איש הלחישות

איש הלחישות – אלכס נורת'

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 415 עמ

ספר נפלא.

הספר הזה משווק כספר מתח. "מותחן מבעית על עיירה קטנה עם עבר אפל ולחישות איומות החוזרות על עצמן..."

אז כן, כמובן, יש כאן עלילת מתח, עם ילדים שנעלמים, רציחות מסויטות, לחישות בלילות ובלשים שחוקרים והולכים לאיבוד בתוך החקירה, וכל מה שמרכיב ספר מתח טוב. זה בהחלט ספר מתח טוב.

אבל זה הרבה יותר מזה.

זה ספר טוב.

ספר טוב הוא כזה שקודם כל כתוב טוב. הוא 'בדיוק'. בדיוק במינון הנכון של כתיבה עניינית שמוליכה את העלילה, אבל בלי לוותר גם על ליריות. ספר טוב הוא כזה שהמילים נושאות אותך הלאה ואתה רוצה להמשיך לקרוא ולדעת מה קורה, אבל אתה לפעמים גם רוצה להתעכב על היופי של המילים. כמו למשל התיאור היפהפה כל כך של פת'רבנק בשמש של שלהי הקיץ. "שררה כאן תחושה שקטה ושלווה – איטית וחמימה כמו בוקר עצל". כתיבה יפה, מבלי להיות מתיפיפת. 'בדיוק'.

והספר הזה הוא על הורים וילדים. לייתר דיוק, על אבות ובנים. על כל החבילה הזאת של אהבה, וחששות, ואשמה, ומאמץ לעשות טוב, להיות אב טוב, ולספוג כישלונות ולהמשיך לנסות. וגם על החבילה של הורים רעים, ואיך שהילדים נושאים עימם לכל החיים את הקול הזה של ההורה שלהם.

ובתור בונוס קטן, יש בספר תת-עלילה או תת-נושא, שמתייחס להיותו של המספר, סופר, והוא מתקשה בכתיבת הספר החדש. ולאורך הספר מפוזרים 'טיפים' קטנים על מעשה הכתיבה. כמו למשל בעמ' 90, לפתוח קובץ של "רעיונות גרועים". כמו למשל בעמ' 118, לשפוך לתוך הדף את הדברים, כי כתיבה יכולה להיות תהליך של ריפוי, או כי התרגיל הזה מאפשר להיות כותב אותנטי או מהווה עבודת הכנה לקראת כתיבה.

כך, שבסיכומו של דבר, הספר הזה מעניק הרבה, והוא עושה את זה בכמה ערוצים, קריאה מותחת, מרתקת, מעניינת, מעוררת מחשבה, מתגמלת.