נוילנד

נוילנד – אשכול נבו
הוצ' זמורה-ביתן, 550 עמ'

אם הייתי כותבת "וואו", שמה נקודה ומסיימת בכך את הסקירה, לא הייתי חוטאת למה שאפשר לחוש מקריאת הספר הזה. 
זהו ספר רחב יריעה שמשלב סיפור על שתי משפחות, לאורך כמה דורות. הסיפור משלב את ההיסטוריה של העם היהודי, שואה, מעפילים, ציונות, קיבוצים, מלחמות, נפגעי הלם קרב, וגם מערכות זוגיות מעורערות, ולא פוסח גם על כל המשקל הנוראי של אהבה ואחריות ואשמה ותקווה שרובץ על כתפיו של הורה. כל זאת, דרך אנשים / 'דמויות' שנבנות היטב, עגולות, משכנעות, דרך אירועי חיים שיכלו להיות של כל אחד מהקוראים.
הסופר מצליח לתפוס את מהות הישראליות בדרך חזקה, צורבת, עצובה, כואבת, אבל מלאה בתקווה.
בעמ' 260, אחד התיאורים היותר מרגשים בספר. שירת התקווה, מושרת בפיהם של אנשים בשתי אוניות מעפילים. המשמעות של המילים, להיות עם חופשי בארצנו. עוד לא אבדה תקוותנו. אנשים שהצליחו לצאת בזמן, לפני התופת, שעתידים לגלות מהר מאד, שהם ניצולי שואה או- כפי שנבו מכנה אותם "מחמיצי שואה".

כפי ששם הספר מרמז, הספר מנסה לייסד, או להציע, רעיון לארץ חדשה, מולדת טובה יותר לעם היהודי, ואולי לא רק ליהודי. זה יכול היה להיות חלק יותר חלש בספר, אבל, אולי בכל זאת יש רצון ותקוה ונכונות של אנשים לצאת מגדרם כדי לשנות משהו בדרך ההתנהלות של כולנו כאן, כדי שהחיים לא יהיו רק השלמה עם מה שאי אפשר לשנות. הספר ללא ספק מציב מול פנינו מראה די אכזרית של מציאות החיים שלנו כאן, שגורמת לכל אחד מאיתנו להיות קצת פגוע קרבות, קצת פצוע בנפש. החיים בארץ הזו תובעים את ליטרת הדם שלהם ואין מנוס.

אז איך זה שאנחנו שורדים כאן, ואפילו יודעים לשמוח ומלאי אנרגיה? התשובה של נבו, בספר היא זו: היהודי הוא אדם נודד. כל הזמן. או שהוא נודד בפועל, או שהוא נודד במחשבות. כך הוא יודע לשרוד.
"כל מי שיושב בבית הקפה הזה יושב גם במקום אחר עכשיו, בראש שלו, עם מישהו אחר..... התל אביב הזו שלכם, נו – איך הייתם מסוגלים לסבול אותה אם לא הייתם מדמיינים עיר אחרת, יפה ממנה, כל הזמן? והמדינה שלנו, מה? יהודים על גבי יהודים שחיים במקום אחד, אבל בראש יש להם את המקום האחר שממנו באו לכאן והמקום האחר שאליו היו רוצים לברוח מחר. ... רק ככה, במחשבות ובדמיונות על נדודים, אפשר לוותר על הנדודים האמיתיים, ולהישאר."

חיים על נייר זכוכית

חיים על נייר זכוכית – יורם קניוק
הוצאת ידיעות ספרי חמד, 364 עמ'

קניוק מספר על התקופה שבה חי בארה"ב, בעיקר בניו יורק ולמד לאהוב את הג'אז. די מעניין בעיקר החלק שמספר על המפגש עם המוזיקאים, פחות החלקים שמספרים איך שהוא מחפש עוד אישה ועוד זיון. מפליא אותי תמיד איך הוא זוכר דברים לפרטי פרטיהם, עד הפרט הקטן ביותר. חייבת לציין, שהשיטה של קניוק של כתיבה בזרם מחשבה ללא הפסקות ואף בלי חלוקה לפרקים או לפסקאות (!), די מתישה. 364 עמודים צפופים בלי מרווח נשימה. בינתיים הפסקתי בעמ' 85. זה פשוט מייגע. למרות שזרועים בו פניני משפטים, זה הפסיק להיות כייף. פשוט אי אפשר עם הגודש הזה של פרטי פרטים שמחליפים נושא בתזזיתיות.

ציטוטים יפים:

"היא שרה, פרח לא מסביר את עצמו, אש לא מסבירה את עצמה ואהבה איננה מסבירה את עצמה. היא אהבה כמו שדיברה, חשבה שאני מחניף לה ולא התעניינה במה שאמרתי לה על רמברנדט או ורמיר, שניסיתי אז להבין מנין מגיח האור לציורים שלו."

היא שאלה אם בשביל לנגן ג'אז צריך לסבול. פתאום הוא נראה עליז. הביט בה וצהל: בטח. רק לסבול. אין לך מושג כמה, אם אתה רוצה לנגן אתה מוצא את הסבל ומשתמש בו."

"הג'ז זרם לתוכי. ההומור העצוב של הנגנים. בילי הולידיי לקחה צלילים ששרה כמו שאורגים שטיח עצוב והיתה לוקחת אותי לטיולים ודיברתי והיא הקשיבה או אולי לא"

המדשאה

המדשאה – מרי וזלי
הוצאת זמורה ביתן, 335 עמ'

אוגוסט שנת 1939 חמישה בני דודים נפגשים בבית דודתם (אשת דודם למעשה) בקורנוול לביקור השנתי הקבוע בחופשת הקיץ. המלחמה פורצת, והסיפור נע בין קורנוול ללונדון בתקופת המלחמה, המחסור, המסיבות, ההומור המיואש, והעתיד וההיזכרות באירועי אותה שנה.
מרי וזלי התחילה לכתוב בגיל שבעים (!) והספיקה לכתוב כעשרה ספרים. קראתי ואהבתי שניים מספריה – "הפיקניק האחרון" ו"כנפי הדמיון". אבל את הספר הזה הפסקתי לקרוא אחרי כשליש מהספר. זה לא בהכרח הספר, אולי זו לא התקופה הנכונה עבורי איתו. אבל נראה לי שאחרים יכולים למצוא עניין בספר ולכן למרות שלא סיימתי אותו אני שומרת על גישה חיובית כלפיו..

היקום הטרגי שלנו

היקום הטרגי שלנו – סקרלט תומס

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 398 עמ'

ב"סופו של מיסטר Y" שואלת סקרלט תומס: "באיזה קוד את חושבת. האם את חושבת בשפת מכונה, או רק בתוך גבולות התוכנה?" אם מחשבה וחומר הם אותו דבר ברצף, אז מחשבה מקודדת חומר. כדי שחומר יוכל לקבל משמעות כלשהי, צריך לקודד אותו. כפי שבספר בראשית האדם קורא בשמות את כל בעלי החיים, קובע את המילה שמכוננת את המהות שלהם. אפשר לומר שהקוד של העולם הרגיל הוא שפה, וקוד המכונה הוא (לדעתה של תומס) מחשבות של מדענים ופילוסופים (ואני מוסיפה: אולי גם אנשי דת?)

ב"יקום הטרגי שלנו" מדברת סקרלט תומס על הקוד בהיבט של ה'סיפור'. לאורך הספר עולה דיון בשאלה מה הוא סיפור, מהו ספר בעל איכות ספרותית, לעומת הספר שאין בו אלא הפופולרי והנחות. מרכז הספר הוא הכתיבה, הקשיים בכתיבת סיפור, ההתמודדות עם הרצון לכתוב ספר בעל משמעות, איכות, בעל מעמד נצחי או לפחות על-זמני.

"כל אחד יכול לכתוב ספר של שמונים אלף מילה, אם משתמשים בהוראות הפעלה. מה שקשה זה לכתוב שמונים אלף מילים ששוות משהו: להפוך אותן לחשובות."

איך לכתוב ספר שיהיה שווה משהו, שיהיה חשוב, שיניע אנשים. איך לציית להוראות ההפעלה, למבנה, אבל להצליח לצקת לתוכו תוכן שישנה את החיים של מי שיקרא אותו.

בהמשך מנסה מג לבחון את הקשר בין החוויה- לבין הקריאה, או הכתיבה עליה. מה בין המילה, הכתובה או הנאמרת, לבין החוויה הרגשית שהמילה אמורה לתאר.

אבל אין מדובר רק בכתיבה של ספר. מדובר בבחירה של הסיפור של החיים שלך. איך אתה כותב, או משכתב את החיים כך שיחזיקו סיפור בעל משמעות. איך החיים שלך נחווים במלואם, ולא רק כ'כאילו חיים' כ'דומה לחיים' כ'אמור להיות חיים', בקיצור- חיים ולא בדיון.

מג, גיבורת הספר, ניחנה בפאסיביות מעציבה. לאורך קצת יותר ממחצית הספר, היא חיה את החיים שלה כמו בתוך נעלי בית ישנות ומהוהות שלא מחליפים, כי כבר נוח, וממילא מה הטעם לקנות חדשות. היא לא עוברת מהבית הטחוב שמחמיר את האסתמה שלה, היא לא נותנת לעצמה דין וחשבון על הזוגיות הדפוקה שלה, ולא מעמידה את בן הזוג בפני הצורך שימצא סוף סוף עבודה שמפרנסת או שיתבגר. היא חולמת לכתוב את הרומן החשוב, אבל מוחקת יותר משכותבת.

בחלום סיוט שלה, אומרת המספרת לעצמה : "לעולם לא תסיימי את מה שהתחלת. לעולם לא תתגברי על המפלצת. ובסופו של דבר לא תשיגי כלום." האין זה הפחד שרודף רבים?

מה אנחנו רוצים להשיג בחיינו? מה היא המפלצת, או - מה מפחיד אותנו? איך בכלל מסבירים למישהו, שמעולם לא התמודד עם הקושי לכתוב, למה בעצם זה כל כך קשה, למה זה כל כך תובעני, מדוע הקושי לכתוב כה גדול עד כדי ששורט שריטות בנפשנו?

"סיפור ללא סיפור הוא וגינה בלי שיניים"

מדוע בכלל זה כל כך חשוב לכתוב את הספר הזה? מה בין זה לבין החיים שאולי כדאי היה שמג תשקיע את הזמן לשכתב אותם, לעצב אותם, למחוק את מה שלא מתאים לה?

"אנו זקוקים לבדיון משום שאנו מתים", אומרת מג. האם עצם הצורך בסיפורים טובים, נובע מהעובדה הפשוטה, הבלתי ניתנת להכחשה, שאנו עתידים למות בקרוב, בקרוב מאד או בעתיד רחוק, אבל ללא ספק נמות? זו שאלה מעניינת.

אבל הנה עוד שאלה: "כולנו נמות, למה אנחנו טורחים לקנות כל כך הרבה דברים מטופשים וחסרי משמעות?" למה, בעצם, אנשים עוסקים בצריכה לשם הצריכה, במקום צריכה של משמעות?

מה שקורה למג ולחבריה בסיפור הוא מכמיר-לב. מג, עושה הרבה דברים חסרי משמעות, ומשבשת את החיים שלה, כי היא כל הזמן חוששת מה מישהו אחר יחשוב על זה. "אני מוכרחה להפסיק לחשוב ופשוט לעשות מה שכל אדם נורמלי עושה, בלי לפקפק בכל דבר כל הזמן.".

כה רבים האנשים החיים כך, בתוך האומללות. חוסר האושר. היאוש השקט. הויתור. חיים קשים מנשוא אבל לא בגלל צרות 'גדולות'. אתה רוצה להיכנס לתוך הספר ולנער אותה. תפסיקי כבר עם זה. תעזבי את חדל האישים הזה. תמצאי דירה אחרת. תתחילי לחיות.

החבר של מג, כריסטופר, נעול בתוך הבעיות שלו, לא מצליח בשום דבר שהוא עושה. החברה ליבי שמנהלת רומן מחוץ לנישואים באופן כל כך כושל, שבשלב מסוים היא מטביעה את המכונית שלה בנהר כדי לבסס איזה סיפור כיסוי מסובך ולהמשיך לשקר לבעלה, במקום לפתוח את הדברים ולאפשר לכל אחד משניהם לחיות באושר. רואן, שמנהל זוגיות לא מוצלחת, אבל חושש לשים לה קץ כדי לקבל סיכוי לאושר עם מג.

ההתמודדות עם סופיות החיים שלנו היא לא תמיד פשוטה. בדרך כלל איננו נותנים דעתנו על כך. אנחנו הולכים לעבודה, מתלוננים שהקפה קר, או שמישהו תפס לנו את החניה. אנחנו מתרגזים על הילד שלא הכין שיעורים או על הצלחות בכיור. אנחנו שמחים מכל מיני דברים קטנים או גדולים. אבל לפעמים המחשבה הזו נוחתת עלינו. למשל, כמה זמן נשאר לנו לשוחח עם ההורים שלנו? עם החברים שלנו? כמה זמן נשאר לילדים שלנו להיות איתנו? איך זה יהיה בשבילם לרוקן את הבית אחרי שנלך? לעבור על הפתקים במגירות, על המחברות והספרים והתכשיטים והבשמים וכל החפצים שאגרנו?

אז כריסטופר לא מתמודד כל כך טוב עם החושך הזה שממתין בסוף. מג קוראת ספר שמבטיח חיי נצח. בעת שהיקום יקרוס, מבטיח הספר, תיאסף כל האנרגיה הזו ל"נקודת אומגה" שתיצור מחדש את היקום, נצחי ובלתי מתכלה.

מהי "נקודת אומגה" של כל אחד מאיתנו? כמה חזק ונואש ואנושי כל כך, הרצון הזה "להשאיר משהו אחרינו", משהו שישאיר אותנו נצחיים.

אפשר אפילו לבנות לשם כך תיאוריות על יקום הפוטנציאלים, כמו למשל במאטריקס, או בסדרת "המשחק של אנדר", או על קריסה לנקודת אומגה. יש כאלה שסבורים שאלוהים הוא המצאה אנושית כדי להבטיח שאשאר נצחי וגם אשאיר משהו "אחרי" בעולם המציאות המתכלה.

במידה רבה, אם כן, הספר הוא על פחד. הפחד מהחידלון, אך גם הפחד לחיות. הפחד להעז לרצות, לקחת את מה שאתה רוצה מהחיים. הפחד להיכשל, הפחד להצליח. כשפוחדים כל כך פונים לכל עזרה שאפשר. כן, גם לספרי "עזרה עצמית". תבקש מהיקום והיקום ייתן לך. כי אם היקום נתן, זה כבר לא אני, שהעזתי להיות "אגואיסט", שהרשיתי לעצמי לחשוב על עצמי, לרצות משהו טוב בשביל עצמי, הו לא. זה היקום שהואיל ברוב אינסופיותו להעניק לי. כנראה שבכל זאת יש בי משהו.

כשמג וחבריה מדמיינים את חיי הנצח, שום דבר לא נסתר, הכול גלוי האמת פרושה בפניך. כל השקרים, כל ההסתרות, כל הבגידות. אין סודות יותר. אבל אז, מציעה מג (או מקווה?) "בסופו של דבר תהיה מלא חמלה. לא תוכל לשפוט מישהו ברגע שתבין אותו ואת המניעים שלו."

מה, בעצם, מפריע לנו להיות כך כבר היום? להימנע מלשפוט, להבין שלכל בן אדם יש שרשרת של נסיבות, של רצונות, של מצוקות, שהובילה אותו להיות מה שהוא היום, לקבל ולהכיל את הזולת כפי שהיינו רוצים שיקבלו ויכילו אותנו? יראו בנו שלמות פגיעה וקיימת.

כמה שמחתי כשמג החליטה לעזוב את כריסטופר, ובעיקר, על שהתחילה לנקוט עמדה ביחס לחיים שלה. להיות המחברת של ה'סיפור' שלה. להחליט מה לזרוק ומה להשאיר, להתחיל לקבל החלטות לגבי האופן שבו היא תרצה להתקיים. כמה קשה לחיות ליד אדם שמבקר כל מעשה וכל פעולה שאתה עושה, כל הזמן בצל של החשש מהויכוחים, המריבות, או במילים אחרות – לדעת שלא מקבלים אותך כפי שאתה. מעניין לחשוב על ההיבט הזה, שתומס מבליטה, של מה שעלול לקרות במערכת יחסים ממושכת, כשלכל אחד מבני הזוג אכפת מכל דבר שבן הזוג עושה, ותמיד יש לו מה להעיר. מצד אחד, יש בזה משהו חם – יש מישהו בעולם שאכפת לו ממך. מצד שני, זה כל כך כולא וסוגר. זה גורם לך לחשוש מכל דבר שאתה עושה שאתה יודע שהצד השני עלול להתרגז על כך. סיפר לי פעם ידיד שאחרי שהתגרש, הדבר שהכי נהנה ממנו היה להשאיר את חדר האמבטיה מבולגן והרצפה רטובה. כי זה מה שהכי הרגיז את אשתו בעבר. כאילו לעשות 'דווקא', להרגיש חופשי.

ברגע שמג יוצאת לחופשי, היא מתבשרת על חברת ילדות שהתאבדה. האם זו אמירה לגבי סוג אחר של אפשרות לצאת לחופשי מהכלא של החיים?

והשאלות שעולות בספר: איך לחיות את החיים, כך שיהיו ממשיים, לא מדומיינים, לא כמו סיפור בדיוני או "דמות" שלובשים? כך השיחה בין מג וחבריה על טולסטוי וצ'כוב. מי הם היו 'באמת'? או מה 'המשמעות האמיתית' של הספרים שהם כתבו? מה על הפער בין מי שהיה הסופר, בין מה שהוא התכוון לכתוב עליו, לבין מה שהקוראים מגלים בספר? והאם זה שונה מהשאלה מי הוא האדם באמת, מה הוא התכוון לעשות, או להגיד, לעומת איך אחרים רואים אותו?

ועוד: איך כותבים ספרים, בתוך אחת מהנוסחאות, אבל מצליחים להיות מקוריים?

פעמים רבות עלתה בי השאלה, איך יוצרים משהו שיהיה "חדש". כלומר, בעצם לא "חדש" אלא חדש. משהו מקורי, שלא אמרו כבר קודם. במוזיקה, בציור, בכתיבה, במחול. את הכול "אמרו קודם, לפני". כמה אנשים באמת המציאו שפה חדשה? והאם כל אלה שאינם, נאמר, באך, או לואי ארמסטרונג או מרתה גראהם, או אלברט איינשטיין, הם 'לא חשובים'? 'לא מקוריים'? האם אין להם מקום ואפשרויות שפתוחות בפניהם? המשהו המיוחד שהם יכולים לעשות? והרי גם המדענים הגדולים הצליחו כי (כדברי ניוטון) "עמדו על כתפי ענקים". נדבך על גבי נדבך, האנושות מתקדמת. הסיפור של האנושות מתפתח.

מג מסבירה, שמבנה הסיפור הוא מיכל, שיכול להיות מוכר, אבל אפשר להכניס לתוכו מה שרוצים. להכניס לתוך המרחב הפנימי משהו לא מוכר, איזו שאלה מעניינת, ולהשאיר הכול פתוח. נדמה לי, שזה מה שסקרלט תומס עשתה כאן בספר. היא לקחה מבנה, או אולי אפילו שני מבנים שגורים של סיפור, ויצרה מהם משהו חדש, כיון שהיא עירבה תכנים שלא מקובל להכניס לתוך סוג כזה של מבנה. מה שנוצר הוא ספר שיש בו משהו טורדני, מושך, מסקרן, מהפנט אפילו. וזה מה שזה: מיכל שהכניסו לתוכו דברים בלתי צפויים. הקנקן לא משקף את תוכנו.

לאנשים עם תבנית חשיבה אנליטית קל ללגלג על דברים שאינם מובנים, שאינם מוסברים באופן רציונלי. אבל העולם איננו מורכב רק מסדרת נוסחאות רציונליות. יש דברים שאיננו יכולים להסביר, יש קשרים נסתרים בין עולמות תוכן, ללא שיש בידינו קצה חוט להתחיל להבין. כל אחד נתקל בחייו בצירופי מקרים, בדלתות שנפתחות לו לפתע בדיוק ברגעים המתאימים לו. יש מי שינפנף את הכל כ'שטויות במיץ', יש מי שיהפוך את הדברים לקלישאות ניו-אייג'יות בסגנון של "להפוך את הלימון ללימונדה", ויש מי שייגש לדברים בשקט, במתינות, ובפתיחות דעת רחבה דיה כדי להכיל את הסתירות, הפרדוכסים, ואת רבדי המשמעויות שהחיים מכילים בתוכם. זו למעשה השאלה: מה אתה יכול להכיל, ועד כמה אתה מסוגל להכיל גם את מה שאיננו נגיש לך באופן מיידי? האם אמנם "כל דבר מסתורי באמת מוסבר כמשהו הגיוני שפשוט נראה לא הגיוני בהתחלה", כמו בנוסחת הספרים של זב רוס שמג עובדת עליהם, או שיש דברים שהם באמת מסתוריים ונעדרי הסבר?

היבט חשוב נוסף בספר הוא הביקורת על החברה המערבית, על המציאות שהופכת ל'ריאליטי', על הבדיון שמחליף את המציאות, בעיצוב הבית שמדמה חיים אבל אין בו את הבלגן של חיים אמיתיים, על ספרי העזרה העצמית שמיועדים לתרום ליצירת חיים שתואמים לעלילה המערבית הסוגדת ל'סיפורי הצלחה' ובלבד שהם תואמים ל"איך שהדברים אמורים להיות", אף פעם לא לאיך שהדברים הם באמת. על הפער בין משמעות וכוונה אמיתיים, לבין התרגיל המחשבתי של איך זה יכול או אמור להיות. הפער הקרטזיאני בין תוכן לבין צורה, בין גוף ונפש, בין מחשבה לחומר, ויצר (כאחת התוצאות) בחברה המערבית את הנתק בין הרגש לבין השכל.

כחלק מהנתק בין חומר ורוח, נוצר החיפוש אחר הסברים הגיוניים לכל התופעות שאנו רואים, החיפוש של הסברים מדעיים ופתרונות רציונליים לכל סוגיה.

התשובה של תומס היא זו: "אני לא רוצה לחיות ביקום עם משמעות נתונה מראש ועם פתרון לתעלומה. אני לא רוצה יקום נחמד ושיטתי עם מוסר השכל בסוף. היקום צריך להיות בלתי מובן. אני רוצה יקום טרגי."

דאגלאס אדאמס (סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה") אומר: 

"יש תיאוריה הגורסת כי אם אי פעם יגלה מישהו לשם מה בדיוק נועד היקום ומדוע הוא נמצא כאן, ייעלם היקום כהרף עין ויוחלף במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר."

"יש תיאוריה אחרת הגורסת כי כל זה כבר קרה."

מדרש בסוד הפכים

מדרש בסוד הפכים, זהות מוסרית עברית – יהודה ליאון אשכנזי (מניטו)

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 261 עמ'

הספר מכיל 13 שיעורים המכונסים בארבעה שערים, תורגם ונערך על ידי הנכד איתי אשכנזי מצרפתית לעברית. הרב אשכנזי למד לימודי קודש בצד לימודי תלמוד, לימודי קבלה, ולימודים אקדמיים בחוגים לפילוסופיה ופסיכולוגיה. רוחב ההשכלה ניכרת בשיעורים המעמיקים וברוחב היריעה שנפרש על ידי הרב אשכנזי בנושאים השונים.

ב"מבוא לתורה" מוסבר כי סיפור התורה מסביר מהי משמעות ההיסטוריה האנושית ולאן מועדות פניה במימד הכלל אנושי ובמימד הפרטי. יש דרך יהודית, מסורת ייחודית של לימוד ושל חדירה לאמת של הכתוב, דרך שנמסרה במהלך שלושת אלפים שנה של לימוד מדוקדק, מתוך מסירות נפש, לימוד חי, והיא השתרשה בעומק נשמת היהודים.

הרב אשכנזי מנתח סוגיות כגון אמת ומציאות, טוב ורע, הצדק בין חוק ומוסר, המשפט, קדושה, מהי זהות יהודית, על לשון הקודש, מיהו האדם, מה משמעות הזוגיות והאחווה, מה משמעות התולדות המתוארות בתורה, ומה המטרה של כל זה. הוא מסביר את משמעות רצף הזמן, את ההבדל בין חווית הזמן הנמדד על פי השמש לתפיסת הזמן הירחית, ההבדל בין שינוי לבין חידוש.

הניתוח המעמיק והמרתק מספק נקודת מבט של פנימיות ותוכן, על פני צורה חיצונית מתעתעת. ביליתי שעות רבות ומענגות של חקירה לתוך נבכי הדברים, וגם אם לא בכל דבר הסכמתי או קיבלתי, הרי שללא ספק החכמתי מאד כתוצאה מקריאת ספר זה.

בכוונתי לחזור ולקרוא בספר זה שוב, ולהוסיף ללמוד מהאוצר הזה.

אביא כמה ציטוטים שיעוררו את התיאבון לקריאה ולימוד בספר זה:

"מהות קיומו של האדם היא התהוות מתמדת. הדעת היא המשלימה את האדם והיא המעניקה לו את כבודו כאדם."

