סיפור אהבות

סיפור אהבות – כנרת רוזנבלום

הוצאת כתר, 357 עמ'

אחד הדברים היותר קשים בחיים הוא לתחזק זוגיות בעולם מודרני, שבו הזמן תפוס בסידורים ואירגונים יומיומיים, הילדים דורשים את מרב תשומת הלב והשקעת הזמן, העבודה לוקחת נתח משמעותי משעות הערנות, ורק לעצמך ולבן/בת הזוג לא נשאר זמן.

הרומנטיקה של תקופת החיזורים מתפוגגת לתוך האדמיניסטרציה של חיי היומיום. מי יסיע את הילדים לגנים ולבתי הספר. מי יוותר על יום עבודה וייקח את הילדים לרופא כשהם חולים. מי אחראי על בישול הארוחות, על הכביסות, על הטיפול בתשלומי החשבונות וניהול חשבון הבנק.

איפה בתוך כל זה נשאר מקום לשאר רוח? והאם שאר הרוח הזה לוקח בחשבון את האדם הנוסף שמתגורר בתוך החיים האלה?

היומיום השגרתי, השוחק לא משאיר זמן לפליאה, להפתעה, לריגוש. הסטטיסטיקה לא משחקת לטובתם של מי שמנסים לתחזק חיי נישואים ארוכי טווח. וגם אם זה ממשיך, מה יש שם? האם מתחת לקליפה הנאה של נישואים הרמוניים, עדיין חי ורוטט משהו אמיתי, רוגש, סוער?

כנרת רוזנבלום כותבת על כל זה סיפור יפה, שוטף, מהוקצע. גליה וכרמי נישאו בנישואים אזרחיים בעיירה איטלקית. כעבור כעשר שנים הם נוסעים לשם כדי להתגרש. הנסיעה מזמנת זיכרונות מחייהם המשותפים, מהתקופה היפה, הקרובה שביניהם, מכל מה שהתקלקל בדרך, ומאפשרת חשבון נפש של כל אחד מהם בפני עצמו, מי הוא, מה הוא רוצה מחייו, מה הוא רוצה מחיי הזוגיות העתידיים שלו. האם יש סיכוי לתקן את מה שהתקלקל, או לחילופין האם יש סיכוי לסיים את חיי הנישואים, לסגור מעגל ולאפשר פתיחה חדשה?

הספר מתובל בנופים וניחוחות של איטליה, וגם תמונת הכריכה הנאה, ובה רחוב צר של עיירה איטלקית ציורית עם גגות רעפים אדומים וברקע שדות ירוקים ועצים ירוקי עד.

הספר נקרא בשטף ומעורר מחשבה. אך האם הספר 'טוב'? הנושא לכאורה שחוק. זוג נשוי שחייהם המשותפים נשחקו לתוך שגרה. "הוא מבין עכשיו את כל מה שהיא אומרת. לקח לו זמן להודות שבעצמו הוא הרגיש את השעמום, את הזקנה הקופצת על שניהם, את העדר הפנאי והמקום שיש להם עצמם בחיים של עצמם. את ההתרחקות הזאת, התפוררות קבועה, איטית וחרישית של הקשרים הסודיים ביניהם."

אבל רוזנבלום מצליחה לצקת בנושא המוכר איזו לחלוחית חדשה, איזו תובנה של הדברים שמפעמים עמוק בלבם של בני האדם, איזו סיבה אחרת, קצת פחות שגרתית לפרידות ובגידות. סיבה שקשורה באופן עמוק בחיפוש אחר מי אתה, איזה אדם אתה רוצה להיות, איך אתה רוצה שהזולת יתפוס אותך, כמה מרחב יאפשר לך כדי להיות מי שאתה, לא רק בטוב ובמרגש, גם ברע, ברגיל, בנואש ובמכוער. אני חושבת שהצליחה. 

צעקה הפוכה

צעקה הפוכה – סלין אסייג

הוצאת אחוזת בית, 178 עמ'

זהו ספר ביכורים מפתיע באיכותו, המשרטט ביד עדינה וזהירה חיים ששורר בהם קור, פחד, תחושה של העדר.

"היו פחדים שרציתי להטביע בחיבוק שלה, בגוף שלה, בבשר שלה. אולי היא ניסתה להשתיק את הפחדים שלי. בהתחלה. אולי הצליחה. אם כן, אני לא זוכרת. הם רק גדלו והפחידו אותי יותר ויותר. והחיבוק שלה לא הצליח להרגיע. אין לי זכר של חיבוק שספג אותי. אין לי זכר של חיבוק."

