יומן

יומן – הלן בר

הוצאת מודן, תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 287 עמ'

היומן נכתב במקור בין השנים 1942-1944.

מתוך אתר טקסט:

בחודש ינואר 2008, שישים ושש שנה לאחר שנכתב, ראה אור בצרפת יומן שכתבה הלן בר, סטודנטית יהודייה לתואר שני בספרות אנגלית בסורבון. 

העניין הרב ביומן נבע לא רק משום היותו מסמך היסטורי אותנטי בעל חשיבות גדולה, אלא משום איכויותיו הספרותיות המובהקות. היומן שנקרא בהתחלה כמו ספר התבגרות של נערה רגישה ומבריקה עובר בהמשך לעסוק באירועים ההיסטוריים הסוערים מנקודת המבט האישית והנוקבת של הלן. ביומנה היא מצליחה לספק תשובות חלקיות לשאלות הממשיכות לטרוד אותנו, בעיקר באשר לאופן שבו תפסו היהודים את מצבם במהלך הכיבוש בזמן אמת. תובנותיה מטילות אותנו למעמקי ההתנהגות האנושית על כל מורכבותה.

כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות

https://www.youtube.com/watch?v=GXQ0eUBar7w

הלן בר אומרת: "מוטלת עלי חובה לכתוב, כי שאר האנשים צריכים לדעת". איזה קול חזק, צלול, איזו מטלה עצומה ומרשימה נטלה על עצמה נערה בת עשרים ואחת, לתעד את הסבל והכאב שהיא חווה סביבה, כדי שהעולם יראה, יבין, כדי שבני האדם יוכלו לחוש בצער הזולת ולהיות טובים יותר.

בהתחלה, הכל מקסים מאד, תיאורי הנוף משובבי לב.

ציטוט: "ושמחה הציפה אותי, שמחה שאוששה את בטחוני העצמי, שהשתלבה באור השמש העליז ובשמיים הכחולים הרחוצים מעל העננים הצמריריים. חזרתי ברגל, בתחושת ניצחון קטנה למחשבה מה יגידו ההורים, ובהרגשה שבסופו של דבר המופלא הוא המציאותי."

כמה יפה היא כותבת!

אבל כשאנחנו קוראים את זה, ויודעים את הסוף, שהמופלא לא הצליח לגלוש למציאות אלא דווקא הרוע, הדברים המקסימים שהיא כותבת מקבלים גוון אחר, אפל ומסוכן. ההתעלמות שבני אדם נוטים לה, חוסר הרצון להתמודד עם  הכאב של האחר, אל מול הסבל האנושי, היא מסוכנת מאד. ככל שכתיבת היומן מתקדמת, הלן הולכת ונעשית מודעת לחשיבות הרבה של התיעוד, של הידיעה, של ההכרה של מצוקות הזולת.

רגישותה של הלן בר מעבירה את התחושות המתלוות לענידת הטלאי הצהוב באופן מרטיט מאד. כשהגעתי לקטע ביומן שבו מתואר איך מתחילים לחייב את היהודים לשאת את הטלאי הצהוב, התקשיתי לנשום. אני לא חושבת שאי פעם קודם לכן קיבלתי רושם כל כך ברור ומצמרר על ההשפעה של הטלאי הצהוב הזה, זה כביכול מתגמד לעומת עצם ההשמדה והרצח אבל לא. לא באמת. הלן מכנה את הטלאי הצהוב בשם "תג", ואני, שרגילה לשאת תגי שמות בכל הכנסים וימי העיון, מהרהרת לי בהבדל הקטן-גדול-ענק בין תגי השמות של אנשי הכנסים, לבין תגים צהובים שמסמנים אותך כפחות, ככלום. אני חושבת על המספרים המקועקעים על היד, לעומת הציפורים והדולפינים והדרקונים שמקועקעים על כתפיים, זרועות וקרסוליים. שאלה של בחירה ושל כפיה.

הלן בר כותבת ביומנה: "מה יהיה עלי? אני לא יודעת לאן מועדות פני ומה ילד יום?". הלן היא נערה צעירה, והדברים משקפים את מה שצעיר חושב, מעמיק, רגיש יאמר בגיל הזה. אלא, שאנחנו, לצערנו, יודעים מה יהיה עליה. היא תיספה בידי המרצחים הנאצים. והבדיעבד הזה, שלא עוזב אותנו בקוראנו את יומנה, הוא שהופך את הדברים לחזקים כל כך.