטיבי.

ועכשיו מתחילים מרדפים, מאבקים, חקירות, ניסיונות להבין את התיאורייה, רדיפה אחרי מיקום הנוסחאות, והסברים מדעיים שככל הנראה מבוססים על מדע אמיתי, לא שאני יכולה להבין או להעיד על כך אבל מסתבר שאלפרט למד אסטרופיזיקה באוניברסיטת פרינסטון וכתב עבודת תזה על יישומים של תורת היחסות של איינשטיין, ועובד כעורך במגזין "סיינטיפיק אמריקן" אז יש בסיס של ידע למה שהוא כותב.

וזה כתוב כל כך טוב. אין מילה מיותרת ואין מילה חסרה. מה מניע אנשים, את האנשים ה"דמויות" בספר, מה הבחירות שאנשים עושים ומה זה מעיד עליהם.

הספר נקרא בשטף ובמתח עד לסיומו, אך עם פתרון התעלומות וההפי אנד לכאורה, נשארת תחושה של תוגה, כי כמו במציאות, גם בספר, האנושות עדיין לא מוכנה להשתמש במדע לצרכי שלום ושגשוג של כולם, אלא להשתמש בו לצורך ייצור כלי נשק איומים יותר ויותר.

אמירה שמיוחסת לאיינשטיין היא ”איני יודע באיזה נשק נשתמש במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית נשתמש במקלות ואבנים”

בעיתוי מעניין, בדיוק התפרסם מאמר ב"הידען" שכותרתו:

תאוריה רדיקלית חדשה מאחדת את תאוריות הכבידה של איינשטיין עם מכניקת הקוונטים

וזה הלינק:

תיאוריה חדשה מאחדת

והנה עטיפה של איזה סינגל שנקרא "הולך למקומות" ויש בה את ההמחשה של מה שהספר מייחס לתיאוריית השדה המאוחדת:

אהוב המוות

 אהוב המוות – בוריס אקונין

ידיעות ספרים – עליית הגג, 388 עמ' כולל הערות ונספח

 

התשיעי בסדרת "תיבת פנדורין" המספרת על אראסט פטרוביץ' פנדורין, אשר חוקר מקרי רצח ופותר תעלומות.

הספר נפתח בפתיח הקבוע לסדרה:

לזכר המאה התשע-עשרה

שהספרות בה הייתה גדולה,

האמונה בקדמה – חסרת גבולות

והפשעים בוצעו ופוענחו בחן

ובטוב-טעם

 

אבל הספר הזה שונה משמונה הקודמים לו, בכך שהוא מסופר דרך עיניו של סנקה סקוריקוב המכונה "סקוריק" על ידי חבריו לכנופייה. וכל פרק זכה לכותרת "איך סנקה..." (עשה כך או כך). למעשה, רק בעמ' 122 אנחנו פוגשים לראשונה את פנדורין.

התחלתי לקרוא את הספר לפני ה- 7 באוקטובר (2023), ובמשך כחודש וחצי לא יכולתי לקרוא ספר, כך שהקריאה בו התמשכה ונסחבה. בשל הנסיבות החיצוניות קצת קשה להגיד אם זה הספר או הנסיבות, אבל אני חושבת שגם וגם.

הסדרה הזו כל כך טובה, שכל ספר נקרא בשטף ובעניין, ותמיד מעבר לפתרון התעלומה הקורא יוצא נשכר עם הבנות תובנות ומחשבות.

אבל הספר הזה, הוא חריג לסדרה, ולטעמי פשוט פחות טוב, פחות מוצלח.

פחות אדבר על מה שקורה בו, יש בו הרבה רציחות, אוצר סודי ועצום, הרבה תככים ומלחמות בין כנופיות אכזריות בשכונות הקשות של מוסקווה.

הפתרון של התעלומה קצת פחות אלגנטי בעיני מאשר בספרים האחרים בסדרה.

כן אפשר להפיק ממנו תובנה אחת יפה, שכל אדם יכול לשנות את מסלול חייו, ללמוד דברים חדשים ולבחור בטוב.

אבל אם הולכים על הסדרה הזו, אז מבחינתי זה הספר שפחות תפסידו אם תוותרו עליו. יש בסדרה הזו מספיק ספרים אחרים ונהדרים, חלקם כבר נסקרו בבלוג הזה.

