המוות חשוב לחיים

 המוות חשוב לחיים

החיים, המוות והחיים שלאחר המוות

ד"ר אליזבת קובלר-רוס

כתר הוצאה לאור, 287 עמ'

 

אוסף של חמש הרצאות של אליזבת קובלר-רוס. רופאה, פסיכיאטרית ומורה רוחנית, לקהל של רופאים, חולים, מטפלים הוליסטיים ואנשים מכל העולם.

בסדרת ההרצאות שבספר, קובלר חוקרת לעומק את המוות וההתמודדות האנושית עם סוף החיים. קובלר-רוס היא חלוצת המחקר בתחום ההתמודדות הנפשית והחברתית עם אבל ושכול, היא מי שפיתחה את מודל חמשת שלבי האבל (בשנת 1969) הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, וקבלה.

במסגרת הספר היא לוקחת אותנו למסע מרגש ומטלטל לתוך ההיבטים הרגשיים והרוחניים של הפרידה שלנו מהחיים ומציעה שלל תובנות עמוקות ומאירות עיניים לאנשים המתמודדים עם האובדן של יקיריהם. 

קובלר מבקשת מאיתנו להקשיב. להקדיש זמן לדברים החיוניים, להקשיב לחברינו בני האדם. ליצור תקשורת. להיות צנוע ולשאול כשאנחנו לא מבינים מה הם אומרים. כך היא מטפלת בילדים הגוססים, במחלקות האונקולוגיות. היא מקשיבה להם, היא מבקשת מהם לצייר ציור והיא לומדת על ההבנה שלהם את המחלה שלהם דרך הציורים שלהם.

מה המשמעות של סבל, גסיסה, איבוד אדם אהוב, איבוד מקום עבודה, איבוד חבר או הצורך לפנות בית?

כל הקשיים, המבחנים, הזעזועים, האבידות, נתפסים בעיני רוב האנשים כעונשים מאלוהים. אבל קובלר אומרת: כל קושי הוא הזדמנות לגדול. צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה.

אי אפשר לגדול אם פשוט יושבים בגן פרחים יפה ומישהו מגיש לנו אוכל מדהים על מגש כסף יפהפה.

אתם כאן לזמן קצר, היא אומרת, אתם יכולים לעשות את הדברים שאתם באמת רוצים לעשות. כמה מכם עושים בדיוק מה שהם אוהבים לעשות? חיים באמת?

חשוב מאוד שתעשו רק מה שאתם אוהבים לעשות. אתם עלולים להיות עניים, רעבים, לאבד את המכונית, לעבור לגור במקום עלוב, אבל אתם תחיו את החיים במלואם. ובסוף חייכם תברכו על החיים, כי עשיתם מה שבאמת באתם הנה לעשות. אחרת יהיו לכם חיים של לעשות דברים רק מתוך סיבה או כדי לרצות אנשים אחרים, ולא תחיו באמת.

התפיסה של קובלר, שהאדם מורכב מארבעה רבעים, פיסי, נפשי, שכלי ורוחני. זה משפיע על אופן ההסתכלות על המחלה ועל המוות כהזדמנויות ללמוד על החיים.

חולים סופניים מלמדים אותנו – או לפחות את קובלר-רוס שפתוחה ללמוד זאת – על איך לחיות כך שלא יהיו לנו עניינים לא סגורים. עניינים לא סגורים יכולים להיות שנאה, עבודת אבל לא פתורה, בריכה של דמעות שלא יצאו החוצה, אך גם תפיסת הדברים הטובים כמובנים מאליהם.

אנשים מבזבזים את רוב כוח החיים שלהם כשהם מבססים את הבחירות היומיומיות שלהם על פחד. הפחד ממה שהשכנים חושבים, הפחד להיות לא נאהב, הפחד להיות דחוי.

קובלר-רוס מדברת על חוויות סף מוות ואומרת: מה שזוכרים רבים מאלה שעברו זאת וחוו את החוויה של אהבה ללא תנאי וראו את האור, הוא הדבר היחיד שאנחנו צריכים לדעת, והוא שהחיים שלנו במלואם הם באחריותנו, שאנחנו לא יכולים לבקר ולהאשים ולשפוט ולשנוא. אנחנו, ורק אנחנו, אחראים לסך הכול השלם של חיינו הפיזיים. הבנה זו משנה הרבה מסדרי העדיפויות שלנו.

אז נדע, שהדבר היחיד שחשוב באמת הוא אהבה. כל דבר אחר, ההישגים שלנו, הציונים, הכסף שאנחנו עושים, כל זה כלל לא רלוונטי. מה שאנחנו עושים לא חשוב. הדבר היחיד שחשוב הוא איך אנחנו עושים מה שאנחנו עושים. ושנעשה את מה שאנחנו עושים באהבה.

החיים שלנו הם למעשה בית ספר, שבו אנחנו נבחנים. וזאת הבחירה שלנו, ולא של אף אחד אחר, אם נמצא מהמערבל מרוסקים או מלוטשים.

החיים בגוף הפיזי נמשכים תקופה קצרה של הקיום השלם שלנו. זהו בית ספר שבו אנחנו בוחרים את העיקר והטפל שלנו, שבו אנחנו בוחרים את המורים שלנו, שבו כולנו צריכים לעבור דרך מבחנים, ניסיונות ותהפוכות. לנסות וללמוד מהן חמלה ואהבה ללא תנאי, במקום ביקורתיות, ואמפתיה במקום רחמים. אחרי שנסיים את החיים כאן בקיום הפיזי, אנחנו נדע כיצד כל מחשבה, מילה, מעשה ובחירה מהסך הכולל של חיינו השפיעו על אחרים.

לכולנו יש מדריכים, אנחנו מוקפים בתבניות אנרגיה שמדריכות אותנו, אוהבות אותנו, מגינות עלינו, מנסות לכוון אותנו, כדי לעזור לנו לעלות על המסלול שעליו אנחנו צריכים להיות כדי לממש את הייעוד שלנו. אנחנו יכולים לשאול אותן שאלות לפני שאנו נרדמים ולבקש מהן לתת לנו תשובות בחלומות.

אנחנו תמיד מקבלים מה שאנחנו צריכים, אבל לא תמיד מה שאנחנו רוצים.