המספרת ילדה הגדלה במשפחה מנוכרת בבת ים בשנות השבעים והשמונים. העלילה לא קוהרנטית, ובנויה מקרעי זיכרון. המראות של הבית, השכונה, משפחה שלא מספקת חום ואהבה, רגעים בבית הספר, עם חברת הילדות שלה. אוסף של פרטים קטנים שנותנים את ניחוח התקופה. הסיפור נע בין שפה רהוטה לבין שפה של ילדה ("אמא הסכימה לי"), בין גוף ראשון לגוף שלישי, והקורא קצת מתבלבל ולא תמיד ברור על מי מסופר כעת ומה מתרחש, מה שנותן תחושה חזקה של תנועה במרחבי הזיכרון של המספרת.

תחושות עמומות של מצוקה, ושל קשיים שאינם מבוארים עד תום, כאילו יש דברים שהשתיקה יפה להם. והשתיקה ממלאת תפקיד מרכזי בסיפור הזה, "בבית שלנו יש שֶתֶק. לפעמים השתק כועס ולפעמים רגיל. אבל הוא תמיד עושה את הבית שלנו מקום לא טוב." השתיקה הזו, שממלאת את העולם של הילדה – שאינה נזכרת בשמה לאורך הספר, בצעקה הפוכה – צעקה שנצעקת פנימה אל תוך החלל האפל בבטן שבתוכו שומרים את הסודות שאינם באים לביטוי.

יחד עם זאת, לקראת 40 העמודים האחרונים של הספר מצאתי שהיה לי קשה להמשיך לקרוא, וכבר קראתי בעיקר מתוך תקווה שאיזה שהוא דבר טוב יקרה סוף סוף לילדה הזו. הקושי נובע מגודש הפרטים המובא בו ומשרטט תמונה שתפקידה להביע רגש שאינו מפוענח, שאינו מורשה לבוא לביטוי ישיר, אך בעיקר בגלל המועקה שאסור לצעוק אותה, שחולשת על הספר הזה.

תיכון לילה

תיכון לילה – סי. ג'יי דוהרטי

הוצאת ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 423 עמ'

אני לא שוללת את החשיבות של האונה קדמית. ויחד עם זאת, מפעם לפעם, צריך לחזור אחורה ולהיזכר מאיפה בכלל התחיל כל העניין הזה, של לספר סיפורים. אני מדמיינת לעצמי אותי יושבת ליד המדורה, ביחד עם עוד חבורה של אנשים, שמאזינים במתח לזקן השבט שמספר לנו סיפור. כולנו בקושי מרשים לעצמנו לנשום, וגם את זה משתדלים לעשות בשקט, כדי לא לפספס אף מילה.

במילים אחרות (חה), לשמוע סיפור טוב זה לצלול לתוך עולם, לתוך חיים אחרים.

אז שוב, אני בהחלט בעד סיפורים מתוחכמים (נגיד, ז'ורז' פרק "חלל וכו'"), אבל מפעם לפעם צריך "לנוח" עם סיפור טוב, מעניין, מותח במידה. כיון שזה ספר אז צריך שיאפשר לנו גם להפסיק מפעם לפעם כדי לעשות דברים אחרים (מה שנקרא "חיים") ולהמשיך ולחשוב מה קורה בינתיים לאלי שרידן ולחבריה?

בקיצור "תיכון לילה" הוא סיפור כזה. אלי שרידן שונאת את בית הספר, מתפרעת, נעצרת על ידי המשטרה בפעם השלישית, ונשלחת על ידי הוריה המיואשים לפנימיה הרחק מלונדון. הפנימיה מתגלית כמקום גותי, אפל, מסקרן, אבל מאד יוקרתי, מעוצב ומתוחזק לעילא. פנימיה יוקרתית שבה לומדים ילדיהם של אנשים עתירי הון וכוח, מה לאלי ולאנשים כאלה? אלי מוצאת לה חברים חדשים, מגלה להפתעתה שהיא נהנית ללמוד, אבל מתברר שהמקום איננו בית ספר רגיל. חלק מהתלמידים לומדים בכיתת לילה מסתורית שאסור לאף אחד לדבר או לדעת עליה, ומתברר שבמקום סודות רבים שמסתירים סכנה גדולה לאלי ולחבריה. כייף של ספר!

 תיכון לילה 2 – סי ג'יי דוהרטי

הוצאת ספרי עליית הגג -ידיעות ספרים-ספרי חמד, 363 עמ'

החלק השני בסדרה פוגש את אלי שרידן בבריחתה מאלמונים הרודפים אחריה ברחובות לונדון. אלי חוזרת לפנימיית קימריה היוקרתית לאחר חופשת הקיץ. הלימודים נמשכים ביתר עומס, ולכך נוספת כיתת הלילה המסתורית והאימונים שלא משאירים זמן רב לשינה. למרות האירועים הרודפים בזה אחר זה, התלמידים הבכירים מוצאים זמן גם למשחקי טניס לילה מקסימים, ולפיקניקים עם שיפודי מרשמלו ובקבוקי יין ושמפניה. עם זאת אין להתעלם, דברים אפלים רוחשים מתחת לפני השטח, והסכנה הולכת וגוברת. אלי מוצאת גם אהבה אחת או שתיים, והמתח לא בא לסיומו בסוף הספר כיון שעלינו להמתין לחלק השלישי.

ספר כייפי, כבר אמרתי בראשון, וגם השני כך.

תיכון לילה 3 – סי ג'יי דוהרטי

הוצאת ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות- ספרי חמד 356 עמ'

הספר השלישי פוגש את אלי במצב נפשי לא פשוט אחרי האירועים שסיימו את הספר השני בסדרה. אלי מנסה לברוח מקימריה אבל כמו המלון בקליפורניה, אי אפשר לעשות צ'ק אאוט מהפנימיה. סבתא של אלי נכנסת לסיפור ומתניעה את העניינים. כמו שהבנתם, זו לא סבתא שיושבת וסורגת. אלי תצטרך להתגייס למשימות לא פשוטות, אבל בכל זאת מדובר בתיכון, ולכן תצטרך גם להשלים את הפערים בלימודים. בנוסף, בתור עונש היא תצטרך להשכים בבקרים הקפואים ולעבוד בגינה. בין כל הלחצים האלה, היא גם נערה בגיל ההתבגרות עם בעיות אהבה רגילות לגילה (טוב, לא לגמרי רגילות, הבחורים שמדובר בהם הם כמעט מושלמים). אלי ממשיכה לנסות לפענח את הסודות האפלים שמתחת לחזות הנוצצת של פנימיית קימריה היוקרתית, ומגייסת קבוצה קטנה ואיכותית של חבריה לכיתת הלילה. המצב הולך ונעשה מסוכן, עד שמגיע לשיא, והספר מסתיים. נצטרך להמתין לספר הבא בסדרה המתוקה הזו.

עשרה בדצמבר

עשרה בדצמבר – ג'ורג' סונדרס

הוצאת כתר, 224 עמ'

עשרה סיפורים קצרים, כתובים בסגנון עכשווי, טורדי מנוחה, מעוררי חמלה.

נער עד לניסיון חטיפה של שכנתו וצריך להחליט כיצד לפעול. גבר צעיר עובר ניסויים בתרופות שמציפות אותו באהבה, תאווה, כושר מילולי ודיכאון. משפחה דלת אמצעים מקבלת כסף ומשקיעה אותו במסיבת יום הולדת ראוותנית כדי לשמח את בתם הבכורה, ובעקבות זאת, מסתבכים. מעביד כותב לצוות העובדים מכתב המפציר בהם לעבוד בשקידה ובמצב נפשי חיובי, ולא מדובר בעבודה של ניקוי מדפים בחנות. הסיפור האחרון שעל שמו נקרא הספר "עשרה בדצמבר" מספר על ילד עצוב מונע מגבר חולה לסיים את חייו, ועוזר לו להיאחז בחיים.

כל הסיפורים, חדים, חריפים, מצחיקים או עצובים, עוסקים באמיתות אנושיות בסיסיות. אהבה, יאוש, תקווה, משפחה, חיים ומוות, אכזריות, ניסיון לעשות את הדבר הנכון, חמלה, עבודה, מעמדות חברתיים וכלכליים. אכן, מעט קודרים אבל מלאי חמלה ומאד מאד אנושיים.

השאלות הבסיסיות של מהות ומשמעות נכנסות לסיפור לכאורה כבדרך אגב, באופן כתיבתו המרשים של ג'ורג' סונדרס.

חלק מהסיפורים כולל רכיבים לא 'מציאותיים', כמו שיטת הקישוט המקובלת אצל המעמדות הגבוהים, של הגינה הפרטית, באמצעות נשים (מאזורים עניים בגלובוס), שמחוברות במיקרו-חוט שמושחל דרך מוחן והן מרחפות בגלימות לבנות על מתלה בגינה הפרטית.

לפעמים חשתי צורך לעצור, לנשום, לתפוס מרחק מהמחנק שתופס בגרון, ומהמחשבה שמנקרת בך, שכל מה שכתוב בסיפור הוא מציאות חייה ונושמת, אם לא כאן קרוב אז היכן שהוא במקום אחר, מציאותי עד עצב, או עד אימה. אותה אימה שקיימת בסיפור טוב, שלופתת את הקורא ואומרת לו: תחשוב קצת......