הדוב

 הדוב - אסף שור 

ספרית פועלים, 149 עמ'

 

תל אביב, בימים ש"אחרי". "זו הייתה, על פניו, התקופה שאחרי, הימים שהכול כבר נגמר, אבל כל עוד יש מי שיגיד ככה, נראה שזה בעצם לא נכון."

אחרי שהמהומות שככו, הצבאות התעייפו, כוחות האו"ם הגיעו ונפרשו על הגבולות החדשים, לא כדי לשמור על האחרים בחוץ, אלא גם בשביל שנישאר בפנים...

והספר פורש את הימים שאחרי, בתל אביב הרוסה מהפצצות, בתים נטושים, מעט תושבים שנשארו ומאכלסים דירות שהתרוקנו מבעליהן, מנסים להשיג אוכל, נייר טואלט, וברמת העיקרון להתקיים.

"מה זה לכתוב ספר? אתה עושה סדר, איפה שאין סדר. אתה דוחף סיבות איפה שאין סיבות. אתה חולם לעצמך איזה מין חלום ואז מספר אותו לאנשים בשביל שילמדו ממנו משהו על עצמם. זה לגמרי בלתי הגיוני."

אז הספר הזה הוא הניסיון של אסף שור לעשות איזה שהוא סדר בעולם מבולבל והרוס, לספר לנו סיפור על חלום מבעית שהוא חלם, שאולי אפילו עלול להפוך למציאות מדממת במציאות המוטרפת שאנחנו חיים בה (או חולמים אותה).

"אם כבר חיים, אז שיהיו חיים כבר."

אבל אולי הכול היה כבר מאוחר מדי? אולי ממש עכשיו, כשאנחנו קוראים ספרים, או משחקים עם הילדים שלנו, או הולכים לים וחוזרים הביתה לשטוף את החול, אולי זה כבר מאוחר מדי, וגרגרי החול האחרונים צונחים מטה בשעון החול שמונה את הרגעים לקראת המאוחר מדי הזה, כי היינו שאננים?

"קודם הייתי עורך דין, ועכשיו אני לא. איך אפשר להסביר את זה למישהו מלבדי (הוא לא הבין שהעולם מלא עכשיו באנשים שזה בדיוק הסיפור שלהם. .). קודם הייתי איש אחר, והתנהלתי כך וכך. ועכשיו האיש הזה כבר לא קיים. כבר אין לו העולם ההוא שהיה אפשר להתקיים בו. האיש הזה מת. הוא כבר מת."

בחלק השלישי של הספר אנחנו חוזרים לעבר של הדמויות. לזמן קצר של "לפני" שהכול קרה. הרגעים הקטנים, הגדולים, הפשוטים האלה שכולנו חיים אותם בין עבודה, בית, ילדים, קפה, קניות כל מיני דברים שמעצבנים או שמשמחים אותנו, לפני שקורה משהו שגורם לנו להבין כמה מה שהיה אז (שיש לנו עכשיו) הוא כל כך יקר-ערך וחשוב במלוא פשטותו ורגילותו.

"תמיד יש רגע שהוא עדיין הרגע שלפני, אולי אפשר עוד לפנות אחרת, לבחור במשהו אחר, אבל ההיסטוריה טוחנת את כולנו בגלגלים גדולים ואיטיים."

זה לא ספר קל לקריאה, לא משום שהוא לא זורם, הוא זורם, והוא קצר. אבל הוא מעיק בכובד המסר המאיים שעולה ממנו, של צל אפל שמרחף מעל לכל החיים הרגילים שלנו. המים הזורמים בברזים, החשמל שזורם במזגנים ומקרר את האוויר החם.

סוגת הדיסטופיה מבחינתי היא סוג של שעון מעורר, שמתריע לזכור את החשיבות של מה שיש, שיכול להיעלם. זו יכולה להיות איזו מלחמה אזורית, מלחמה עולמית, מטאור שצונח ומעלה את המים באדים חמים לאטמוספירה. אין לנו באמת שליטה על הדברים שקורים או שעלולים לקרות, יש לנו יכולת לכוון את התגובות שלנו מולם. ולראות את השבריריות של הקיום האנושי ולהעריך. מבחינתי, המסר הוא להעריך כל רגע, וזו החשיבות של ספר דיסטופי.