"האדם אינו קיים אלא מתהווה. וזו הסיבה שהוא מצוי בתוך היסטוריה, בתוך סיפור. עליו לדעת ששלמותו נעוצה בחוסר שלמותו וכי אצילותו נובעת מן המאמץ להשלמה עצמית – מאמץ תמידי. מעיקרון זה נובע שוויון רוחני מוחלט בין כל בני האדם: בכל מדרגה שבה האדם נמצא בדרכו להשלמה, הוא אינו נשפט על פי מידת שלמותו אלא על פי המאמץ שהוא משקיע."

"האדם נברא מצומצם.. השלמתו של האדם הוא הזולת.."

סיפורי מסתורין ופנטסיה

סיפורי מסתורין ופנטסיה – אדגר אלן פו

הוצאת ספרים לדורי, 207 עמ'.

קובץ של 12 סיפורי מסתורין ואימה שנכתבו על ידי אדגר אלן פו במחצית המאה ה-19. זהו קובץ סיפורים גותיים, אפלוליים, מסתוריים, מכושפים. אודה ואתוודה, שבמהלך הקריאה, נמשכתי ונדחיתי מהסיפורים בו בזמן. מצד אחד, הגאונות של פו, שיצר את הז'אנר של סיפור בלשי וסיפורי מסתורין, הבהירות השכלית של הניתוח והתיאורים של הדרך שבה ידידו של המספר, האביר דיפן, מלקט את העובדות ומסיק מהן את המסקנות הנכונות, בסיפורים "מעשי הרצח ברחוב מורג", "תעלומת מרי רוז'ה", או חבר אחר של המספר, מר לגראן המצליח לפענח את המפה המובילה לאוצר בסיפור "חיפושית הזהב" בדרך מושכלת. אלו שלושת הסיפורים שמצאו חן בעיני במיוחד.

אבל, חלק מהסיפורים כל כך אפל וקודר, מסויט, מועלה מתוך נפש מעונה וסוערת, שפשוט לא נעים לקרוא.

מה שמקשה עוד על הקריאה הוא הסגנון המסורבל, שקשה לי לדעת אם זו השפה או התרגום המיושן. בכלל, האנכרוניזם הדביק במידת מה את הסיפורים כמו שניתן לראות בדוגמא במשפט המצוטט: "במילים 'בריונים שלא היו להם מטפחות כיס' מתכוון העורך לסוג הירוד ביותר של פושעים. ברם, דווקא ברנשים כאלה נושאים עימם מטפחות תמיד – גם אם הם חסרי כתונת לגופם. בוודאי היתה לך ההזדמנות להבחין עד כמה נהייתה המטפחת, בשנים האחרונות, הכרחית לאיש ההפקר הגמור." כן, ללא ספק. אני בטוחה שלאלפרונים יש אוסף שלם של מטפחות כיס בארון, ליד אוסף השלדים והגולגלות.

יותר מדי נינה

יותר מדי נינה – דלית אורבך

הוצאת ידיעות אחרונות, 342 עמ'.

תמצית: מפגש בין שתי תאומות זהות שהופרדו בלידתן, המעמת כל אחת מהן עם החוסרים שלה וגורם להן להחליט להחליף את החיים שלהן. כל אחת נכנסת לחיים של אחותה.

זוכרים איך כשהיינו קטנים, היינו משתהים לעתים על מילה כזו או אחרת, מגלגלים אותה על הלשון, טועמים אותה, תוהים על הצליל המוזר שהיא משמיעה, משתהים איתה עד שהמשמעות שאמרו לנו שיש למילה הזו, מצליחה להגיע ולהדביק את הצליל?

זוכרים את המשחק שלהגיד את המילה שוב ושוב, עד שהיא מתנתקת מהתוכן שלה, והופכת לצליל מוזר "סַפָּר סַפָּר סַפָּר סַפָּר סַפָּר סַפָּר"- "פרסה"?

דלית אורבך היא אמנית של משחק במילים מדויקות וחדות, של הצבת מראה מול משפטים שגורים, מחשבות רגילות, מול מה שאנשים התרגלו לחשוב, או להגיד, בלי לתת את הדעת יותר מדי. היא מציירת את הביטויים המקובלים בציורים עזי מבע, דבר המעמיד את הביטוי למבחן מיידי.

בכך, עושה אורבך את מה שסופר טוב אמור לעשות: לגרום לקורא לחשוב מחדש, על דברים שכבר חדל לחשוב עליהם.

אבל, היא לא עושה זאת רק עם מילים, היא עושה זאת עם אנשים, עם מה שהתרגלנו לחשוב על עצמנו, כ"עצמנו" או חלק מעצמנו:

"כשפוגשים חולי נפש על בסיס יומיומי, מגלים בנוף המוכר של עצמנו הרים וגבעות חדשים. כאלה שלא ידענו על קיומם. כאלה שהיו קבורים עמוק ולפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, מתנוססים לפנינו כמו שרשרת הרי הפירנאים. וביניהם מסתתרים חיות פרא ושברי זכויות. זה מה שעושה המפגש עם הטירוף."

ומה יקרה כשהאחיות יחליפו את חייהן זו בשל זו? מה מתרחש, למעשה, כשאנחנו חיים את החיים של עצמנו? האם אנחנו זוכרים שזהו מעין משחק, ושמותר לפעמים לשבור את הכללים כדי לא להישאר תקועים בתוך אותו דבר, לפני שבדקנו שזה בדיוק הדבר שאנחנו רוצים לחיים שלנו?

"החיים שלי הם שלך. מה שתרצי לעשות – תעשי. אל תשאלי אפילו. זה משחק, קלרה, ואלה החוקים שלו. אין אחרים"

ואם משהו לא מסתדר, לא מתאים, מה אם הקלפים שחילקו לנו ב"משחק החיים" הזה, מה שקיבלנו זה לא מה שרצינו?

התשובה של נינה מאד פשוטה:

"תתעשתי. תאלתרי. תבני את העולם מהקוביות שיש לך. תפסיקי לפחד שייקחו לך ויאכלו לך וישתו לך. זה פתטי,"

ההחלפה הזו לא מתרחשת רק ביקום של נינה-קלרה. כל דמות בספר, חיה סוג של החלפה, או תחליף-מציאות. כל אחד מאיתנו עלול לגלות שהוא חי תחליף של חיים

"כולנו תחליף. תחליף חיוור לפנטזיה שאנחנו ממציאים לעצמנו. לשלם ולעגול שלא קיים."

כל ילד חווה בשלב מסוים את הפנטזיה הזו, שהוריו הם לא באמת הוריו. שההורים האמיתיים שלו הם אנשים מושלמים. כל ילד חווה מתי שהוא את הסטירה של המציאות.

