בשורות טובות

 

בשורות טובות – ניל גיימן וטרי פראצ'ט

אופוס, 338 עמ'

 

סוף העולם אמור להגיע בשבת הבאה. הים יהפוך לאש, יירד גשם של דגים או צפרדעים וצבאות השמיים והשאול יסגרו ביניהם עניין. לשד מהשאול קרולי, וליריבו-חברו המלאך אזירפאל, זאת בעיה. לאחר שנים רבות בין בני האדם הם אוהבים את החיים כאן למטה (או במקרה של קרולי כאן למעלה) כך שהם חייבים לעצור את ארבעת מלאכי האפוקליפסה, להביס את צבא ציידי המכשפות, למצוא ולהרוג את האנטיכריסטוס, ולמנוע מהכול להתרחש. רק, שהאנטיכריסטוס הוא ילד חמוד בן 11, ואף אחד לא יודע איפה הוא כי הוא הלך להם לאיבוד.

העלילה מתגלגלת בהומור בריטי משובח ושנון, תוך התייחסות לסוגיות רציניות של דת, מהות האנושיות וטבע האדם, מה המשמעות או החשיבות של החיים, וכל זה, בניגוד למה שאתם יכולים לחשוב, ממש ממש בקלילות וללא מאמץ, כפי שגיימן (קורליין, לעולם לא עולם) ופראצ'ט (מעשי קסמים) יודעים היטב לעשות.

אז מדובר בספר מצחיק, מרתק, חמוד, מעניין, מעציב, משעשע.

"ובדיוק כשאתה מתחיל לחשוב שהם מרושעים יותר מכפי שיוכל הגהינום עצמו להיות אי פעם, הפגין מישהו מהם יותר חסד מאשר היה בשמיים כולם. ובדרך כלל, היה אותו אדם עצמו מעורב בעניין. הבחירה החופשית, כמובן. דפק של ממש."

או:

"אני לא רואה מה נפלא כל כך בזה שבוראים בני אדם כבני אדם, ואחר כך מתעצבנים כי הם מתנהגים כמו בני אדם. בכל מקרה, אם תפסיקו להגיד לאנשים שהכול יסתדר אחרי שהם ימותו, אולי הם ינסו לסדר הכול כשהם עדיין בחיים. אם אני הייתי אחראי, הייתי מנסה לתת לאנשים חיים ארוכים יותר, כמו למתושלח. זה יהיה הרבה יותר מעניין ואולי אנשים יתחילו לחשוב על כל מה שהם עושים לסביבה ולאקולוגיה, כי הם עדיין יהיו בסביבה אחרי מאה שנה."

או זה, נו, אי אפשר כמעט להפסיק לצטט מהספר הנפלא הזה, וזו שיחה בין המלאך והשד:

"אתה חייב להודות שזו היתה ממש הצגה. כלומר, להצביע על העץ ולהגיד: "לא לגעת" באותיות גדולות. לא מתוחכם במיוחד, מה? אני מתכוון, למה לא לשים אותו על הר גבוה, או רחוק מאד? זה גורם לך לתהות מה הוא באמת מתכנן."

הייתי רוצה להעתיק את מה שקרה כאשר צלחת מעופפת נחתה על הכביש ושלושה יצורים מהחלל החיצון פנו אל האנגלי שהחללית שנחתה חסמה את המשך דרכו, וביקשו לברר (בנימוס אנגלי קורקטי) "בוקר טוב אדוני או גברתי או ניטרלי, זו הפלנטה שלך, לא?", ואז מה לגבי הצטברות רעלים חומצתיים, זיהום אוויר, החזר הקרנה של הפלנטה, ו-לא, זה לא אפשרי בכלל להעביר במילים שלי את כמה שזה מצחיק ועצוב בו בזמן.

אז מי שאהב את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ובמקרה עדיין לא קרא את הספר הזה או אם עוד לא הגעתם אליו, רוצו להשיג אותו לקרוא אותו כי זו קלאסיקה של מדע בדיוני / פנטזיה / ספרות אפוקליפטית.

