מישהו מסתכל עלייך

מישהו מסתכל עלייך – קלייר מקינטוןש

ידיעות ספרים, 405 עמ'.

זואי ווקר רואה את התמונה שלה במדור התמונות האישיות בעיתון לונדוני, והיא מנסה לגלות איך הגיעה לשם. למחרת מופיעה תמונה של אישה אחרת, ועוד אחת ביום לאחר מכן. האם זה צירוף מקרים, או שמישהו עוקב אחר כל הנשים האלו?

זהו סיפור המסגרת של ספר מתח חמוד, קליל ומעניין, שיסחוף אתכם עד הסוף. ותוך כדי כך תבינו כמה לא כדאי להיות מאד מאד צפוי, לנהל שגרה קבועה של מהלכי חיים. אולי כדאי להסתכל רגע מאחורי הכתף, אולי מישהו מסתכל עלינו.

כשקראתי את הספר הזה נזכרתי בפאניקה שהסרט "מלתעות" יצר כשיצא לאקרנים ואיך כולם התחילו לפחד מכרישים ומבועות מים בתוך הים.

אז יש לנו אישה גרושה, שמנסה לגדל את שני ילדיה לפרנס אותם ולנהל בית, יש לה חבר שעבר לגור איתם, יש לה גרוש שממשיך לעזור לה, זוג שכנים מקסים ושש לעזור, עבודה עם בוס מעצבן, ואחות אוהבת. יש לנו שוטרת שמנסה להילחם לקבל תפקיד משמעותי, ובעיקר כדי לחקור את מה שתחושת הבטן שלה אומרת לה שהוא משהו ששווה לחקור, ויש לנו את לונדון, עם קווי הרכבת התחתית ובתי קפה.

ובנוסף לכל אלה, יש את מה שכל אישה יודעת מגיל די צעיר. את תחושת הסכנה הבסיסית שמלווה כל הליכה במרחב הציבורי. קול צעדים מאחור, ואת מסובבת את הראש לראות מי זה. איך תדעי אם זו סכנה או סתם איש שרץ לפגוש מישהם אחרים? מתי התחושה הפנימית הזו שמישהו עוקב אחרייך היא אמיתית ומתי נובעת מהפחד הבסיסי הזה, שמלווה אותנו מגיל כלום ולתמיד.

וזה מה שהעציב אותי קצת בספר הזה, שהוא באמת קליל ושוטף וקריא מאד.

האמת שבבסיס. העובדות האלה, שהמאה ה-21 לא הצליחה למחוק. בהליכות שלי בעיר שמתי לב, איך נשים יסובבו את הראש לבדוק של מי הצעדים שמתקרבים במרץ מאחוריהן. גברים לא כל כך. זה כל כך טבוע בנו, שזה כביכול טבעי ונורמלי, לפחד ברחוב אם את אישה.

הספר מחולק לשלושה קולות, כאשר הסיפור של זואי מסופר בגוף ראשון, של קלי השוטרת בגוף שלישי. של הסטולקר המסתורי באותיות בגופן שונה.

אני חייבת להודות שהסוף קצת אכזב אותי. נראה לי שהפתרון של התעלומה היה קצת מוגזם וקאמפי מדי.

ובכל זאת ובסך הכול ספר כייפי. קחו אותו לים, ויש סיכוי שלא תחזרו הביתה לפני שתתפסו שיזוף רציני.

וניל

וניל – בתאל ביאו

ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 285 עמ'.

מכריכה אחורית:

לירז שותקת. היא לא יודעת מה בדיוק גרם לה לשתוק, אבל זה מה שהוביל אותה לאשפוז במחלקה סגורה, הרחק מכל מי שהכירה, ומהחיים הקודמים שלה. כעת היא מוקפת בנערים ונערות שזרים לה, בפסיכיאטרים שנותנים כדורים מבלי להבין אותה, בחלונות מסורגים ועם רצון לברוח מסודות המאיימים להתגלות. אל תוך הבדידות הזאת מתפרצת אלכס, נערה קשוחה וטובת לב, המנסה לפרום את קשר השתיקה של לירז.

====

בפרקים קצרים, פורשת לירז את הוויית חייה, את המתרחש במחלקה הסגורה, ואת המתרחש בנפשה הסגורה והמסוגרת שאינה חושפת גם עבורה עצמה, את המים האפלים שרוחשים מתחת לשתיקה שלה.

שתיקה עמוסה, חריפה, חדה כתער. שתיקה שאין שום ספק שמסתירה תחתיה אירועים חריפים, חדים, כואבים עד אין יכולת לשאת.

מה גורם לילדה יפה, מוצלחת, תלמידה טובה וספורטאית טובה, להתכנס אל תוך תהומות של השתבללות שאין היא מתירה, באמצעות שתיקתה העמוקה, שום קצה חוט שיפרום את חומותיה?

איך מתמודדים עם השתיקה הזו, האנשים שסביבה, הוריה, דודתה, הפסיכולוגית שלה, החבר שלה, והחברה החדשה לחדר במקום הסגור הזה, זו עם השיער הכחול הזוהר, שמבינה אותה על אף שתיקותיה, ושאיננה נכנעת לשתיקותיה.

ומה קורה כשהדברים מתחילים סוף סוף לצוף, לאט לאט החוצה, להתפוצץ את דרכם אל המודעות ומבקשים למצוא פיתרון.

כל אלה נכתבים בשפה שהיא בדיוק. לא רגשנית מדי, חסכנית אבל מצליחה להעביר את סערות הנפש הפגועה, והפרקים הקצרים יוצרים זרימה קצרת נשימה, ומאפשרים לעצור מפעם לפעם, להניח את הספר כדי לעכל את מה שעבר דרכו.

איך קורה שאדם מאבד את יכולת הדיבור? הספר עוקב אחר מנגנון ההתגוננות שהנפש של לירז בחרה לה, כשאינה מסוגלת להתמודד עם מה שאירע. העבודה הזהירה של חקירה חייבת להיעשות ביד עדינה כדי לא לפגוע עוד, כדי לייצר סביבה בטוחה כדי לאפשר לדברים לעלות.

אנחנו מתחילים להבין מה קרה, לפני שלירז מאפשרת לעצמה להבין, אבל לא מפחית במאום מהמתח הפסיכולוגי שמייצר תהליך החקירה הזה.

הספר מסווג בקטגוריית ילדים ונוער, אבל אל תיתנו לזה להטעות אתכם. זהו ספר לכל גיל, לכל מי שספרות עבורו נועדה, בין היתר, להביא לביטוי את נפש האדם, על חולשותיה וכוחותיה.

בית התה על פס המוות

בית התה על פס המוות – דניאל אדלסון

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 215 עמ'

הספר נכתב בהשראת סיפור אמיתי. בשנת 2014 אחד ממסלולי הטיול היפים בעולם, על רכס האנאפורנה בנפאל, הפך למלכודת מוות למאות תרמילאים שנלכדו בסופת שלגים. 43 מטיילים נספו, בהם ארבעה ישראלים. דניאל אדלסון היה העיתונאי שנשלח לסקר את האירועים עבור ידיעות אחרונות. הספר הוא ספרו הראשון, שנכתב בהשראת אותם אירועים.

ספר שנכתב על ידי עיתונאי עלול ליפול למלכודת ה"עיתונאיות", להיות ספר מדווח, ולהיקרא ככתבת עיתון שהתארכה יתר על המידה.

לא זה המקרה בספר הזה. פרוזה משובחת, כתיבה מעולה, בשפה צעירה ועכשווית אבל בהחלט ספרותית, קצב מותח שמקשה להפסיק לקרוא, ספר מרעיד לב, חווית קריאה כהלכתה. איפיון הדמויות מטופל בדרך טובה. כנראה שמי שעשה את המסלולים האלה מכיר את ה"קייטנה" הישראלית הזו, הרכב הדמויות המגוון שיוצר כמובן סיטואציות של קונפליקטים והשלמות. זה לא גורע מחוזקו של הספר להעביר את הדברים ולאפשר לחוות אותם גם למי שלא עשה את המסלולים האלה של "הטיול הגדול".

מבחינתי, אחד ה"מאבחנים" של ספר טוב, הוא שכשאני בעבודה, אני חושבת על הדמויות בספר, רוצה כבר שיסתיים יום העבודה כדי לחזור הביתה ולהמשיך לקרוא ולראות מה קורה איתן, וזה היה כאן. מאבחן נוסף הוא שהספר שולח אותי לבדוק כל מיני דברים בגוגל, ואכן כך קרה גם כאן.

מעבר לכך, הספר מעלה סוגיות אוניברסליות שאף פעם אינך יודע כיצד תתמודד איתן ב"זמן אמת". האם לנטוש את המטייל שתש כוחו, או להישאר איתו ולסכן את חייך? איך מתמודדים עם תחושת האשמה הזו? האם הפורטר שהוביל אותך והציל את חייך הוא קדוש, או שמאחורי המעשים מסתתרים אינטרסים אחרים? ועוד.
הספר כתוב בפרקים קצרים, ונע קדימה ואחורה בזמן עם פלאשבקים לעבר של כל אחת מהדמויות כך שאנו מקבלים ריבוד של מעשיהם ומחשבותיהם כעת, על ההר, על רקע מה שהביא אותם לשם. הקפיצות הקצרות מאד תורמות בכך שהן מספקות את הריבוד הנוסף מבלי לאבד את הקצב של העלילה.
ולבסוף, יש לשבח את הכריכה היפהפיה.

מומלץ בחום.

קישור לסרט של בן שני על מור ספיר, אחד מהמטיילים שאיבד את כל עשר אצבעותיו על האנאפורנה:

בחזרה לאנאפורנה

מומו

מומו – מיכאל אנדה

זמורה ביתן, 219 עמ'

מומו הילדה נרתמת למלחמה בגונבי הזמן. מי היא מומו? מנין הגיעה? מדוע הילדים אוהבים לשחק איתה ומדוע המבוגרים באים לספר לה על צרותיהם? מדוע היא צריכה להילחם בגונבי הזמן ומי הם בכלל?

כל אלו, והרבה הרבה יותר מזה, בספר קסום שמכיל הרבה יותר מאשר עלילתו, שגם היא לכשעצמה מתוקה ומקסימה.

מומו היא ילדה שיודעת להקשיב. להקשיב באמת, זה משהו שרובנו לא כל כך יודעים לעשות. אבל היא יודעת להקשיב כל כך טוב, שהאדם שהיא מקשיבה לו מגלה להפתעתו שצצות במוחו מחשבות נפלאות, רעיונות וסיפורים, הוא מגלה מה הוא בעצם רצה, או מוצא ביטחון או שמחה, או טעם ותכלית.

והיא יודעת להקשיב כל כך טוב, עד כדי כך:

"לפעמים, לעת ערב, אחרי שכל ידידיה הלכו איש אי לביתו, נשארה עוד יושבת זמן רב, יחידה לנפשה בחוג האבן של האמפיתיאטרון העתיק שמעליו נתקמרה כיפת השמים על כוכביה הנוצצים, ופשוט האזינה לדממה הגדולה. אותה שעה דומה היה עליה כי יושבת היא בתוך קונכיה גדולה, כשאזנה כרויה אל עולם הכוכבים. ודומה היה שהיא שומעת מוסיקה חרישית ואדירה כאחת, הנוגעת בלבה נגיעה מופלאה."

אז זוהי מומו.

ועכשיו לגבי הזמן. מהו הזמן?

"יש סוד אחד גדול, שהוא עם זאת ענין של יום-יום. כל בני האדם שותפים בו, כל אחד מכירו, אבל רק בני אדם מועטים מאד נותנים עליו אי פעם את דעתם. רוב האנשים מקבלים אותו סתם כמות שהוא, ואינם תוהים עליו כהוא זה. והסוד שמדובר בו הוא הזמן. למדידתו יש לוחות שנה ושעונים, אבל אין זה מלמד אותנו הרבה. שהרי, כידוע לכול, יש ששעה אחת ויחידה נראית בעינינו כנצח, ולעומת זאת אפשר ששעה אחת תחלוף כהרף עין. הלוא זה תלוי בחויות שחוית בתוך אותה שעה. כי זמן הוא חיים. והחיים שוכנים בלב."

אז זהו. זה ספר שיש בו סיפור עלילה מקסים ולא ממש מציאותי, אבל – אולי קצת יותר מציאותי ממה שנוח לחשוב.. הוא כתוב נפלא, הוא נקרא בשטף, ומשאיר אותנו עם הבנות ומחשבות.

הזמן בידיים שלנו, וכדאי להקדיש חלק ממנו לקרוא את הספר המתוק הזה.  

בית על מים רבים

בית על מים רבים – אמונה אלון

כנרת, זמורה-ביתן, 288 עמ'

זהו הרומן הרביעי של אמונה אלון, והרביעי שלה שאני קוראת, בהנאה גדולה ובהשתאות. הכישרון הגדול הזה. יכולת ההבעה, בעברית נפלאה מלאה רבדים ומשמעויות וניגונים, ההבנה העמוקה את נבכי הנפש של דמויותיה, היכולת לרקום עלילה מרתקת, מעניינת, לזרות לתוך הקלחת בדיוק את כמות הפרטים שנדרשת על מנת ליצור עלילה מהודקת, מעניינת, מבלי להתיש. החיבור בין הווה לעבר בסיפור הוא לא סתם תרגיל ספרותי, אלא הוא מביא לביטוי את הדרכים הנסתרות שבהן, אכן, העבר מולחם לתוך ההווה שלנו.

אני לא רוצה לכתוב "על מה הספר", כי גם הכריכה האחורית הקפידה לשמור על עמימות בכדי לא לקלקל את חווית הגילוי תוך כדי הקריאה, ולכן אצטט את מה שנכתב בכריכה:

יואל בלום הוא סופר ישראלי מצליח בארץ ובעולם. ביקור באמסטרדם זורק אותו למציאות היסטורית ורגשית שבה ייחשף בפניו, לראשונה בחייו, הסיפור שלא הכיר ולא שיער: סיפורו שלו.

אני לא הקוראת הרגילה לספרים השגרתיים שבהם סוד משפחתי מתגלה לגיבור לאט, (למען האמת אין לי סבלנות לספרים האלה שמציפים אותנו) אבל אצל אמונה אלון הכול מנומק ומוצדק, ובדרך לגילויים הכול כתוב כל כך טוב, איך להגיד את זה במעט מילים? זה פשוט ספר טוב.

כדי לא לספיילר, אעלה כאן ציטוט של קטע נפלא, שלא מגלה דבר מהסודות:

"משהו באנונימיות המופלאה הזאת מאפשר לו להתרכז כראוי בעבודת התחקיר שלו. הוא נעמד באין מפריע אף במקומות ההומים ביותר, אלמוני עד כדי שקיפות, כדי לצלם תמונות במצלמה הקטנה שלו וסתם כדי להיטיב להתבונן ולהאזין ולרשום במחברתו מראות, אירועים והגיגים. אלמוני עד כדי שקיפות הוא נכנס אל בין קפלי העיר לתקופותיה, רואה ואינו נראה, נוכח אך לא קיים, כאילו השתחרר מכל הגדרה חיצונית ונפתח אל מרחביה האינסופיים של הוויה פנימית, הוויה לֵבְהַדְבָרִימִית אשר בה הכול אחד ואין שום חילוק בין אדם לאדם, בין מציאות לדמיון, בין זמן לזמן."

"הוויה לֵבְהַדְבָרִימִית" – איזו הלחמה לשונית מופלאה.

כמה מילים על המים, המים הרבים שהבית של הסיפור יושב עליהם. על פניו, אלו המים של תעלות אמסטרדם. אבל אצל אמונה אלון זה אף פעם לא נגמר במה ש"על פניו".

במרבית התרבויות המים מקושרים לחיים. המים הם נוזל החיים, ולמעשה כל חיינו סובבים סביב ובתוך נוזלים המקושרים לחיים ומהווים את הבסיס לקיומנו. מי השפיר שבהם אנו מתחילים את חיינו, הדם, ובכלל גוף האדם, וגופה של הפלנטה שלנו, הכול בעיקר מים. סיפור נוח ומשפחתו הוא למעשה סיפור לידתה מחדש של האנושות כולה, לידה הקשורה כמובן במים. החיים התחילו במים בבריאת העולם והסתיימו במים עם המבול, אך דרך המים נבראו החיים מחדש, ובני-האדם קיבלו הזדמנות נוספת לשנות את דרכם. איך זה קשור לספר? קשור בטבורם של הדברים. מה קרה באמסטרדם, מה המים כיסו, ומה התגלה מחדש במים האלה? וכמובן המידע החדש שיואל אוסף במסע שלו, מזכיר לנו את ישעיהו יא:

כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

רכות של זאבים

רכות של זאבים – סטף פני

עליית הגג*ידיעות אחרונות*ספרי חמד, 462 עמ'

איך יודעים שהספר שמוחזק עכשיו ביד אוהבת, הוא ספר נפלא? איך מנסחים את הקו הדק הזה, שהופך ספר טוב, לספר מופלא? ספר שאי אפשר להניח מהיד, ובו בזמן לא רוצים להגיע לסיומו?

רכות של זאבים הוא ספר מופלא.

הכתיבה. יכולת התיאור הגאונית שמעלה בפנינו דמות אחר דמות בספר והיא קמה ועומדת והיא בן אדם, יותר שלם מזה שאנחנו פוגשים בדרך, כי אנחנו שומעים גם את מחשבותיו ורגשותיו ותחושותיו, במקביל מקבלים את השיקוף שלו דרך עיני אנשים אחרים. ואף אדם כאן בספר איננו פלקט. איננו חד מימדי. הוא בן אדם על כל מורכבויותיו.

הפרטים הרבים שפני פורשת בפנינו לאורך ההספר, שמקימים לתחייה את המקומות שבהם מתרחש הסיפור. אבל לרגע אחד זה לא טרחני, לא משעמם, לא הרבה מדי, לא מעט מדי. בדיוק.

מזג האוויר החורפי האלים בקור ובשלגים שבו, בצפון קנדה. פרשת רצח. מערכות יחסים בין אנשים. בין אוכלוסיות. אינדיאנים ילידים, מתיישבים לבנים מאנגליה, סקוטלנד, אירלנד, נורווגיה, צרפת. הלבנים מול האינדיאנים, הלבנים על התקבצויותיהם לפי סיווג (מוצא, רמת השכלה, מצב כלכלי) בינם לבין עצמם. בני אדם, במלוא אנושיותם, בנכלוליהם, סודותיהם הקבורים.

ובתוך כל זה, נימה דקה של תקווה, של אנושיות, של אופטימיות. דקה מן הדק, כיון שזה ספר מתח ומסתורין, ספר הרפתקאות, שמתרחש בתוך מזג אוויר קודר ואלים.

והתרגום. שרון פרמינגר שהתרגומים שלה תורמים כל כך לעלילה, בשום מקום אין צרימה ואין תחושה שזה "ספר מתורגם".

על מה הספר? את זה אפשר לקרוא בכריכה האחורית של הספר. 

כריכה אחורית

אבל מה זה משנה? זה ספר כל כך טוב, שאתם תשמחו כשתפתחו את העמוד הראשון ותשמחו שמחה מהולה בעצב כשתסיימו את העמוד האחרון.

לכתוב כמו אלוהים

לכתוב כמו אלוהים – אשר קרביץ

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 10 עמ'.

סופר גונב את הספר שכתב שכנו הרופא בדימוס. ולא סתם גניבה ספרותית, כי אם גניבה של סיפור שכתוב בצורה מופתית, סיפור שכתוב כמו שאלוהים כותב. ואחר כך הכול מסתבך, והסופר נהפך לחצי בלש וחוקר את התעלומה כדי לחלץ את עצמו מהמיצר.

בסה"כ סיפור מסגרת לא רע, שחובק בתוכו את שני הסיפורים, העלילה הראשית, ואת הספר הגנוב.

ובכל זאת, אני לא יכולה להגיד יותר מאשר, יופי של ספר שיעביר לכם יופי כמה ימים בבית. לא חושבת שהוא כתוב "כמו אלוהים" ולא הפקתי מהספר יותר מדי תובנות, פרט לתובנה עד כמה לא פשוט להיות סופר.

אז הכתיבה שנונה, אבל קצת בקטע של "תראו כמה אני שנון", למרות שבהחלט יש תיאורים מאד יצירתיים כגון "הגובה נראה כמו אחד שההורים שכחו בגיל שלוש בחדר כושר", או "היתה לחתול הבעה מנומנמת של גרושה תל אביבית אלכוהוליסטית",

כן עניין אותי לדעת מה יקרה בסוף אבל לא בקטע של לילה לבן כדי לסיים את הספר לצורך כך. במילים אחרות, לא עד כדי כך מותח.

כמו כן, לא יכולתי להתעלם מכל מיני פירכות בסיפור. רופאה, אמורה להיות מאד אינטליגנטית. היא יכולה ליפול בפח עם בעלה, אין מבחן I.Q. ללב, אבל לחתום על חוזה עם גובה החובות בלי לקרוא אותו ובלי להתייעץ עם עורך דין? בחייאת. וכל הרעיון של לרשום את הדירה על שמו ? כבר נגמרה האפשרות לקחת משכנתא כדי לשלם לו את שכר הטרחה? פשוט מופרך. גם ההתנהלות של השוטרת לא לגמריי מציאותית. לא סביר שמשאירים לסופר לעבוד לבד עם מכשיר הפוליגרף ולא סביר שמשאירים לסופר לעשות חקירות בלשיות, ועוד כמה כאלה.

בסיכום, לא הרגשתי שיצאתי בסוף הספר עם ערך מוסף שלא היה לפני שהתחלתי לקרוא ולכן, כן אמליץ עליו לאנשים שמחפשים ספרי "טיסה" או ספרי "קורונה".