איך רוקנתי את בית הורי

איך רוקנתי את בית הורי – לידיה פלם

רסלינג, 125 עמ'

 

הקריאה שלי בספר הזה לא היתה נטולת הקשר, כמובן. אמי נפטרה, והייתי צריכה למיין חפצים, לבחור מה לקחת, להעמיס שקי בגדים ולשנע אותם לתרומה, לנהוג במשך כחודש וחצי כשהבגאז' עמוס בארגזי ספרים עד שמצאתי להם בית חדש. הפסל והציורים שאמי יצרה והתגלתה כאמנית רגישה, וכעת מלווים אותי בביתי שלי. התחושות שמלוות את התהליך של איסוף, בחירה, ריקון, תרומה, הן מאד מורכבות ומרובדות.

אז הספר הזה.

ספר צנום, 125 עמודים בסה"כ. אבל תמצית מרוכזת של כל מה שאפשר להרגיש לאחר שמתייתמים. "בכל גיל אנו מוצאים את עצמנו, יום אחד, יתומים מאב ומאם. אנחנו מודעים להיותו בלתי נמנע, אבל, בדומה למותנו שלנו, הוא נדמה רחוק ולמעשה בלתי נתפש.....המוות של הורינו, שהיה סמוי מתודעתנו במשך זמן רב בשל המאורעות השוטפים, בשל הסירוב לדעת, בשל הרצון להאמין שהם בני אלמוות, לנצח לצדנו, בא תמיד במפתיע, מותיר אותנו נדהמים."

וזה כל כך כואב. האבל הזה. פשוט כואב בסרעפת.

תהיתי מה שונה עכשיו, לעומת ההתייתמות מאבי לפני כעשר שנים. אמרתי: עכשיו אני לגמרי יתומה. לידיה פלם סיפקה לי את התשובה. "אובדן ההורה השני הוא זה שהופך אותנו לישות "נעדרת משפחה"."

פעם, האבל היה ניסיון שחווים במסגרת קהילה. הדת היהודית כן מכתיבה את התמיכה באדם האבל. השבעה היא תהליך חכם שתומך ועוטף את האבלים לפחות למשך שבוע. אבל לאחר מכן, האבל שייך לחיים הפרטיים, האבל הוא בודד. "איש אינו מלווה עוד, מעבר לרגעים הראשונים, את השרויים באבל, לא חולקים אותו."

ואז צריך לעבור על החפצים.

וחפצים, אומרת פלם, גם הם "מתייתמים" מהאדם שמצא אותם, רכש אותם, אסף אותם ואהב אותם בסביבתו.

פלם מתארת את התהליך ואת התהפוכות הרגשיות, כשהיא עוברת על מסמכים וניירות, ונזכרת, ולומדת את קורות משפחתה. דברים שלא נאמרו, הורים ניצולי שואה ושותקים. וכעת המסמכים מדברים בעבורם, להבין את האווירה שנולדה אליה, "להשתחרר מהעבר שנשאר כלוא בריאותיהם ושמנע ממני לנשום באופן חופשי."

והחפצים.

אנחנו יצורים שצוברים חפצים. ואיננו ממיינים או משחררים אותם אלא בלית ברירה. ומישהו, אנשים שאהובים עלינו ואוהבים אותנו, יצטרך אחרי לכתנו למיין את החפצים שלנו, להתמודד עם מגוון של תחושות ורגשות שיעלו בהם. מה לעשות עם אלבומי תמונות, "שאת האנשים המופיעים בהם שכחנו, שנותרו ללא שם בעומקו של ארגז, יתומים לא מאבות אלא מבנים שיוכלו לכנותם בשם (סביר מאוד שזהו הגורל שממתין לכולנו)...". פלם תוהה, מה לעשות עם חפצים שההורים שלה אספו אחד לאחד, מזכרות מטיולים,  מרגעים שמחים, איך לחלק אותם, להעניק אותם למי שיקנו לחפצים חיים מחודשים, יטפחו ויאהבו אותם.