 

אהבת חורף

 אהבת חורף – איזבל איינדה

ידיעות ספרים, 303 עמ'

=========

כריכה אחורית:

תאונת דרכים אחת, שלושה אנשים שונים בתכלית וסיפוריהם שמשתרגים זה בזה: לוסיה מָראס, צ'יליאנית בשנות השישים לחייה שמלמדת בניו יורק כמרצה אורחת ומתגעגעת לצחוק בספרדית; הבוס שלה, ריצ'רד באומסטר, איש אקדמיה אדיש וסגפן שמעורר את סקרנותה; ואוולין אורטגה, מהגרת לא חוקית שהסתבכה בתקרית שלא מצאה דרך לצאת ממנה ונאלצת לפנות לעזרת השניים. כל אחד נושא על כתפיו משא כבד, וכל אחד מהם זקוק למישהו שיעזור לו לשאת את המטען.

באהבת חורף השלושה מסתחררים בהרפתקה קיצונית, שבמהלכה עולות שאלות הנוגעות בזכויות פליטים, בביטחון אישי, באחריות כלפי הסביבה ובסיכוייה של אהבה לא צפויה לעורר מחדש לחיים.

=========

אני חלוקה בדעתי לגבי הספר הזה. מצד אחד, הקריאה סוחפת, גמעתי אותו בתוך יומיים, ובאמת סקרן אותי לדעת מה הולך לקרות ואיך הם הולכים לפתור את הפלונטר. בנוסף, הסיפורים האישיים והעבר של הדמויות שנרקם לתוך מהלך הדברים בהווה, נעשה באופן שמשתלב יפה בסיפור, ובהחלט מעניין. יש גם משהו מאד כנה ואותנטי באופן שבו איינדה מציגה את התחושות והמחשבות של כל אחת משלוש הדמויות. כולל דברים שאנשים לא כל כך מספרים לאחרים.

וכאן מגיע ה"מצד שני". הספר קצת הרגיש לי כמו שמישהו יושב ומספר לי על אנשים, אבל מאד מאד בפרוטרוט. כל כך בפרוטרוט שלא נשאר לי בעצם לעבוד בעצמי, לעבד דברים שנמסרים בספר, לעשות תהליך ולייצר יחס עצמאי כלפי הדמויות. כלומר, הסופרת מאד מאד ממלאת את כל הבמה עם האופן שבו היא רואה את הדמויות, ולא במיוחד משאירה לנו, הקוראים, להחליט לבדנו מה אנחנו חושבים עליהם, מי הם לדעתנו, והאם אנחנו מחבבים אותם.

ואנחנו בהחלט מחבבים אותם, כי הם אנשים טובים, שחייהם נקלעו להיסטוריה מאד לא פשוטה, ומנסים לנהל את החיים שלהם הכי טוב שאפשר. אבל – וואלה, תני לי קצת קרדיט כקוראת?

ואני חוזרת לצד הראשון, הספר מעניין, ההתרחשויות שחלקן קצת גובל ב"וואו, לא קצת מוגזם?", אבל אפשריות בתוך המסגרת של הספר, וכן היה לי חדש להיזכר קצת בפרטים של דברים שקרו או גם קורים במדינות בדרום אמריקה.

אסיים בציטוט קטן שמצא חן בעיני, תיאור של האופן שבו לוסיה מתייחסת לגברים בחייה, משהו להפיק ממנו לקח:

"את הנטייה של בתה לעטר את מושאי חלומותיה במעלות שהמציאה כינתה לנה בשם "תסמונת עץ חג המולד". לוסיה היתה בוחרת עץ אורן רגיל ומלבישה עליו פרחים וקישוטים חסרי ערך, שבמרוצת הזמן נשרו מעליו בזה אחר זה והותירו רק שלד עץ חשוף."

באמת כדאי להיזהר לא להפוך את האנשים בחיינו ל"עץ חג המולד"..

 

 

 

 

 

 

מים סמיכים מדם

 מים סמיכים מדם – ניר זמיר

ידיעות ספרים, 231 עמ'

אדם, איש ביטחון לשעבר, יוצא למסע ימי לבדו כדי לפגוש את עצמו. ואז הוא מתבקש (נדרש למעשה) לסייע בפעולה אחרונה לאיתור ולכידה של מי שנמלט לאחר שהארגון הדתי הקיצוני שבו היה חבר, היה קיצוני מדי בשבילו. הוא יוצא לעבוד ואנחנו נחשפים לאופן הפעולה ואופן המחשבה של איש הצללים (הספר קיבל את אישור הצנזורה).

