מותו של איוואן איליץ'

מותו של איוואן איליץ' – ל.ב. טולסטוי

מתוך קובץ סיפורים בהוצאת הספריה החדשה, 50 עמ'.

מה אפשר לכתוב כשקוראים יצירה של גאון? בדרך כלל אין לי בעיה למצוא מילים, זה חומר הגלם האהוב עלי. בדרך כלל אין לי קושי למצוא מילים כדי לתאר ספר שקראתי ואהבתי. אבל כשאני חושבת על הסיפור הזה, אני חושבת דברים כמו: פפפפפפפפ.

זהו סיפור חייו של איוואן איליץ', שמתחיל בעובדת מותו, וממשיך בסיפור חייו עד לרגע מותו. "סיפור חייו של איוואן איליץ', אשר תמו ונשלמו, היה הפשוט והרגיל שבסיפורים וגם הנורא שבהם."

איוואן איליץ' חי חיים נעימים, עשה לעצמו קריירה כחבר מועצת השופטים, בעל הכנסה נאה, בית נאה, אישה נאה, ילדים נאים. איש חביב, מהוגן, מכובד, שניהל את חייו בנועם ובהגינות, "כמו שצריך". ואז מתחיל איזה שהוא כאב, שהולך ומתגבר, וכל הרופאים אינם מצליחים למצוא את הבעיה או לסייע. הכאב מחמיר, ואיוואן איליץ' מתחיל להתמודד עם ההבנה המרה של עובדת מותו, לנסות להבין מדוע זה קרה לו, ולבסוף מבין שחי את כל חייו בשקר, שהוא מוקף בשקר, שהוא לא חי את חייו כמו שצריך לחיות אותם.

אני אפילו לא מרגישה רצון להתחיל לנתח את כל ההבנות והתובנות והרבדים שבסיפור הזה. צריך פשוט לקרוא אותו. ואולי אפילו לקרוא שוב.

אני לא יכולה שלא לחשוב על ההשוואה בין הכותרת "מותו של איוואן איליץ'" בסיפור שמספר על חייו, שהיה בהם מוות של כל מה שאמיתי ונכון, לעומת הפרשה שכותרתה "חיי שרה" שמספרת על פטירתה, אלא שאנשים שחיים את חייהם במלוא מובן המשמעות, ומביאים לביטוי גם את ההיבט הרוחני, את היעוד שלהם, יום מותם מאיר את חייהם ולא מאפיל עליהם