לעולם לא עולם

לעולם לא עולם – ניל גיימן
הוצאת אופוס, 280 עמ'

מי לא תוהה לפעמים, אם החיים שיש לו, הם כל מה שיש. לעתים, השאלה תעלה גם אם מדובר בחיים טובים, עבודה טובה, בית נאה, משפחה אהובה, לגור בעיר, לצאת לבלות. במסלול הטוב הזה יש מגרעת – השגרה כופה עלינו להיות מי שמצפים מאיתנו להיות.
ובתחושת המחנק של הכלא של הצפוי, האם זה כל מה שיש?
"לרגע, לא היה לו שמץ של מושג מי הוא. זו היתה הרגשה משחררת להדהים, כאילו היה חופשי להיות כל מי שירצה להיות: כל אחד - לנסות ללבוש זהות כלשהי. הוא יכול היה להיות גבר או אישה, עכברוש או ציפור, מפלצת או אל."
ריצ'ארד כנראה שאל את עצמו, מבלי להיות מודע לשאלה שפעפעה בתוכו. ריצ'ארד גר בלונדון מזה שלוש שנים, עובד במקום טוב, יש לו ארוסה יפהפיה גם אם די שתלטנית. הכול מתנהל במסלול הרגיל, עד שהוא נתקל בנערה פצועה על המדרכה, ומחליט לעזור לה. המעשה הזה מוציא אותו מחוץ למסלול חייו הצפויים, אל העולם של לונדון התחתית, שבה נמצאים אנשים שנפלו בין הסדקים של העולם. לחרדתו הוא מגלה שהפך שקוף מבחינת האנשים בלונדון הרגילה. ריצ'ארד נאלץ לחיות בעולם החדש והמפחיד, שבו קסם ועוצמות, נערה ושמה דלת שמסוגלת לפתוח דלתות בכל מקום, אנשים שמנסים להרוג אותה, מלאך, איש שחי רק על הגגות, עכברושים חכמים, ואנשים שדוברים את שפתם, רוזן שחי בקרון רכבת, ציידת המחפשת אחר החיה שבמבוך מתחת ללונדון, ועוד טיפוסים צבעוניים ומוזרים. ריצ'ארד חובר לליידי דלת, לציידת בשם האנטר המשמשת כשומרת הראש שלה, ולמרקיז מסתורי שמסייע לדלת מסיבותיו. במסע המזכיר את מסעה של דורותי אל הקוסם מארץ עוץ, לכל אחד מהארבעה יש משהו שהוא רוצה להשיג, והרבה מה לאבד.
גיימן בורא עולם שלם, עם חוקיות משלו, דומה מאד לעולם שלנו אבל שונה, והשוני הוא שהופך אותו לכה מרתק, מסעיר וקסום. הספר שנון, מצחיק, מוזר ומפחיד ומאד סוחף. ועם כל אלה, הספר מעורר מחשבה, מעלה למודעות את אנשי הקצה המסתובבים בעולמנו בלתי נראים עבור האנשים ה'רגילים'.
הספר "מתכתב" עם שני ספרים אחרים שמאד נהניתי מהם "כריש זיכרון" ו"קוסם היונים" והוא מעלה שאלות מרתקות על זהות, על האנשים השקופים, על מה שבורגני ומקובל ונהוג, ועל חיים אחרים שמתנהלים בצד זה, ורובנו כנראה כלל לא מודעים להם. ועל המסתורין והפליאה שנעלמים מעינינו בשל מהלך חיינו השגור.
ציטוט מתוך הספר של שיחה שמעביר את כל מה שמצאתי בספר: הקסם, המוזרות, המיוחדות, הדיון בסוגיות כה מהותיות אבל באופן שנון ומשעשע:
"יש בלונדון בועות קטנות של ימים עברו, מקומות שבהם הדברים והמקומות נשארים כמו שהיו, כמו בועות בענבר", הסבירה. "יש הרבה זמן בלונדון, והוא צריך ללכת לאיזה מקום – לא משתמשים בכולו בבת אחת".
"כנראה אני עוד קצת שיכור", נאנח ריצ'ארד. "זה כמעט נשמע הגיוני".

ועוד משהו בעניין הספר המושך הזה. במאמר של ד"ר יואב בן דב ז"ל מצאתי משהו שמסביר איך לחיות באופן שנמלט מהציווי היומיומי של השגרה, מבלי ליפול בין הסדקים של העולם ולאבד את כל מה שטוב ונכון ומתאפשר בדרך החיים שבחרנו:

"בטכס כישוף יוצרים מעגל ונכנסים אליו, ובתוכו קורים דברים שחורגים לגמרי מהמציאות המוכרת, משהו שהוא ברמת טראנס. המכשפים חווים באופן אמיתי וברור דברים שבתפיסת המציאות הרגילה לא יכולים לקרות. אבל, ברגע מסוים הם יוצאים מהמעגל, וחוזרים לחיים שלהם, שבהם הם מתפקדים כאנשים רגילים. הדברים חייבים להיות בשליטה, וחייבת להיות יכולת לבחור לעבור בין העולמות. מי שנתקע בתוך העולם הזה הופך למשוגע שלא יודע איפה הגבולות. היה לי חבר שהוכשר ככהן וודו, והגיע להישגים מדהימים. בשלב מסוים הוא אושפז, כי לא היה ברור אם אל המלחמה מדבר מתוכו, או שהוא בהתקף פסיכוטי. הוא נכנס כל כך עמוק לעולם הזה, עד כדי שלא יכול היה לחזור למציאות השפויה. מהעבר השני, מי שתקוע במקום שלא יודע להשתגע, להיכנס לתוך המעגל, נשאר תמיד בחוויית שליטה, ומפסיד המון" 

אז זה בעיני המסר החשוב של הספר, לעבור בין העולמות, באופן מבוקר, נשלט אבל גם חופשי, כלומר איבוד שליטה מבוקר (דבר והיפוכו אבל זה מה שיפה בזה).

סוף והתחלה

סוף והתחלה – ויסלבה שימבורסקה
הוצאת גוונים

מבחר שיריה של ויסלבה שימבורסקה בתרגום של רפי וייכרט.
"אין חיים שאינם
ולו להרף-עין אחד בלבד,
בני-אלמות."
(מתוך שיר שכותרתו: "על המוות, ללא הגזמה".)

שימבורסקה כותבת על החיים, על המוות, על משמעות הזמן החולף וההיסטוריה האנושית. היא כותבת על מה שחשוב, ועל מה שלכאורה כלל אינו חשוב. היא כותבת על הרגעים הקטנים, ובוחנת מה הופך את החיים למשמעותיים.

"לנוכח מראה כזה תמיד נוטש אותי הבטחון,
שהדבר החשוב
חשוב יותר מהלא-חשוב."

כיון שכל שיר שלה כה מרוכז ומלא בתמצית של מחשבות, הסתפקתי בקריאת שיר אחד, לכל היותר שניים ליום, כדי לעבד ולצקת את התחושה לתוך מילים.

יומנה של אישה מודרנית

יומנה של אישה מודרנית – ענת לויט

הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 192 עמ'.

זהו סיפורה של נוגה, שבניגוד לבני פורמן, לא ידעה "לרצות יותר". נוגה, הגרושה ומנסה להחזיק בית ושתי בנות באמצעים כלכליים לא גדולים, מתחילה לנהל 'רומן רוסי' עם גבר גדול, דוב כרסתן שיודע לעטוף אותה ולספק לה הבטחה של בטחון, אהבה, הגנה.

ברם, ככל שמערכת היחסים מתפתחת והולכת, היא משקפת את הקושי ההולך וגובר של נוגה לדרוש עבור עצמה, לרצות יותר. לאורך הספר הקורא מתמלא בחמלה רכה כלפי האישה בעלת היכולות המנטליות הטובות, ולמעשה גם היכולות הרגשיות העמוקות בצד ה"שריטות" הרגשיות שפוגעות חזור ופגוע ביכולתה לנהל חיים משביעי רצון.

הספר כתוב בתערובת של שפה עכשווית עם שפה ערכאית, מקראית לעתים. ואולי הזרות של השפה משקפת את זרותה של הדמות המספרת, שכנראה לא חשה ממש "בבית" באף מקום, גם לא בתוך עורה שלה.

הספר נקרא בשטף רב, ובעניין. באומץ רב חושפת המספרת את הקשיים שלה בקשרים זוגיים, ומבארת באופן מאד מפוכח את הקשר בין הקושי הזה לבין הליקויים בקשר הקדמון בינה לבין אביה.

ההומור הדק המלווה את התיאורים מאפשר קריאה שוטפת וקלה, למרות התכנים הלא פשוטים.

המסר העולה מהספר, בעיני, הוא האזהרה הבאה: שימו לב, לא משנה מי האדם, מה יכולותיו וכישוריו, הנושאים של זוגיות, אהבה, גידול ילדים, ניהול בית, הם תמיד אבן נגף שהחיים מזמנים לנו להתמודד מולה.

המשורר

המשורר – מייקל קונלי

הוצאת מודן, 458 עמ'

"לפעמים קשה מאד להתחיל ספר, בין שאתה הקורא ובין שאתה הסופר. איש מגיבורי הספר טרם הפך לידידך וכל המקומות זרים. לכן התחלת הקריאה נראית כמו אקט של אינטימיות כפויה. פתיינות מקצועית יכולה לעזור בתחום הזה, ואני לא מדבר על פרוצה, אלא על שורה ראשונה מוצלחת...והשורה הראשונה של 'המשורר' היא שורה מנצחת. מוות הוא המקוף שלי כותב ג'ק מקאווי, ואנחנו מייד נלכדים ונשאבים פנימה." סטיבן קינג, בהקדמה לספר 'המשורר'.

מייקל קונלי הוא סופר מוכשר של ספרי מתח, המצליח לרקום סיפור מתח וחקירה בלשית שאי אפשר להפסיק לקרוא, ויחד עם זאת, סיפור שיש בו רבדים, דמויות נגישות עם אישיות ממשית, וריבוי פרטים שמלמד על בקיאות בנושא.

ג'ון מקאווי הוא עיתונאי מדנוור, הכותב על מקרי רצח. כשאחיו התאום, שוטר ששירת כבלש במחלק הרצח נמצא מת בנסיבות שנראות כהתאבדות, ג'ון מתחיל לחקור את הסיפור כדי לנסות להסביר לעצמו את האובדן. שום דבר איננו כפי שהוא נראה, בעת שג'ון הולך ונשאב לתוך סיפור שבשלב מסוים מתחיל להתקרב אליו יותר מדי. כמעט עד סוף הספר התפתחויות ותהפוכות והפתעות.

הערת אזהרה: הספר כולל תיאורים קשים לצפייה, אבל הפרטנות הדקדקנית של תהליך החקירה הבלשית המתואר מאפשר לשים את המיקוד על החקירה ולא על מה שנחקר במסגרתה.

קראתי כמה ספרים של קונלי, וללא ספק אמשיך לקרוא. מומלץ מאד.

קיץ בלתי מנוצח

קיץ בלתי מנוצח – רותה ספטיס

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 341 עמ'.

"בעיצומו של החורף נוכחתי לדעת ששוכן בקרבי קיץ בלתי-מנוצח." – אלבר קאמי.

הציטוט הזה שמביאה המחברת באחרית ספרה, שממנו נלקח שם הספר, מבטא גם את רוח המספרת, הבוחרת בחיים, במאבק להישרד.

המספרת ומשפחתה מגורשים על ידי הרוסים בשנת 1941 מליטא ומוגלים לסיביר. אביה נלקח לכלא רוסי, ולינה ביחד עם אמה ואחיה מובלים למחנות עבודה שם הם מתמודדים עם עבודות פרך המיועדות לשבור את רוחם וגופם של אלפי המגורשים מליטא, לטביה, אסטוניה ופינלנד. אירופה נקרעת בין סטלין מצד אחד והיטלר מצד שני, החרב והמגל, מול המגף, ובתווך בני אדם שנקלעים לתנאי חיים איומים, להתגלמויות של רוע אנושי במירעו, ולמאבק קיום קשה ויומיומי. בתוך כך מתגלים חבריה למחנה באנושיותם, בעזרה ההדדית, בניצוץ התקווה שבלב בני האדם, אך גם בקטנות, בחולשה, ברוע.

"המורה שלי לציור אמר שאם נושמים עמוק ומדמיינים משהו, יכולים להגיע אליו. יכולים לראות אותו, לחוש בו. למדתי לעשות זאת במהלך תחרויות הנראה-מי-יישבר-קודם עם הנוגשים שלנו. בשעות השתיקה הממושכות נצמדתי לחלומותיי שהחלידו. דווקא תחת איום בנשק נאחזתי בכל תקווה והרשיתי לעצמי לערוג בלב שלם. קומורוב חשב שהוא מענה אותנו. אבל אנחנו נמלטנו לתוך הדממה שבתוכנו. וממנה שאבנו עוד כוח."

מילים חזקות, מלאות תקווה.

הספר כתוב באופן מאד קריא ומאד זורם, עד כדי כך שלפעמים צריך ממש להיזכר שמדובר בזוועות איומות.

הייתי ממליצה מאד לקריאה לבני-נוער לתזכורת של מה עלול להיגרם מהמין האנושי במירעו, אך בה בעת עד כמה המין האנושי יכול להתעלות ולהתגלות במיטבו.