לקח לי זמן לכתוב את הסקירה הזאת כיון שבסיום קריאת הספר לא נוצר בי חשק לכתוב עליו. ולא בגלל שלא נהניתי. אגיד את זה כך. הפתיח (ללא ספוילר) דחה אותי מאד וגרם לספר להיות מונח בפינה רחוקה שלא אצטרך אפילו לראות אותו. אז לקח זמן לחזור אליו, ואז התברר שזה לא ממשיך כמו הפתיח, ושכן יש עניין. אז זה ספר מתח, שלא ממש מותח כי די מהר מתבררים הדברים, ויחד עם זאת העלילה מרתקת וכן קראתי בשטף מתוך עניין לראות מה יקרה בהמשך. אהבתי את הדיאלוגים ואת התובנות שמשובצות בספר, ומשובצות יפה באופן שמשתלב היטב בתוך השיחה, בתהליך החשיבה של הדמויות ובמערכות היחסים שביניהן.

אני אכניס כאן ציטוט אחד מעמ' 45: "כי כתיבה היא מסוג המסעות שהמשא שאתה נושא לאורכם נעשה קל יותר ויותר". נדמה לי שכתיבת הספר היתה עבור הסופר מסע מסוג כזה.

המפגשים בין האנשים, חיי הכפר הקטן שאליו אדם מגיע בעקבות גורלו, או בעקבות אותו תיאו הנמלט, מעלים – כפי שכתוב בכריכה האחורית – "שאלות מוסריות על נושאים אקטואליים, על נאמנות ועל זהות".

הספר מעניין, העלילה מהודקת דיה, הדמויות מרתקות, השיחות ביניהם מעניינות ולא שגרתיות, הקצב של הקריאה מהיר ויעיל.

"במפגש בין המציאות להשתקפותה בהבנה האנושית, המציאות תמיד מנצחת. הוא יעבוד עם מה שימצא ועם מה שיש. אי אפשר לעבוד עם מה שאין. כמו נגן ג'אז זקן, ללא תווים, שסומך על חוכמת אצבעותיו המצולקות מפריטה, כך הוא בטוח ביכולתו להתמודד עם מה שיפגוש שם באי."

אז זה על איש הביטחון שמקבל מידע חלקי ויודע, מניסיון רב שנים שהוא יסתדר עם מה שיבוא, אבל זה גם על כל אחד מאיתנו, כשמתחיל בפרויקט חדש, או מקצוע או עיסוק חדש, ואין ניסיון וידע עדיין, אבל סומך על עצמו שיכול לעבוד עם מה שיש.

או זה:

"היא יודעת שיש משהו מאוד מרגיע באמונה שלחיים יש משמעות שאינה קשורה במעשי האדם. היא יודעת שאי-ודאות מלחיצה את כולם. ... היא לא תשקף לו שהוא, כמו רבים כל כך, נגוע בחרדה קיומית מעצם ההכרה, שכמעט בלתי-אפשרי להתמודד איתה, שלחיים אין משמעות למעט זו שהאדם יוצק לתוכם."

זה נשמע כמו כפירה ברעיון הדתי של משמעות אובייקטיבית שנובעת מקיומו של אל שמקיים את הכול וקובע את הכללים ואת המשמעות שיש לחיים. אבל יכול להיות גם משהו מאד מרגיע ומנחם בידיעה שאנחנו אלה שיוצקים את המשמעות למעשינו, למחדלינו, למה שהחיים זורקים עלינו, ואם זה כך, אז זה בידיים שלנו לצקת בהם את המשמעות שאנחנו רוצים שתהיה להם, את הסיפור- הנרטיב שאנחנו רוצים לספר, ולא את הסיפור שמישהו אחר כתב עבורנו וכפה עלינו.

אז הספר רצוף בתובנות קטנות או גדולות, שמשתלבות יפה בתוך רצף העלילה, בתוך הדיאלוגים, באופן שבצד ההנאה מעלילה מרתקת, מקבלים גם ערך מוסף. זה כן ספר שאמליץ למי שמחפש קריאה שוטפת, ויחד עם זאת לא אמליץ עליו לטבעונים או אמליץ להם לדלג על הפתיח :)