"הרגשתי כאילו החיים ניגשו אלי, נעמדו קרוב-קרוב לפני, עד שיכולתי להריח את הבל פיהם, ואז נתנו לי סטירת לחי מצלצלת."

אבל אורבך אומרת לנו, שהנוכחות, או הנפקדות של אנשים בחייהם, היא לא ערך מוחלט. השאלה היא, מה המהות של האדם וכיצד הוא משפיע על המעגלים הקרובים של חייו. כל אדם, אומרת לנו אורבך, יכול להיות מקסים ומצחיק בנסיבות מסויימות של חייו, נגיד, במסגרת עבודתו, ולעומת זאת שקט וכבוי במקומות אחרים. אנחנו לא אחידים.

בספר, חגי מספר על אביו: "הוא פשוט לא היה. אי-הנוכחות שלו הצילה את כולנו. ועל כך אני מודה לו." לעומת זאת, ניצה מספרת על אביה: "האיש האחד הזה, שחסר לי כל כך. שנפקדותו נכחה בחיי יותר מכל אדם אחר."

בין ההיעדרות הברוכה, לבין הנפקדות החולשת על תחושת החוסר, דלית אורבך משרטטת ביד אמן את כל הניואנס של רגשות של ילדים כלפי הוריהם. וזה עוד נושא שאורבך נוגעת בו ביד אמן רגישה. מערכת היחסים בין הורים וילדיהם, האופן שבו החיים עיצבו, או חישלו, או פגמו בהורים, משתלשל הלאה לדור הבא. חוסר האפשרות להימלט מהגורל המוכתב מראש, עוד בטרם נולדת. כיצד ניתן להימלט מהתכתיב הכובל של קשרי החיים שלך? האמנם, רק על ידי בריחה והינתקות מוחלטת, האם אפשר להימלט מהכלא שבנית לעצמך רק דרך שבירה של כל הכלים?

"לבסוף אכבה את כל האורות, אטול איתי את ארבעים ושלוש שנותי ואת שיערי המקליש מעט, ארכוס את החדר והמבואה ואצא מכאן, משאיר מאחורי חיים של אנשים אחרים."

קוסם היונים

קוסם היונים – מייגן לינדהולם

הוצאת אופוס, 233 עמ'

ספר מעניין מאד ולא שגרתי. מסוג הספרים שמחלחלים לאיטם בעת שהעמודים נפרשים בפני הקורא. "על מה" הספר?

ברחובות סיאטל המכונה "עיר האזמרגד" בשל הנופים הירוקים הנשקפים בה מכל מקום, מסתובבים תושבים שמחים ומסבירי פנים. בעצם, אנשים כמונו, בעלי בתים, משפחות, עבודה, הנעים במסלולים השגורים בין נקודות הפעילות הרגילות שלהם. ביניהם מסתובבים אנשים אחרים. חסרי בית, קבצנים, נוודים החיים בשולי החברה, נברנים המתקיימים ממה שהם מוצאים בפחי האשפה. בכל עיר גדולה ישנם כאלה, היושבים ימים שלמים על ספסלים, מנסים להתחמם במקומות ציבוריים הומי אדם. אבל מתוכם מעטים, שהם שונים לגמרי. אנשי הקסם. אכן נותרו מעטים מהם, אבל הם שם, בעלי קסם עתיק יומין, נושאים עימם אחריות כלפי החברה, זו המתעלמת מהם בהיותם מבחינתה חסרי-בית וחסרי זהות. לקסם הזה יש כללים ברורים וחדים, שעליהם למלא בקפידה. וכך זה קורה: "אתה מתעורר ביום שאחרי, ויודע ששום דבר שוב לא יהיה כפי שהיה. יש כאלה ששומעים קולות, ואחרים מודעים פתאום לדממה המוחלטת של העולם. כמה מאיתנו מתמלאים בתכלית נוראה, ואחרים מרוקנים מכל שאיפה ונפתחים לזמן עצמו.". האיש שאיננו זוכר את שמו, המתקרא קוסם, צריך להאכיל את היונים ולשמור עליהן, להקשיב לבני האדם, לומר להם את האמת גם אם היא קשה, ותמיד לתת יותר מכפי שקיבל. רק כך יוכל לשמור על הקסם שלו.

צל אפל של רוע קדום מגיע אל העיר. רק קוסם יכול לעצור בעדו, כיון שזו ההתמודדות שלו. זו המלחמה שלו. יחד עם זאת, אם הוא ייכשל, כולם ישלמו את המחיר.

אתם חושבים שכבר קראתם את "הארי פוטר" אבל הספר הזה הוא משהו אחר לגמרי. אם קראתם את סדרת "ארץ ים" של אורסולה לה גווין אתם יותר קרובים.

ובכל זאת, הקסם הוא לא בהכרח הנושא העיקרי של הספר. או לפחות לא בצורה שקראנו בספרי קסם ופנטסיה אחרים. הקסם בא לביטוי כאן בדרך אחרת לגמרי. אחת השאלות המרכזיות שהספר מציב היא, מה טיב המציאות. יש את המציאות המוחשת, הגשמית, שאנו רואים. המציאות המוסכמת על כולנו כ'מציאות'. אבל בצידה יש עוד מציאויות. יש מציאות של חלום, ושל אגדה, ושל קסם. מציאות שבה העיר והאדם, הטבע והצרכים הגשמיים, כולם מחוברים ביחד ברשת אחת גדולה. העיר סיאטל משמשת כאחד הגיבורים הראשיים בספר הזה. יחד עם קוסם, המשוטט ברחובות, עולה על אוטובוסים באזור הנסיעה החופשית, נכנס לבניינים, אנו שומעים על ההיסטוריה של העיר, של בנייניה. דרך עיניו של קוסם, יש בעיר הזו קסם מיוחד. העיר נרתמת לסייע לו למצוא את מעט הכסף עבור כוס הקפה הבאה שלו, או לפנות עבורו שולחן בבית קפה שבו נותרו שאריות אוכל.

אתה יכול להיות מחובר למציאות החיצונית, ולחיות חיים מאד ריקים, ואתה יכול לבחור להתחבר ל'רשת', ולהיות קרוב אצל האמת הפנימית שלך, ולא בהכרח לענות על מדדים מוסכמים של 'הצלחה'.

הנושא העיקרי של הספר, אם כך, הוא נפש האדם. וההתמודדות הקשה, העיקשת, התמידית שבתוכו בין הכוחות השונים המושכים בו. ההתמודדות עם השדים הפנימיים, עם מה שהכי מפחיד אותך, והדרך לאסוף את הכוחות שצברת בתוך האמיתות שבהן חיית עד כה.

