יותר מדי נינה

יותר מדי נינה – דלית אורבך

הוצאת ידיעות אחרונות, 342 עמ'.

תמצית: מפגש בין שתי תאומות זהות שהופרדו בלידתן, המעמת כל אחת מהן עם החוסרים שלה וגורם להן להחליט להחליף את החיים שלהן. כל אחת נכנסת לחיים של אחותה.

זוכרים איך כשהיינו קטנים, היינו משתהים לעתים על מילה כזו או אחרת, מגלגלים אותה על הלשון, טועמים אותה, תוהים על הצליל המוזר שהיא משמיעה, משתהים איתה עד שהמשמעות שאמרו לנו שיש למילה הזו, מצליחה להגיע ולהדביק את הצליל?

זוכרים את המשחק שלהגיד את המילה שוב ושוב, עד שהיא מתנתקת מהתוכן שלה, והופכת לצליל מוזר "סַפָּר סַפָּר סַפָּר סַפָּר סַפָּר סַפָּר"- "פרסה"?

דלית אורבך היא אמנית של משחק במילים מדויקות וחדות, של הצבת מראה מול משפטים שגורים, מחשבות רגילות, מול מה שאנשים התרגלו לחשוב, או להגיד, בלי לתת את הדעת יותר מדי. היא מציירת את הביטויים המקובלים בציורים עזי מבע, דבר המעמיד את הביטוי למבחן מיידי.

בכך, עושה אורבך את מה שסופר טוב אמור לעשות: לגרום לקורא לחשוב מחדש, על דברים שכבר חדל לחשוב עליהם.

אבל, היא לא עושה זאת רק עם מילים, היא עושה זאת עם אנשים, עם מה שהתרגלנו לחשוב על עצמנו, כ"עצמנו" או חלק מעצמנו:

"כשפוגשים חולי נפש על בסיס יומיומי, מגלים בנוף המוכר של עצמנו הרים וגבעות חדשים. כאלה שלא ידענו על קיומם. כאלה שהיו קבורים עמוק ולפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, מתנוססים לפנינו כמו שרשרת הרי הפירנאים. וביניהם מסתתרים חיות פרא ושברי זכויות. זה מה שעושה המפגש עם הטירוף."

ומה יקרה כשהאחיות יחליפו את חייהן זו בשל זו? מה מתרחש, למעשה, כשאנחנו חיים את החיים של עצמנו? האם אנחנו זוכרים שזהו מעין משחק, ושמותר לפעמים לשבור את הכללים כדי לא להישאר תקועים בתוך אותו דבר, לפני שבדקנו שזה בדיוק הדבר שאנחנו רוצים לחיים שלנו?

"החיים שלי הם שלך. מה שתרצי לעשות – תעשי. אל תשאלי אפילו. זה משחק, קלרה, ואלה החוקים שלו. אין אחרים"

ואם משהו לא מסתדר, לא מתאים, מה אם הקלפים שחילקו לנו ב"משחק החיים" הזה, מה שקיבלנו זה לא מה שרצינו?

התשובה של נינה מאד פשוטה:

"תתעשתי. תאלתרי. תבני את העולם מהקוביות שיש לך. תפסיקי לפחד שייקחו לך ויאכלו לך וישתו לך. זה פתטי,"

ההחלפה הזו לא מתרחשת רק ביקום של נינה-קלרה. כל דמות בספר, חיה סוג של החלפה, או תחליף-מציאות. כל אחד מאיתנו עלול לגלות שהוא חי תחליף של חיים

"כולנו תחליף. תחליף חיוור לפנטזיה שאנחנו ממציאים לעצמנו. לשלם ולעגול שלא קיים."

כל ילד חווה בשלב מסוים את הפנטזיה הזו, שהוריו הם לא באמת הוריו. שההורים האמיתיים שלו הם אנשים מושלמים. כל ילד חווה מתי שהוא את הסטירה של המציאות.

"הרגשתי כאילו החיים ניגשו אלי, נעמדו קרוב-קרוב לפני, עד שיכולתי להריח את הבל פיהם, ואז נתנו לי סטירת לחי מצלצלת."

אבל אורבך אומרת לנו, שהנוכחות, או הנפקדות של אנשים בחייהם, היא לא ערך מוחלט. השאלה היא, מה המהות של האדם וכיצד הוא משפיע על המעגלים הקרובים של חייו. כל אדם, אומרת לנו אורבך, יכול להיות מקסים ומצחיק בנסיבות מסויימות של חייו, נגיד, במסגרת עבודתו, ולעומת זאת שקט וכבוי במקומות אחרים. אנחנו לא אחידים.

בספר, חגי מספר על אביו: "הוא פשוט לא היה. אי-הנוכחות שלו הצילה את כולנו. ועל כך אני מודה לו." לעומת זאת, ניצה מספרת על אביה: "האיש האחד הזה, שחסר לי כל כך. שנפקדותו נכחה בחיי יותר מכל אדם אחר."

בין ההיעדרות הברוכה, לבין הנפקדות החולשת על תחושת החוסר, דלית אורבך משרטטת ביד אמן את כל הניואנס של רגשות של ילדים כלפי הוריהם. וזה עוד נושא שאורבך נוגעת בו ביד אמן רגישה. מערכת היחסים בין הורים וילדיהם, האופן שבו החיים עיצבו, או חישלו, או פגמו בהורים, משתלשל הלאה לדור הבא. חוסר האפשרות להימלט מהגורל המוכתב מראש, עוד בטרם נולדת. כיצד ניתן להימלט מהתכתיב הכובל של קשרי החיים שלך? האמנם, רק על ידי בריחה והינתקות מוחלטת, האם אפשר להימלט מהכלא שבנית לעצמך רק דרך שבירה של כל הכלים?

"לבסוף אכבה את כל האורות, אטול איתי את ארבעים ושלוש שנותי ואת שיערי המקליש מעט, ארכוס את החדר והמבואה ואצא מכאן, משאיר מאחורי חיים של אנשים אחרים."