 

כל העולם במה

 כל העולם במה – בוריס אקונין

ידיעות ספרים-עליית הגג, 477 עמ'

 

"לזכר המאה התשע-עשרה

שהספרות בה היתה גדולה,

האמונה בקדמה – חסרת גבולות,

והפשעים בוצעו ופוענחו בחן

ובטוב-טעם."

 

זהו המוטו של כל אחד מהספרים בסדרת פנדורין, כך גם ב"כל העולם במה", ה-12 בסדרה.

הבעיה היחידה עם סדרת הספרים הזו, היא שלפעמים צריך ללכת לישון ולעזוב אותם באמצע הקריאה.

עד כדי כך הם טובים. כתובים טוב, מרתקים, מעמיקים.

בתמצית: השנה היא 1911. הבלש אראסט פטרוביץ' פנדורין בן ה-50 פותח בחקירה של סדרת רציחות בתאטרון לבקשתה של האלמנה של הסופר צ'כוב. פנדורין מוצא אהבה חדשה ואף נהפך למחזאי מקורי ומצליח.

כך מתחיל הספר:

"אראסט פטרוביץ' התחיל להחשיב את עצמו לאדם הרמוני למן הרגע שבו הגיע למדרגת החוכמה הראשונה. הדבר קרה לא באיחור ולא בטרם עת כי אם בדיוק בזמן – בגיל שבו כבר הגיעה העת להסיק מסקנות, אבל עדיין אפשר לשנות תכניות.

המסקנה המהותית מכולן שלימדו אותו השנים – אפשר היה לסכמה במשפט קצר להפליא, שערכו עלה על כל התורות הפילוסופיות גם יחד: להזדקן זה טוב."

ואז הוא ממשיך ומגדיר לעצמו את עקרונות הפעולה להמשך חייו, ומפתח תכנית פעולה שכוללת מטרות פיזיות-ספורטיביות, ואינטלקטואליות.

רק דבר אחד פנדורין לא צפה.

שהוא יחזור להתאהב כמו נער צעיר ונרגש.

וזה מה שקורה לו כאשר הוא מתגייס לחקור מדוע השחקנית הראשית בתאטרון האופנתי, מלאה בפחד והיא רדופה ומיוסרת. זאת הוא עושה תוך כדי שהרציחות הולכות ומצטברות, ופנדורין איננו ממוקד מטרה כהרגלו.

וכך אנו נכנסים ביחד עם אראסט פטרוביץ' להכיר את אחורי הקלעים של עולם המשחק, את האינטריגות הקטנות בין השחקנים, ותוך כדי החקירה גם לנסות ולהבין את עולם הרגש שנפתח לו פתאום ומאיים להטביע אותו.

בשלב די מתקדם של הסיפור, פנדורין משוחח עם משרתו הנאמן, מאסה. מאסה משיב לפנדורין על שאלתו מה היית מלמד את בני (לו היה נולד ילד)? ומאסה עונה- "את העיקר. משהו שאתה אינך מסוגל ללמדו." ומה זה? "להיות מאושר."

פנדורין מופתע. האיש הכל כך חכם, שמציב לעצמו משימות חיים ומגשים אותן, לא חשב מעולם על כך שמהצד עלולים חייו שלא להיראות מאושרים.

וזו הנקודה האנושית. איננו יכולים להיות מודעים לכול. לכל אחד מאיתנו נקודה עיוורת. ולכן, לא טוב היות האדם לבדו. כדי שיהיה מי שישקף לנו את מה שאיננו יודעים לראות בעצמנו.

מילה אחרונה על העטיפה המרהיבה. אולם התאטרון האלגנטי, המוזהב, כמה יפה.

בהשוואה העטיפה האנגלית:

העטיפה הרוסית:

מות אכילס

 מות אכילס - בוריס אקונין

עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 374 עמ' כולל נספחים.

בגיל 26, בשנת 1882 פנדורין שב למוסקווה, וצולל לתוך חקירת פרשה מסתורית של מותו של גיבור מהולל של רוסיה, יושב על הכורסה בחדרו. פנדורין מתחיל לברר את העניין והגופות מתחילות להיערם.

ספר משובח. כתיבה לירית, תרגום מעולה, ספר ממתק.

"...כדי לא להפריע לאדונו בהבנת משמעותו של הסליל הגדול, שמושחלות עליו כל הסיבות והתוצאות הקיימות בעולם, הן הגדולות מאוד והן הקטנות ביותר.

פנדורין נד בראשו, ממשיך להגות בפרטי החקירה."