יש גם הבחירה, הנוראה לעתים, בין האמת הפנימית לבין מה שמקובל כ'נכון', ומוסכם ולכן מתוגמל מבחינה כלכלית.

זו, למשל, עוד שאלה שעלתה בעיני מן הספר. הכלכלה המודרנית, והאופן שבו היא פועלת, דורסת את בני האדם ודוחסת אותם לתוך הציווי המחמיר שלה כיצד לפעול, ובסוף כל יום עבודה יורקת אותם לעוסים, כשלעתים כל שנותר להם הוא שארית של כוח להיגרר לאיזה פאב קרוב ולהשתיק עם הרבה אלכוהול את היללה הפנימית הזו.

בסופו של דבר, קוסם לא יוכל לברוח מההתמודדות החזיתית מול הרוע האפל המאיים עליו. מחיר כבד ישולם.

מר פוטר

מר פוטר – ג'מייקה קינקייד

הוצאת עם עובד, 166 עמ'.

אז זה הולך ככה: אבא של הסופרת היה מר פוטר, קראו לו רודריק פוטר, הוא היה אדם רגיל ולא היה איש מקורי ולא חשב מחשבות מקוריות. "בשבעים שנות חייו הוא לא שאף להיות אדם טוב יותר משהיה, וודאי שלא שאף להיות אדם גרוע יותר". הוא לא היה איש של מילים, הוא לא ידע קרוא וכתוב, גם אבא של מר פוטר, נתניאל פוטר ואמא שלו אלפרידה לא ידעו קרוא וכתוב, אבל הסופרת אוהבת לקרוא ואוהבת לכתוב, היא אישה של מילים. למעשה, היא אישה של יותר מדי מילים או לחילופין מעט מדי מילים, כי הינה היא חוזרת ושבה ואומרת את אותם הדברים סחור וסחור, שוב ושוב, חוזרת על משפטים ורעיונות שוב ושוב, באופן שאתה לא יודע אם היא רוצה להגיד משהו דרך החזרות האלה, או שהיא בתו של מר פוטר ולכן אין לה כל כך הרבה מילים כדי לומר זאת.

"והצליעה הקטנה, הלא-סדירה שהיתה קיומו בתנועתו החלקה של כדור הארץ הסב על צירו איננה עוד, ואין חוגג אותה ואף לא מצר עליה שום איש ושום דבר. וממר פוטר נוצרתי אני, ואני יודעת לקרוא ולכתוב ואפילו אוהבת לעשות זאת."

אבל החזרה הזו, כמו מנטרה, חוזרת וסובבת על אותם משפטים, או מילים, או שמות, יש בה איזה קצב היפנוטי שמיטיב למסור את כל מה שמבקשת הסופרת למסור. את השעמום והרגילות והכלום שהיה האיש שהיה אביה, את הניסיון הנואש למצוא איזו משמעות באדם שהביא אותה לעולם, בעצם היותו, ואולי דרך כך למצוא משמעות להיותה שלה, בתו.

האם יכול יצור אנוש להתקיים בשממה, בעולם כה ריק מרגש אנושי? שואלת הסופרת. והתשובה שלה מוליכה שולל, שכן הספר מתקיים בתוך שממה, הוא סב וחוזר וסובב סביב אותם דברים, אני בכוונה לא אומרת "אותם תכנים" שכן כמעט שאין לספר "תוכן" במובנו הפשוט, הרגיל, הנפוץ. וזה אומר שכן, יכול יצור אנושי להתקיים בתוך כלום. אבל לא, לא יכול משהו טוב לצמוח מתוך השממה הרגשית הזו.

"פעמים רבות דבר מכוער מכוער כשלעצמו, ופעמים רבות דבר מכוער אינו אלא דבר שנשכח, הורחק מן העין והורחק מן הזיכרון, ופעמים רבות דבר מכוער איננו רק היופי בהתגלמותו אלא שהוא אף מפיק יופי כמו משהו שמעבר למילים או מעבר לתיאור מכל סוג שהוא."

אני ממשיכה לקרוא, ומסופרים דברים אבל שום דבר לא קורה. שום דבר לא יכול לקרות, כי מר פוטר, וכל האנשים שסובבים אותו, הם אנשים שהעולם קיבל את היוולדם באדישות מוחלטת. הם אנשים שלא נעצרים אף פעם לחשוב כמה יפים השמים הכחולים שמעל לראשם. הם לא טורחים לחשוב על המשמעות של האכזריות או חוסר ההתחשבות שבה נהגו כלפיהם, שהם נוהגים בה כלפי אחרים, הם חוליה בשרשרת ארוכה של אנשים שהאנושות שיעבדה לצרכיה או זרקה בשל חוסר תועלת או חוסר שימוש או משהו.

ואני לא יודעת איך זה שספר שלא אומר כלום, ועוד חוזר על כך שוב ושוב כמו מנטרה בלתי-נגמרת, טרחנית, גורם לי לחשוב על כל מיני דברים. להיזכר בשיר מופלא של ג'טרו טול "בייקר סטריט מיוז":

I have no time for Time Magazine or Rolling Stone.

I have no wish for wishing wells or wishing bones.

I have no house in the country I have no motor car.

ג'טרו טל בייקר סטריט

ותוך כדי שאני קוראת בספר, הפסקול שאני מאזינה לו הוא פראנואיד אנדרואיד של רדיוהד, אחד השירים היותר עצובים שאני מכירה, ואיימי ווינהאוס עם "יו נואו איים נו גוד", ועוד כאלה. וזה לא מקרי. כי הכלום של החיים של האנשים שבספר הוא מעציב, למרות שאין שם שום דבר מהסוג האיימי ווינהאוסי, כי אין שם כלום. כי כל החיים האלה הם סתם. וזה עצוב.

וזה המאבק של ג'מייקה קינקייד, שלא באמת קוראים לה כך, כי היא שינתה את שמה בבגרותה, המאבק להיות בעלת משמעות, להיות מישהי בעולם הזה שבו הרוח נושבת והשמש זורחת ופני כדור הארץ עולים ויורדים בפעילות רבת עוצמה.

הקריאה בספר זה שוטפת, בעיקר בגלל הפורמט הקטן. 166 עמודים קצרים. אבל הקריאה בספר קשה, מפלסת דרך המילים. הקריאה בספר דומה להליכה במדבר. אתה הולך לאט, הכל נראה אותו דבר. אתה כמה למים, לראות ירוק בעיניים, לנוף עירוני. אבל בו בזמן אתה מודע להשפעה המסתורית של המדבר, של ה"אותו דבר" החולי והחם הבלתי-פוסק הזה, על נפשך.

