לרשת את אידית

 לרשת את אידית – זואי פישמן

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 270 עמ'

 

מגי, אם חד הורית מניו יורק, שמתפרנסת מניקיון בבתי העשירים בעיר, מקבלת ירושה מדהימה מאחת ממעסיקותיה לשעבר- בית פרטי. אבל, הבית מגיע עם אידית, אמה בת ה82 של המנוחה.

לאידית יש איבחון של אלצהיימר בשלביו הראשונים, למגי יש עניינים לא פתורים עם לייזה, המעסיקה שהתאבדה והורישה לה את הבית ואת האם. השתיים נאלצות להסתדר ביחד למרות השוני הגדול ביניהן מכל בחינה אפשרית.

השלוש, אידית, מגי והילדה הקטנה שלה לוסי, לומדות להסתדר ביחד, ובמשך הזמן יוצרות קשר חם וחזק שיש בו סודות שנחשפים, חקירות שנעשות, ובעיקר, חיים שנבנים מתוך היחד שנוצר, והכול לזמן שאול, הזמן שבו אידית היא עדיין היא, לפני שהאלצהיימר יחטוף אותה לעולם של היעלמות.

לא קל לטפל במישהו שמפתח אלצהיימר. במיוחד אם הכרת אותו לפני כן. אתה מתאבל עליו כל יום, בעודו בחיים, בעודו הולך ומשיל מעצמו חלקים מעצמו עוד ועוד. אתה ממשיך להתאבל על האובדן אפילו בזמן שהאדם הזה עומד מולך, צועק שטויות, או לא מזהה אותך בכלל, או יושב פאסיבי על הספה ולא מזכיר במאום את האדם האנרגטי ומלא החיים שהיה שם פעם.

אבל מגי לא הכירה את אידית של פעם, היא מכירה את אידית של היום, שלפעמים הולכת לאיבוד, והיא צריכה ללמוד להיות טובה עם זה.

אהבתי את הכתיבה השוטפת, את היכולת של פישמן לייחד כל דמות בסיפור, להעביר רגשות קשים באופן דרמתי אך מאופק שנשמר מלהפוך אותן למלודרמות. המעבר של הזמנים בין ההווה לזיכרונות העבר של כל אחת מהדמויות הינו טבעי ואינטגרלי.           

הסיפור מעניין, נקרא בשטף, אבל משאיר אחריו את קצף הגלים וכמה מחשבות מעניינות.

למשל, ההרהורים של מגי על עבודת הניקיון שלה בבתים, וההתייחסות המיוחדת שלה לעניין. כל הדברים האישיים שהופכים מקום לבית. תמונות, תכשיטים, קרמים, כוסות עם עפרונות ועטים, הבלגנים הקטנים שמעצבים לא אוהבים להכניס לתמונות ההדמיה שלהם (חוץ מנעל שזרוקה בנונשלנטיות ליד המיטה, או ספר שזרוק בנונשלנטיות על שולחן הקפה). החיים שלנו מורכבים – או באים לביטוי – באמצעות החפצים הקטנים או הגדולים שבהם אנו מקיפים את עצמנו, במקום שאנחנו קוראים לו בית.