המשכוכית

קוני ויליס – המשכוכית

הוצאת אופוס, 248 עמ'

ספר חביב, קריא וזורם מאד, מבלי לפגוע ב"רצינות" שלו. סנדרה פוסטר הינה מדענית המועסקת בחברת הייטק וחוקרת אופנות, טרנדים ושגעונות, במטרה לנסות ולגלות איך הם התחילו, מה, או מי, גורם להתחלת אופנות וטרנדים. בינתיים היא מתמודדת עם מזכירה כחולת שיער ולא יוצלחית, נפגשת עם מדען אחר בחברה החוקר את תורת הכאוס, מנסה להתמודד עם מבול הטפסים והניירת שהבוס מייצר, ומביאה לבנין עדר של כבשים במסגרת של עבודת מחקר משותפת עם חוקר הכאוס. קוני ויליס מספקת פרטי מידע על אופנות וטרנדים, כמו גם על הדרך שבה הושגו פרצות דרך מדעיות גדולות – במקרה. או שמא לא במקרה? מה מוליך את האקראיות במערכת הכאוטית ? ולאן זה הולך? בינתיים, סנדרה ובן נאבקים בעדר כבשים שמוכיחות שהן באמת טפשות כמו שחשבנו, ומבינים שהדבר היחיד שיציל את המחקר שלהם היא "המשכוכית", הכבשה שהעדר כולו הולך אחריה. בסיכום, ספר ממש חמוד למי שהרגע סיים ספר כבד, רציני, וזקוק למנוחה.

העדינות

העדינות – דויד פואנקינוס

הוצאת כתר, 176 עמ'.

לנטלי היתה זוגיות מושלמת עם פרנסואה, טבעית, בלתי מוטלת בספק. אבל פרנסואה נהרג בתאונה ונטלי מאבדת את הרצון לחיות. לתוך האובדן שלה נכנס מרקוס, בעדינות רבה, בזהירות, ומצליח להאיר את חייה ואת חייו בתקווה, באהבה, בצחוק.

ספר מקסים, בעיקר באופן שבו הוא כתוב. באותה עדינות וזהירות, ואלגנטיות של ניסוחים, משפטים חכמים, מצחיקים, כאלה שאתה רוצה לסמן במרקר, לצטט, לזכור.

הסופר מיטיב לבטא במילים חסכוניות – ולכן באלגנטיות, את הרגשות. יותר מזה, מבלי להכביד, מצליח פואנקינוס לעורר בנו את השאלה שהוא חוזר ודן בה לאורך הספר, של צירופי המקרים, של האקראיות, של המפגשים בין אנשים, של התרחשותם של אירועים. עד כמה המקריות באמת מקרית? עד כמה יש לנו יכולת לשלוט באירועים? האם אפשר להגיד למישהו לא לצאת לריצה, כדי שלא ייהרג בתאונה? ועוד דבר מקסים מצליח פואנקינוס לבטא: האופן שבו אנשים מתנהגים, נובע מהייחודיות של אופיים, של אירועי חייהם, אבל פעמים רבות מתפרש על ידי אחרים בדרך אחרת והשילוב של הפרשנות הפנימית והחיצונית של כל התרחשות נוצר בחובו את הייחודיות של הרגע. אולי כאן אפשר למצוא את האקראיות של הקיום. אם בכלל. צריך להיות הצירוף הנכון של הרגע, הנסיבות, והרקע, כדי שפעולה אחת, פשוטה ויומיומית, תקבל את האור של גדולה או של שפלות.

ובכל זאת, בסופו של דבר, הרבה בספר הזה שואף אל העדינות, אל הרגישות, אל תשומת הלב הזהירה לפרטים קטנים. ולכן אחד התיאורים היפים של אהבה טמון בעמ' 143, הפרטים הקטנים שאדם שם לב אליהם ואוהב אצל זולתו.

הספר כתוב בדרך לא שגרתית ושזור בעובדות לא כל כך רלבנטיות לסיפור. ומצד שני, איך ניתן לדעת מה מתוך רצף הדברים שמכילים את הרגע הנוכחי רלבנטי, ומה שייך לרקע, לטפל? לא תמיד ניתן.

אהבתי את האיזכורים לספרים אחרים, כמו "איזה מטורף הסיפור על השוודי שמת ולא הספיק לראות עד כמה הצליחה הטרילוגיה שלו." (עמ' 132) או "כמו שוערת בית, בלי שמץ אלגנטיות של קיפוד, ניסתה לסחוט וידוי:.." (עמ' 103), או "היא נהגה במהירות הולכת וגוברת, בכבישים קטנים, ואמרה "שלום לך עצבות"." (עמ' 158). ליויתי את הקריאה בפסקול שירים של אליין סושון, וסימנתי לעצמי לקרוא, אולי, את ספרו של אמיל צ'יוראן המוזכר בו.

יש חלקים מאד מצחיקים בספר, שפשוט צחקתי בקול רם, יש חלקים עצובים, ויש חלקים שסתם. בסיכום, ספר כייפי לקריאה, כתוב בדרך מעניינת, שזור 'משפטי-ציטוט'. אז גם אם זו לא ספרות "מבריקה", בהחלט מומלץ.