אז האם אמליץ על הספר? זה לא ספר לכל אחד. זה ספר שדורש איזה שהוא מאמץ להתגבר על המעמסה הזו של החזרה, ובתוך הקריאה ההיפנוטית הזו נובטות הבנות. קינקייד מעמידה מראה מול החברה ויוצרת מעגלים של אחריות, שהספר מדבר על העדרם. אחריות של העולם השבע, העשיר, לחלקי העולם הנידחים, הרעבים, המוחלשים, המשועבדים. אחריות של קהילה לפרטים שבה. אחריות של אדם לעצמו, איך אתה בונה את חייך ויוצק בהם משמעות. אחריות של אדם לצאצאיו, איזה עולם אתה בונה עבורם.

מלחמת העולמות

מלחמת העולמות – ה' ג' וולס

ידיעות אחרונות , 222 עמ'

מה הסיכויים שמישהו יגיע לכדור הארץ מכוכב לכת אחר, נאמר למשל מהמאדים? אחד למיליון. ומה אם בכל זאת הם מגיעים לכאן?

מה אם מדובר בתרבות מפותחת בהרבה משלנו, מוחות מפותחים שבמהלך שנים של אבולוציה ויתרו על הצורך בחלקים רבים מהגוף שאנחנו עדיין מחזיקים בהם, כגון מערכת העיכול? ומה יקרה אם וכאשר יתרחש עימות בינם לביננו? מה הסיכוי שלנו לגבור על תרבות עליונה מאתנו במובנים כה רבים ולא רק מבחינת הטכנולוגיה?

"איש לא האמין בסוף המאה התשע-עשרה, כי עולמנו נתון לתצפית קפדנית ומדוקדקת מצד תבונות אדירות מזו של האדם, ועם זאת, בנות תמותה כמוהו. בעוד בני האדם עוסקים בענייניהם השונים, הם נבחנו ונלמדו, אולי באותה דקדקנות שבה בוחן האדם במיקרוסקופ את היצורים בני החלוף השורצים ומתרבים בטיפת מים. בשאננות אינסופית נעו בני האדם אנה ואנה על פני כדור הארץ, טרודים בעסקיהם, שלווים ובטוחים בשלטונם בחומר. אפשר שאינספור החיידקים מתחת למיקרוסקופ מתנהגים באותו אופן."

תמיד מקסים לראות דברים מנקודת מבט שמתרחקת ממה שבמהלך הרגיל קרוב מדי לחוטמנו וגורם למעורבות רגשית גדולה מדי. פרופורציות. כדאי לחשוב על זה בפעם הבאה שאנחנו מתרגזים על איזו שטות קטנה, נגיד על מישהו שלא אמר לנו שלום או מישהו שנדחף בתור לקופה.

כל אלו ועוד, בספר שנכתב בשנת 1898 ומעלה שאלות עכשוויות מאד, ובוחן את הפסיכולוגיה האנושית באופן רלבנטי לימינו אנו. אילו ערכים מוסריים יישמרו כיצד ינהגו בני האדם זה כלפי רעהו? מה ביצור האנושי שווה וחשוב שכדאי להיאבק על שימורו?

ברם, ביחד עם הכרכרות הרתומות לסוסים ותאורת הגז איבד גם הספר את הרלבנטיות שלו במידה רבה, שכן האפשרות שדברים כה מסעירים יתרחשו בפאתי לונדון, מבלי שמהלך החיים הרגיל יופרע בלונדון עצמה, עד לשלב שבני המאדים מגיעים לעיר עצמה, אפשרי רק בעולם ללא תקשורת ללא סלולר ללא אינטרנט....ויחד עם זאת.. המסר תקף אולי גם להיום: גם היום אנשים מעדיפים לעצום עין כלפי טרגדיות שמתרחשות מתחת לאף במקום אחר בעולם.

נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון – סטיג לרסון

הוצאת מודן, 512 עמ'

מיכאל בלומקוויסט הוא עיתונאי, שהורשע בהוצאת דיבה בגין כתבה על תעשיין שוודי,מקבל הצעת עבודה מתעשיין אחר, הנריק ונגר, לברר מה עלה בגורלה של אחייניתו שנעלמה כ-37 שנה קודם לכן, והוא מאמין שנרצחה על ידי אחד מבני המשפחה. בנוסף לתשלום שכר מבטיח התעשיין לספק לו מידע שיאפשר לו להוכיח את צדקתו בנוגע לתעשיין המושחת.

מיכאל מקבל מהנריק אוסף גדול של מסמכים ומתחיל לחקור, עד שהוא מצליח, בניגוד לסברתו, לגלות עובדות חדשות שיובילו אותו לפתרון התעלומה. בשלב זה הוא מצרף לחקירה את ליסבת סלאנדר, האקרית צעירה שערכה עבור ונגר תחקיר אודותיו בעת שנבדקה אפשרות העסקתו.

הספר הפך לרב מכר ולא בכדי. כתוב היטב, העלילה מתקדמת בקצב 'נכון'. זה לא ספר מתח שבו יושבים על קצה הכסא ללא נשימה. זה ספר ששואב אותך לתוך העולם שלו. הספר יורד לפרטים ברמה של כוסות הקפה שמיכאל שותה, שמות של דמויות משנה שחולפות על פני הספר ולא ישובו, עיצוב הדירות או מה בדיוק נמצא בכריכים שמישהו אוכל, ולמרות ריבוי הפרטים אין תחושה של גודש, או של טרחנות. להפך, הפרטים מסופקים בדיוק במידה הנכונה כדי לבנות תמונה מהימנה, מורכבת ורבת רבדים של מציאות, ועל כן הקורא נשאב לעלילה. הדמויות הראשיות מקבלות איפיון, עומק, וזהות מובחנת. הסופר שולט היטב בתחומים רבים העולים בספר- עיתונאות, כלכלה, מסחר, חקירה משטרתית, מחשבים, תנועות ניאו נאציות. וכמובן, התחום הקשור בנושא החקירה, שלגביו אציין רק שמדובר בנושא קשה ולא פשוט. דרך הקריאה אפשר ללמוד הרבה דברים על איך מתנהלים החיים בשוודיה הקרירה, מדינת רווחה נינוחה שיצרה את איקיאה, אבל גם את להקות ה- Swedish Death Metal.