וגם:

"אראסט פטרוביץ' כבר ידע מה עליו לעשות. רווחה פשטה בנפשו הודות לפתרון הפשוט והנכון. הפתרונות הנכונים פשוטים תמיד,"

הדוב

 הדוב - אסף שור 

ספרית פועלים, 149 עמ'

 

תל אביב, בימים ש"אחרי". "זו הייתה, על פניו, התקופה שאחרי, הימים שהכול כבר נגמר, אבל כל עוד יש מי שיגיד ככה, נראה שזה בעצם לא נכון."

אחרי שהמהומות שככו, הצבאות התעייפו, כוחות האו"ם הגיעו ונפרשו על הגבולות החדשים, לא כדי לשמור על האחרים בחוץ, אלא גם בשביל שנישאר בפנים...

והספר פורש את הימים שאחרי, בתל אביב הרוסה מהפצצות, בתים נטושים, מעט תושבים שנשארו ומאכלסים דירות שהתרוקנו מבעליהן, מנסים להשיג אוכל, נייר טואלט, וברמת העיקרון להתקיים.

"מה זה לכתוב ספר? אתה עושה סדר, איפה שאין סדר. אתה דוחף סיבות איפה שאין סיבות. אתה חולם לעצמך איזה מין חלום ואז מספר אותו לאנשים בשביל שילמדו ממנו משהו על עצמם. זה לגמרי בלתי הגיוני."

אז הספר הזה הוא הניסיון של אסף שור לעשות איזה שהוא סדר בעולם מבולבל והרוס, לספר לנו סיפור על חלום מבעית שהוא חלם, שאולי אפילו עלול להפוך למציאות מדממת במציאות המוטרפת שאנחנו חיים בה (או חולמים אותה).

"אם כבר חיים, אז שיהיו חיים כבר."

אבל אולי הכול היה כבר מאוחר מדי? אולי ממש עכשיו, כשאנחנו קוראים ספרים, או משחקים עם הילדים שלנו, או הולכים לים וחוזרים הביתה לשטוף את החול, אולי זה כבר מאוחר מדי, וגרגרי החול האחרונים צונחים מטה בשעון החול שמונה את הרגעים לקראת המאוחר מדי הזה, כי היינו שאננים?

"קודם הייתי עורך דין, ועכשיו אני לא. איך אפשר להסביר את זה למישהו מלבדי (הוא לא הבין שהעולם מלא עכשיו באנשים שזה בדיוק הסיפור שלהם. .). קודם הייתי איש אחר, והתנהלתי כך וכך. ועכשיו האיש הזה כבר לא קיים. כבר אין לו העולם ההוא שהיה אפשר להתקיים בו. האיש הזה מת. הוא כבר מת."

בחלק השלישי של הספר אנחנו חוזרים לעבר של הדמויות. לזמן קצר של "לפני" שהכול קרה. הרגעים הקטנים, הגדולים, הפשוטים האלה שכולנו חיים אותם בין עבודה, בית, ילדים, קפה, קניות כל מיני דברים שמעצבנים או שמשמחים אותנו, לפני שקורה משהו שגורם לנו להבין כמה מה שהיה אז (שיש לנו עכשיו) הוא כל כך יקר-ערך וחשוב במלוא פשטותו ורגילותו.

"תמיד יש רגע שהוא עדיין הרגע שלפני, אולי אפשר עוד לפנות אחרת, לבחור במשהו אחר, אבל ההיסטוריה טוחנת את כולנו בגלגלים גדולים ואיטיים."

זה לא ספר קל לקריאה, לא משום שהוא לא זורם, הוא זורם, והוא קצר. אבל הוא מעיק בכובד המסר המאיים שעולה ממנו, של צל אפל שמרחף מעל לכל החיים הרגילים שלנו. המים הזורמים בברזים, החשמל שזורם במזגנים ומקרר את האוויר החם.

סוגת הדיסטופיה מבחינתי היא סוג של שעון מעורר, שמתריע לזכור את החשיבות של מה שיש, שיכול להיעלם. זו יכולה להיות איזו מלחמה אזורית, מלחמה עולמית, מטאור שצונח ומעלה את המים באדים חמים לאטמוספירה. אין לנו באמת שליטה על הדברים שקורים או שעלולים לקרות, יש לנו יכולת לכוון את התגובות שלנו מולם. ולראות את השבריריות של הקיום האנושי ולהעריך. מבחינתי, המסר הוא להעריך כל רגע, וזו החשיבות של ספר דיסטופי.

