לחיות עם המתים שלנו – מסות לשם נחמה
דלפין
הורווילר
הוצאת
לוקוס, 168 עמ'.
ספר צנום וכה עצום. אינטליגנטי, מרגש, רהוט,
עדין, רגיש, שובה לב, מנחם.
דלפין הורווילר היא רבה ליברלית החיה בצרפת,
ואינטלקטואלית מרשימה, מספרת ב-11 סיפורים קצרים על אנשים שנפטרו, על ההלוויות
שהיא נוטלת בהן חלק כרבה שנושאת דברים, שמשמיעה את קולותיה של המסורת, ומבינה שהמקצוע
שלה הוא 'מספרת סיפורים'. "לדעת כיצד לספר את הסיפור שסופר כבר אלפי פעמים
ואיך לתת למי ששומע אותו לראשונה מפתח חדש שבאמצעותו יבין את סיפורו שלו".
היא מעלה מחשבות על המוות, על היהדות ועל יחסה אל
המוות, מנתחת את רעיונותיה דרך השפה העברית, דרך המקורות היהודיים הקדומים וסיפורי
הקודש שלנו.
ואת כל זאת, בנושא כל כך טעון רגשית היא עושה בפשטות,
בנעימות, בחכמה רבה, עם מילות נחמה ועם המון השתתפות ורגש.
דלפין מדברת עם הלב, ועם הידע הרב שלה, משלבת
סיפורים מהתורה ומהמקורות היהודיים, ניתוח בלשני מרתק של מילים בשפה העברית או של
היעדרן, ויוצרת ידע שהוא רחב יותר מידע אינטלקטואלי, זהו ידע חושי, רגשי, שנשען על
מסורת ארוכה ומפוארת של היהדות. והיא יודעת לספר. פשוט יודעת לספר.
בתפקידה כמי שנושאת הספד בהלוויה, היא אומרת:
"לעולם אל תספרו את החיים דרך סופם, אלא דרך כל מה שהתרחש בהם והיה אינסופי.
לספר את מה שהיה או יכול היה להיות לפני שמדברים על מה שלא יהיה עוד."
"יש דרכים רבות לספר את חייהם של נפטרים, גם כשהעזיבה שלהם דרמטית ביותר.
עלינו להבטיח לעצמנו שהזיכרון שלנו יישאר נאמן למורכבות קיומם, שלעולם לא יסתכם
בטרגדיה שקטעה אותו."
דלפין מדברת על כך שבין החיים והמוות מתקיים
דו-קיום, ריקוד יחדיו. היא מדגימה זאת בעזרת המושג של "אפופטוזה- מוות תאי
מתוכנת". ההסבר הביולוגי של גופנו שנוצר ממותם של חלק מהתאים ועל ידי כך
מתפתחים האברים השונים בגוף.
בין אצבעות העובר, למשל, קיימים קרומים במשך חודשי ההיריון הראשונים. במהלך ההיריון נעלמים קרומים
אלו והאצבעות נפרדות האחת מהשנייה ומקבלות את צורתן המוכרת. ההיעלמות של חלק מהאיבר היא
שמאפשרת את תיפקודו. חיינו, אומרת דלפין, תלויים איפוא בפעולת המוות.
בעברית, אומרת דלפין, המילה "חיים" היא
צורת ריבוי, ואיננה קיימת בצורת יחיד. העברית רומזת שלכל אחד מאיתנו יש כמה חיים.
הם אינם רציפים אלא שזורים זה בזה, כמו חוטים שמצטלבים לאורך הקיום וממתינים לסוף,
ושם ייפגשו. בשפה העברית החיים שלנו הם מארג שקשריו נפרמים ככל שאנחנו ממשיכים
לספר את סיפורינו.
כפי שהחילוניות מונעת מאמונה אחת או מזהות אחת
לתפוס את המרחב כולו, ומכירה בכך שתמיד יש מקום לאמונה שונה משלנו, כך דלפין מביטה
על היהדות במבט רחב יריעה, המבחין שהיהדות תמיד משאירה חלל ריק, משבצת ריקה עבור
אמונות אחרות, בכך שאינה מיסיונרית ואינה מבקשת לשכנע את האחר שהיא מחזיקה באמת
היחידה. בכך שהיא מתקשה לנסח מה עומד ביסודה. מה הופך אדם ליהודי? לא כל שכן
ל"יהודי טוב"? "הזהות היהודית לעולם תהיה מעבר לסך הדברים שאפשר
לומר עליה, והיא אינה נכבלת להגדרה ייחודית שמצמצמת את אפשרויותיה".
המסקנה האינטלקטואלית והרגשית שלה, שנראית כה שונה
בעולם שלנו היום שבו יש הטוענים לחזקה בלעדית על ההגדרה של "מיהו יהודי"
ומה עושה אותו ל"יהודי טוב", אבל בעיני היא הרבה יותר
"יהודית" משל אלה המנסים לכבוש את המרחב בהגדרה הכובלת שלהם. "לפיכך,
ביהדות שלי, אם אני לא מְפַנָּהּ מקום ליהדות של הזולת, אני בוגדת ביהדות. צמצומה
להגדרה שלי או להגדרה של האחר משמעו חילולה."
יש כל כך הרבה דברים חכמים, כל כך הרבה עושר
מחשבתי ולשוני בספר הקטן הזה. הסיפור של תנורו של עכנאי והמשמעות התיאולוגית
המהפכנית שלו, או הפרדוקס הטמון בכעס או נקמה על פגיעה כביכול בכבוד האל "איזה
אלוהים גדול נעשה קטן עד כדי כך שהוא זקוק לאנשים שיצילו את כבודו? המחשבה שאלוהים
ייפגע מלעג, האין בכך חילול השם מוחלט?" – בסיפור הלוויה של אלזה קיאט,
שנרצחה בפיגוע במשרדי שַרְלִי אֶבְּדוֹ בפריז.
ופרק הסיפור על ישראל, על היום של רצח רבין, מילים
שנכתבו בשנת 2021, במבט בדיעבד על מה שנרצח באותו יום בנובמבר 1995, מצמררות במבט
של אחרי ה-7 באוקטובר 2023 של מה שבאמת נרצח באותו נובמבר בשנת 95.
"ישראל נשאה שם של הבטחה ושל מקלט, אפשרות
להתחלה חדשה. הארץ הזאת אמרה: תחיית המתים אפשרית, לא אחרי המוות האישי אלא אחרי
חוויה קולקטיבית של עם שהאומות האחרות לא יכלו, או לא רצו, להציל. ישראל הצהירה
שזה לא יקרה שוב, כי המשך ההיסטוריה נתון בידיה. היה צריך לעזוב את היבשת של
הקברים ושל המתים שלא נקברו על מנת ללכת בדרך הבטחת אבות, ללכת לעבר החיים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה