נוילנד – אשכול נבו
הוצ' זמורה-ביתן, 550 עמ'
אם הייתי כותבת "וואו", שמה נקודה ומסיימת בכך את הסקירה, לא הייתי חוטאת למה שאפשר לחוש מקריאת הספר הזה.
זהו ספר רחב יריעה שמשלב סיפור על שתי משפחות, לאורך כמה דורות. הסיפור משלב את ההיסטוריה של העם היהודי, שואה, מעפילים, ציונות, קיבוצים, מלחמות, נפגעי הלם קרב, וגם מערכות זוגיות מעורערות, ולא פוסח גם על כל המשקל הנוראי של אהבה ואחריות ואשמה ותקווה שרובץ על כתפיו של הורה. כל זאת, דרך אנשים / 'דמויות' שנבנות היטב, עגולות, משכנעות, דרך אירועי חיים שיכלו להיות של כל אחד מהקוראים.
הסופר מצליח לתפוס את מהות הישראליות בדרך חזקה, צורבת, עצובה, כואבת, אבל מלאה בתקווה.
בעמ' 260, אחד התיאורים היותר מרגשים בספר. שירת התקווה, מושרת בפיהם של אנשים בשתי אוניות מעפילים. המשמעות של המילים, להיות עם חופשי בארצנו. עוד לא אבדה תקוותנו. אנשים שהצליחו לצאת בזמן, לפני התופת, שעתידים לגלות מהר מאד, שהם ניצולי שואה או- כפי שנבו מכנה אותם "מחמיצי שואה".
כפי ששם הספר מרמז, הספר מנסה לייסד, או להציע, רעיון לארץ חדשה, מולדת טובה יותר לעם היהודי, ואולי לא רק ליהודי. זה יכול היה להיות חלק יותר חלש בספר, אבל, אולי בכל זאת יש רצון ותקוה ונכונות של אנשים לצאת מגדרם כדי לשנות משהו בדרך ההתנהלות של כולנו כאן, כדי שהחיים לא יהיו רק השלמה עם מה שאי אפשר לשנות. הספר ללא ספק מציב מול פנינו מראה די אכזרית של מציאות החיים שלנו כאן, שגורמת לכל אחד מאיתנו להיות קצת פגוע קרבות, קצת פצוע בנפש. החיים בארץ הזו תובעים את ליטרת הדם שלהם ואין מנוס.
אז איך זה שאנחנו שורדים כאן, ואפילו יודעים לשמוח ומלאי אנרגיה? התשובה של נבו, בספר היא זו: היהודי הוא אדם נודד. כל הזמן. או שהוא נודד בפועל, או שהוא נודד במחשבות. כך הוא יודע לשרוד.
"כל מי שיושב בבית הקפה הזה יושב גם במקום אחר עכשיו, בראש שלו, עם מישהו אחר..... התל אביב הזו שלכם, נו – איך הייתם מסוגלים לסבול אותה אם לא הייתם מדמיינים עיר אחרת, יפה ממנה, כל הזמן? והמדינה שלנו, מה? יהודים על גבי יהודים שחיים במקום אחד, אבל בראש יש להם את המקום האחר שממנו באו לכאן והמקום האחר שאליו היו רוצים לברוח מחר. ... רק ככה, במחשבות ובדמיונות על נדודים, אפשר לוותר על הנדודים האמיתיים, ולהישאר."
הוצ' זמורה-ביתן, 550 עמ'
אם הייתי כותבת "וואו", שמה נקודה ומסיימת בכך את הסקירה, לא הייתי חוטאת למה שאפשר לחוש מקריאת הספר הזה.
זהו ספר רחב יריעה שמשלב סיפור על שתי משפחות, לאורך כמה דורות. הסיפור משלב את ההיסטוריה של העם היהודי, שואה, מעפילים, ציונות, קיבוצים, מלחמות, נפגעי הלם קרב, וגם מערכות זוגיות מעורערות, ולא פוסח גם על כל המשקל הנוראי של אהבה ואחריות ואשמה ותקווה שרובץ על כתפיו של הורה. כל זאת, דרך אנשים / 'דמויות' שנבנות היטב, עגולות, משכנעות, דרך אירועי חיים שיכלו להיות של כל אחד מהקוראים.
הסופר מצליח לתפוס את מהות הישראליות בדרך חזקה, צורבת, עצובה, כואבת, אבל מלאה בתקווה.
בעמ' 260, אחד התיאורים היותר מרגשים בספר. שירת התקווה, מושרת בפיהם של אנשים בשתי אוניות מעפילים. המשמעות של המילים, להיות עם חופשי בארצנו. עוד לא אבדה תקוותנו. אנשים שהצליחו לצאת בזמן, לפני התופת, שעתידים לגלות מהר מאד, שהם ניצולי שואה או- כפי שנבו מכנה אותם "מחמיצי שואה".
כפי ששם הספר מרמז, הספר מנסה לייסד, או להציע, רעיון לארץ חדשה, מולדת טובה יותר לעם היהודי, ואולי לא רק ליהודי. זה יכול היה להיות חלק יותר חלש בספר, אבל, אולי בכל זאת יש רצון ותקוה ונכונות של אנשים לצאת מגדרם כדי לשנות משהו בדרך ההתנהלות של כולנו כאן, כדי שהחיים לא יהיו רק השלמה עם מה שאי אפשר לשנות. הספר ללא ספק מציב מול פנינו מראה די אכזרית של מציאות החיים שלנו כאן, שגורמת לכל אחד מאיתנו להיות קצת פגוע קרבות, קצת פצוע בנפש. החיים בארץ הזו תובעים את ליטרת הדם שלהם ואין מנוס.
אז איך זה שאנחנו שורדים כאן, ואפילו יודעים לשמוח ומלאי אנרגיה? התשובה של נבו, בספר היא זו: היהודי הוא אדם נודד. כל הזמן. או שהוא נודד בפועל, או שהוא נודד במחשבות. כך הוא יודע לשרוד.
"כל מי שיושב בבית הקפה הזה יושב גם במקום אחר עכשיו, בראש שלו, עם מישהו אחר..... התל אביב הזו שלכם, נו – איך הייתם מסוגלים לסבול אותה אם לא הייתם מדמיינים עיר אחרת, יפה ממנה, כל הזמן? והמדינה שלנו, מה? יהודים על גבי יהודים שחיים במקום אחד, אבל בראש יש להם את המקום האחר שממנו באו לכאן והמקום האחר שאליו היו רוצים לברוח מחר. ... רק ככה, במחשבות ובדמיונות על נדודים, אפשר לוותר על הנדודים האמיתיים, ולהישאר."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה