שרלוטה איסבל הנסן

 שרלוטה איסבל הנסן – תורה רנברג

ידיעות ספרים, 349 עמ'

 

לפעמים, כל מה שמתחשק לי להגיד זה: תקשיבו זה ספר כל כך מתוק, כל כך מקסים, כל כך חכם, כל כך מצחיק, עצוב, מרגש, נוגע ללב, פשוט תקראו אותו ספר נפלא.

אבל לאסוף המון שמות תואר זה לא משהו שמעיד על יכולת ביטוי עילאית, ולכן ארחיב קצת, כדי שבסופו של דבר אני מקווה שתשתכנעו לקרוא אותו ותגידו: וואו, איזה ספר מתוק, מקסים, חכם וכו'

ובכן, על מה הספר? מהכריכה האחורית:

 יָרלֶה קְלֶפּ, חוקר צעיר ומבטיח במחלקה לספרות באוניברסיטת ברגן, היושב לו במגדל השן האקדמי ומנהל במקביל חיי הוללות סטודנטיאליים, מקבל זימון מהמשטרה לבדיקת רקמות.

הוא לא מבין איך זה קרה לו, אבל מתברר שהוא אב לילדה בת שבע - שַרלוטֶה איסַבֶּל הַנסֶן.
עוד בטרם הספיק לעכל את הידיעה, הילדה נוחתת אצלו לביקור ומערערת את כל אורחות חייו,
ובמיוחד מחייבת אותו להתנתק מהתיאוריות ולנסות לחיות במציאות.
בעל כורחו מתחיל ירלה להתבגר ולהפנים את השינוי העצום שהתחולל בחייו.
שַרלוטֶה איסַבֶּל הַנסֶן הוא רומן מלא הומור, נוגע ללב ומתוק להפליא, אשר לוקח אתכם למסע בנורווגיה הרחוקה, ובד בבד גם במקום קרוב הרבה יותר - ארץ ההורות.

יָרלֶה קלפ, בן 25, מתעורר בבוקר שבת, 6 בספטמבר 1997, אחרי שלוש שעות שינה שסיימו לילה של הוללות במסיבת הסטודנטים לתואר שני בספרות, ולא מבין מה קרה לעולם. הכול שקט מאד, אין אנשים ברחוב, אין מכוניות, החנויות סגורות, יש באוויר דממה עמוקה שמשתררת אחרי שמשהו נורא מתרחש. "האור הסתווי התפצל מבעד לצמרות העצים והאוויר היה צלול וחריף כמנטה, כפי שקורה לאוויר כשהקיץ, העייף מלזהור, נאלץ להיכנע לסתיו."

כבר בכמה עמודים הראשונים של הספר אנחנו מקבלים את התמצית של מה שהולך לקרות כאן: סטודנט שקצת מנותק ממה שקורה בעולם, שלא קולט שהיום הוא יום הלווייתה של הנסיכה דיאנה, וכל העולם מתאבל מול המסכים.

כמו כן אנחנו מתוודעים לכתיבה הנוצצת, מזהרת, של הסופר תורה רנברג, תיאורי הטבע הנפלאים משתלבים בתיאורי דמויות אמינים, משכנעים, מלבוש ועד צורת חשיבה והתנהגות. מחמאה מגיעה, כמובן, גם למתרגמת דנה כספי.

החשיבה של ירלה כוללת ניתוחים אובססיביים כמעט של שמות, של טקסטים שקשורים בעבודת המחקר שלו בחוג לספרות, כמו גם משפטים שהוא קורא בכל מיני מקומות.

אבל מה קורה לבחור הזה, שרגיל לחיים חופשיים ונטולי אחריות כמעט? פתאום מתברר לו שיש לו בת שנולדה לו כתוצאה מערב של שכרות בגיל 17, והבת הזו על מטוס בדרכה אליו לשבוע.

עכשיו הוא צריך להתאים את הבית שלו למגורים של ילדה בת שבע, להבין איך מתנהגים עם ילדה בת שבע (רמז: לא בדיוק כפי שהוא התנהל בחיים שלו עד כה) (עוד רמז: לילה של שכרות לא בדיוק הולך טוב עם אחריות כלפי ילדה בת שבע). להבין איך מערכות היחסים שלו עם חבריו ללימודים, חברה ללימודים שהיא יותר יזיזה מאשר חברה של ממש, עם אמא שלו, עם אישה שפעם בגיל 16 היתה איתו לרגע קצר אחד ומתוכו נוצרו חיים חדשים, עם ילדה חכמה בת שבע, ו"בשביל מה צריך עוד ילדה בעולם?".

אז זהו סיפור של מסע חניכה, של בחור שעובר תהליך מזורז של התבגרות, של הבשלה, של הבחנה במה שחשוב ובמה שלא חשוב בחייו, ואיך אדם אמור להתנהג כלפי הדברים שחשובים בחייו.

וכל זה קורה תוך כדי אירועים מצחיקים, מרגשים, ומלאי חיים.

לא רק ירלה יסיים את הספר אחר ממה שהתחיל, גם אנחנו, הקוראים.

אני רוצה להעתיק לכאן קטע נפלא של דברים שהמספר אומר לנו מאחורי גבו של ירלה (אל דאגה, אין כאן ספוילר):

בלתי שבירים

 בלתי שבירים – ליסה בר

ידיעות ספרים, 358 עמ'

 

ביום הולדתה ה-42 סופי מגלה שבעלה בגד בה, והרבה, באמצעות אתר הבגידות "אשלי מדיסון". סופי בורחת לפריז, לסייע לבתה הלומדת שם אמנות.

ועכשיו היא מתחילה לעשות את מה שנשים עושות כשהן משתחררות מקשר זוגי ארוך שנים. במיוחד כשזה קורה אחרי פגיעה רגשית שכזו. אז היא עושה את "תחת שמש טוסקנה" רק בצרפת, ופחות מוצלח (מבחינה ספרותית). היא מתחילה לחקור מה ומי היא, כי נשים נוטות ללכת לאיבוד בתוך משפחתיות, זוגיות, הורות, ולשכוח לברר מה הן רוצות או צריכות בחיים, חוץ מלטפל במשפחה שלהן.

היא חוקרת את המיניות שלה, משנה את התספורת ואת צורת הלבוש שלה, חוזרת לאמנות ולפיסול שהפסיקה לפני שנים רבות, והפלא ופלא, בתום 358 העמודים היא גם מוצאת אהבה.

זה לא שיש לי משהו מיוחד נגד ספרים כאלה. זה גם לא שיש לי משהו מיוחד בעד ספרים כאלה.

ברור שקראתי את הספר בשטף. אבל זה לכשעצמו לא מה שקובע אם ספר הוא טוב או לא.

בסוגו, הוא ספר לא רע. בכל זאת פריז, פרובנס, אמנות, נופים... אבל ממש אי אפשר להגיד שהוא מעולה. אני מחפשת בספר קצת יותר מאשר שיהיה קריא ושוטף וכייפי. והספר הזה בהחלט קריא ושוטף וכייפי. ומלא בקלישאות, ולא באמת מתמודד עם הרגשות הקשים שמלווים משבר בגידה כזה. נוהגים לקרוא לספרים כאלה "ספר טיסה", לא יודעת מי יכול לטוס היום עם הספר הזה, ולאן, אבל זה ספר של קצף על הגלים. כלום לא נשאר אחרי שמסיימים. ועם זאת, מי שמחפשים ספר קליל וכייפי להעביר שעות במה שנקרא "בימים קשים אלו", עם תיאורי מקומות מקסימים, מסעדות מיוחדות, יצירות אמנות ותשוקה, אז כן.

מה שכן, הכריכה מקסימה.

 

לרשת את אידית

 לרשת את אידית – זואי פישמן

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 270 עמ'

 

מגי, אם חד הורית מניו יורק, שמתפרנסת מניקיון בבתי העשירים בעיר, מקבלת ירושה מדהימה מאחת ממעסיקותיה לשעבר- בית פרטי. אבל, הבית מגיע עם אידית, אמה בת ה82 של המנוחה.

לאידית יש איבחון של אלצהיימר בשלביו הראשונים, למגי יש עניינים לא פתורים עם לייזה, המעסיקה שהתאבדה והורישה לה את הבית ואת האם. השתיים נאלצות להסתדר ביחד למרות השוני הגדול ביניהן מכל בחינה אפשרית.

השלוש, אידית, מגי והילדה הקטנה שלה לוסי, לומדות להסתדר ביחד, ובמשך הזמן יוצרות קשר חם וחזק שיש בו סודות שנחשפים, חקירות שנעשות, ובעיקר, חיים שנבנים מתוך היחד שנוצר, והכול לזמן שאול, הזמן שבו אידית היא עדיין היא, לפני שהאלצהיימר יחטוף אותה לעולם של היעלמות.

לא קל לטפל במישהו שמפתח אלצהיימר. במיוחד אם הכרת אותו לפני כן. אתה מתאבל עליו כל יום, בעודו בחיים, בעודו הולך ומשיל מעצמו חלקים מעצמו עוד ועוד. אתה ממשיך להתאבל על האובדן אפילו בזמן שהאדם הזה עומד מולך, צועק שטויות, או לא מזהה אותך בכלל, או יושב פאסיבי על הספה ולא מזכיר במאום את האדם האנרגטי ומלא החיים שהיה שם פעם.

אבל מגי לא הכירה את אידית של פעם, היא מכירה את אידית של היום, שלפעמים הולכת לאיבוד, והיא צריכה ללמוד להיות טובה עם זה.

אהבתי את הכתיבה השוטפת, את היכולת של פישמן לייחד כל דמות בסיפור, להעביר רגשות קשים באופן דרמתי אך מאופק שנשמר מלהפוך אותן למלודרמות. המעבר של הזמנים בין ההווה לזיכרונות העבר של כל אחת מהדמויות הינו טבעי ואינטגרלי.           

הסיפור מעניין, נקרא בשטף, אבל משאיר אחריו את קצף הגלים וכמה מחשבות מעניינות.

למשל, ההרהורים של מגי על עבודת הניקיון שלה בבתים, וההתייחסות המיוחדת שלה לעניין. כל הדברים האישיים שהופכים מקום לבית. תמונות, תכשיטים, קרמים, כוסות עם עפרונות ועטים, הבלגנים הקטנים שמעצבים לא אוהבים להכניס לתמונות ההדמיה שלהם (חוץ מנעל שזרוקה בנונשלנטיות ליד המיטה, או ספר שזרוק בנונשלנטיות על שולחן הקפה). החיים שלנו מורכבים – או באים לביטוי – באמצעות החפצים הקטנים או הגדולים שבהם אנו מקיפים את עצמנו, במקום שאנחנו קוראים לו בית.