לפני שהקפה יתקרר

 לפני שהקפה יתקרר – טושיקאזו קאוואגוצ'י

כנרת זמורה, 191 עמ'

 

אם היה זה אפשרי לחזור אחורה בזמן, לאן הייתם רוצים לחזור? את מי הייתם רוצים לפגוש? מה הייתם רוצים לשנות?

ישנו בית קפה קטן בסמטה צדדית בטוקיו, ממוקם במרתף ללא חלונות, שקירותיו בצבע חום אדמדם (ספיה), שלושה שעונים גדולים תלויים על הקיר ולא ניתן לדעת מה באמת השעה, מאוורר תקרה מסתובב לאיטו, ולמרות החום בחוץ, בפנים תמיד קריר ונעים ללא מזגן.

בבית הקפה הזה מנהל בית הקפה, אשתו ובת דודו, וגם אישה מסתורית שיושבת כל היום ושותה קפה, לבושה בבגד שלא תמיד מתאים לעונה. ואנשים קבועים שמגיעים לשתות קפה.

האגדה המקומית מספרת שבבית הקפה הזה יש אפשרות לחזור אחורה בזמן, אבל יש לכך שורה של כללים מעצבנים, שאחד מהם הוא, יש לסיים לשתות את הקפה לפני שהוא יתקרר, ובכך המסע בזמן מסתיים. ויש עוד כלל, החזרה בזמן לא משנה את ההווה. מה שקרה לפני שחזרת בזמן קרה, ויקרה ולא משנה מה תעשה. ובכן, האם יש טעם בחזרה בזמן?

הספר הזה חוקר את השאלה הזו בסדרה של ארבעה סיפורים השלובים זה בזה, שלאורכן אנו לומדים להכיר יותר ויותר את אנשי בית הקפה ומבקריו הקבועים, את הכללים הנוקשים ואת האפשרויות שנפרשות, והן לא מה שהיינו חושבים מלכתחילה.

זהו ספר מתוק ומריר ומלא קסם, שנקרא כמו סיפור אגדה, או פנטסיה (או ליתר דיוק, ריאליזם מאגי), אך גם מעורר מחשבה, מביא לביטוי הבנה פסיכולוגית של בני האדם, עם הרצונות, היכולות, השריטות הקטנות או הגדולות שלהם, ומה שאפשר ויכול להיעשות על מנת לשנות, לאו דווקא את המציאות אלא את אופן התייחסותנו אליה.

 

 

עקרון אי-הידיעה

 עקרון אי-הידיעה – אופיר ינקו

384 עמ', כולל מונחון, רשימת איורים וביבליוגרפיה

 

בתמצית, הטענה המרכזית בספר היא, כי אין אפשרות באמת לדעת את המציאות לאמיתה ולכן יש לקבל את אי-הידיעה, את אי היכולת לדעת, כי זה מה שיש.

דון מיגל רואיס מסביר ב"ארבע ההסכמות" שבני האדם חולמים, כל הזמן, ויצרו חלום חיצוני גדול שנקרא חלום החברה, חלום של משפחה, של קהילה, של עיר, של ארץ, של פלנטה. אנחנו לא רואים אמת, מפני שכל האמונות השקריות שנמצאות בתודעתנו פורשות מסך בינינו לבין המציאות. איננו יכולים לראות את המציאות כיון שעינינו ממוסכות באמצעות תודעת החלום.

מאבל כץ, בספרה "הו'אופונופונו עקרונות לחיים", מסבירה שאנחנו מאמינים שעלינו למלא את מוחנו בידע, כך שכל תחושת הזהות העצמית שלנו מבוססת על התפיסה שמוחנו נועד לאגור ולהבין מידע. היא מוסיפה, שעלינו להכיר בתבונתנו הטבעית שאין מקורה בידע.

בקבלה מדובר על הסתר פנים של אלוהים, אשר איננו מגלה עצמו, ו"אלא שאנו שראייתנו מוגבלת במקום ובזמן, איננו מסוגלים לראות מעבר לכאן ועכשיו, איננו יכולים לראות את צירוף הגורמים והנסיבות מעבר למקומנו ולזמננו. רק במרחק של זמן יש לנו יכולת להתבונן בצירוף המקרים ולראות את יד ההשגחה העליונה המכוונת אלינו מלמעלה. ואם אלוהים מייצג את האמת, את המציאות לאמיתה, אז הנה המסר, יש אמת לאמיתה אך היא נסתרת מאיתנו.

ובכן, שאלת החיבור בין מידע, ידע, מציאות, אמת היא עתיקה כמו האנושות.

אך ינקו אינו מגיע אליה מהכיוון הרוחני, אלא מכיוון כמו-מדעי, בניתוח של תבניות הידע והמידע, של המדווחים על המידע (עיתונאים, היסטוריונים, פסיכולוגים וכד'), על חסמי המידע ואמינות המדווחים. לגישתו, בין הדיווח לבין המציאות שאליה הוא מתייחס, עשוי להתקיים פער הנובע מחסמי המידע של המדווח ומליקויי המדווח, מהאג'נדה של המדווח ומהאג'נדה של מקבל המידע.

ינקו טוען, שיש מציאות אחת ויחידה, יש אמת אחת ויחידה, אבל הוא מערער על האפשרות לדעת את מה שהתרחש במציאות, כשברוב המקרים (אם לא כולם) מתקיימים התנאים שמתאר עקרון אי-הידיעה. המציאות היא מה שקרה, ולא מה שעוצב על ידי התפיסה האנושית. וכאשר אין לנו אפשרות לדעת מהי האמת – ולטענת ינקו זה המצב ברוב הדברים החשובים, שמחוץ לדברים היומיומיים והנגישים לנו, אז בואו פשוט נקבל את אי-הידיעה.

יש במסר הזה משהו מטלטל, כיון שאנחנו בנויים לרצות לדעת, להאמין שיש אמת, שיש מציאות שאפשר לדעת אותה. לחקור ולשאול ולברר ולהגיע לדעת ותבונה.

אבל, זה לא חדש. בסרט ראשומון של אקירה קוראסאווה משנת 1950 מובאות ארבע עדויות לאותו אירוע, שפשוט נראה אחר לגמרי דרך עיניהם של ארבעה עדים. הסרט שראיתי לפני שנים רבות השאיר עלי רושם עז, ולאורך תחילת הספר חשבתי לעצמי שוב ושוב, ראשומון, ואכן בעמ' 128 ינקו מתייחס לסרט זה.

הספר מכיל שלושה חלקים. בחלק הראשון מוצבת התיאוריה של עקרון אי-הידיעה. למען האמת זה חלק די מתיש וכביכול "טכני" באופיו, כיון שכאן מונחות אבני היסוד של התיאוריה של ינקו. מובא הפירוש למה זה "ידע" מה זה "מידע" ומה ההבדל ביניהם, הגדרה של סוגי מדווחים, סוגי אמינות של מדווחים, בעיות וקשיים בסיווג מדווחים ובהבנת ההבדל בין דיווח לבין מציאות. מן הסתם יש צורך בהצגת תבנית החשיבה שמובילה לגיבוש העיקרון, אבל יתכן שאפשר היה מעט להקל. עם זאת, ינקו מקליל מעט את כובד החלק הזה באמצעות איורים שממחישים חלקים בתיאוריה שלו, ופה ושם זרועות אמירות במשלב שפה מעט נמוך יותר מה שהופך את הטקסט ליותר ידידותי.

בחלק הראשון היו לי "ויכוחים" עם הטקסט, או אולי לא ממש ויכוחים, יותר דיונים, מחשבות, שאלות, סוגיות, ואכן החלק הזה זרוע בהרבה הערות בעפרון בצידי הטקסט. פחות קריטי להיכנס כאן לדיון או לוויכוח עם אבני התיאוריה, כיון, שלדעתי האמירה העקרונית והבסיסית של ינקו, איננה חדשה במישור העקרוני, אם כי לא זכור לי שנתקלתי בניתוח 'מדעי' ואקדמי כזה לדברים.

ינקו מסביר, שכיון שלא ניתן לדעת על המציאות, הרי שכל מידע שמדווח על ידי גורם כלשהו, הוא למעשה סיפור, כלומר מידע שאין אנו יכולים לדעת באיזו מידה הוא משקף את המציאות. דוגמא לסיפור כזה היא "הדיאטה הים-תיכונית מפחיתה את הסיכון למחלות לב". אלא, שכיון שמדובר במערכת האנושית שהיא מורכבת ביותר, לא ניתן באמת לשייך תוצאה מסוימת לפעולה מסוימת דווקא, ויתירה מכך הרי לא ניתן לערוך ניסוי שבמסגרתו אותו אדם ינהל תפריט תזונה ים תיכוני ובמקביל תפריט תזונה של ג'אנק פוד, ואז נוכל להשוות את התוצאות. על כן, מדובר בסיפור. אמנם פופולרי, אבל – כאמור, סיפור.

בחלק השני של הספר מוצגות דוגמאות לסיפורים נפוצים שההתייחסות אליהם היא כאל שיקוף של המציאות. כאן ינקו מנתח את סיפורי ההיסטוריה, סיפורי הדינוזאורים, סיפור דוד וגוליית, סיפורי המדינה הדמוקרטית (!), פסיכולוגיה, פרשנויות ופירושים, בריאות, ועוד.

אנו חיים בעידן שבו העולם מייצר כמויות אדירות של מידע, באינטרנט, טלוויזיה, עיתונים, ספרים, שיחות, רעיונות שמופצים ברשתות החברתיות. איך מתמודדים עם כמויות המידע העצומות האלה? אבל גם כשקולטים מידע, איך מתמודדים עם הרעיון שחלק מהמידע, אולי רובו, אולי כולו, איננו משקף מציאות עובדתית אמיתית, אלא הוא למעשה סיפור, כפי שינקו מגדיר לאורך הספר?

ובכן, טוען ינקו, בתמונת המציאות שלנו משמשים הסיפורים תחליף לידע, והאמונה מספקת כדי למלא את החללים בידע. הסיפורים משמשים מכנה משותף שמחבר אנשים ממקומות שונים ומתרבויות שונות, כאן אנו חוזרים לחלום המציאות של דון מיגל רואיס ושל ההואופונופונו...

עם זאת, ינקו מדגיש כי כאשר אנו מכירים בכך שדיווח מסוים הוא סיפור ותו לא, המשמעות איננה שלילת מה שמסופר בו, אלא הכרה באי-האפשרות שלנו לדעת מה באמת התרחש במציאות (עמ' 310).

כאמור, החלק הראשון בספר שהוא "טכני" במהותו הוא די מַלְאֶה. לעומת זאת החלק השני מעניין מאד, באופן שבו דברים שנראים כברורים וידועים, הופכים בידיו של ינקו לסיפורים. סיפורים טובים, אבל סיפורים. והחלק השלישי והסוגר את הספר תוקף את היסודות שעל בסיסם אנו נוטים לראות בסיפור כעובדות, כמו מומחיות, תארים אקדמאיים, מראי מקום, סטטיסטיקה, מבחן השכל הישר, מבחן הסבירות ועוד. ולבסוף מצביע על המשמעות של עקרון אי-הידיעה ועל הקשיים הנובעים ממנו, וכיצד להתמודד עימם.

הקריאה של הספר בעת הנוכחית היתה לא פשוטה. לא זכור לי בעבר פרק זמן כל כך מלא עוצמה של התנגשות בין פרשנויות באופן שפשוט יוצר שתי מציאויות אלטרנטיביות. (ולא חייתי בתקופה של גליליאו..). לוויכוחים העכשוויים על רפורמה משפטית כנגד הפיכה משטרית, מצטרפים ויכוחים מהעת האחרונה בסוגיית החיסונים בכלל ולקורונה בפרט, בסוגיית משבר האקלים, יש כזה או אין כזה? והאם האדם אחראי (על כך דווקא יש התייחסות בספר).

על פי ההגדרה של ינקו (כלומר, לפי הערך בויקיפדיה שעליה הוא נשען), ידע הוא "מידע אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה". בהגדרה כזו יש קשר בין נכונות המידע שנקלט, לבין הידע שנוצר. אבל אולי אפשר להגדיר "ידע" באופן אחר, שכולל גם תחושות, אינטואיציות, ידע שמגיע ממקורות חוץ שאינם המדווחים הרגילים שינקו מתייחס אליהם? נכון, ידע כזה עשוי להיות סובייקטיבי, ובלתי ניתן לבחינה, אבל הוא יכול להיות נכון למרות שאינו זוכה לקונצנזוס (האם כדור הארץ חג סביב השמש, או להפך? תלוי מתי מדברים על כך..).

בעמ' 112 מסביר ינקו, שהגישה שלו איננה בשום אופן פוסטמודרניסטית. "המציאות היא אחת ויחידה. אינני מערער על כך שבכל הקשור לאירועי המציאות יש אמת אחת ויחידה, אלא על האפשרות לדעת את מה שהתרחש במציאות – בהתקיים התנאים שמתאר עקרון אי-הידיעה, תנאים שכאמור קיומם נפוץ עד מאוד. המציאות היא מה שקרה, ולא משהו שעוצב על ידי התפיסה האנושית. וכאשר אין לנו אפשרות לדעת מהי האמת – אז בואו פשוט נקבל את אי-הידיעה."