צעקה הפוכה

צעקה הפוכה – סלין אסייג

הוצאת אחוזת בית, 178 עמ'

זהו ספר ביכורים מפתיע באיכותו, המשרטט ביד עדינה וזהירה חיים ששורר בהם קור, פחד, תחושה של העדר.

"היו פחדים שרציתי להטביע בחיבוק שלה, בגוף שלה, בבשר שלה. אולי היא ניסתה להשתיק את הפחדים שלי. בהתחלה. אולי הצליחה. אם כן, אני לא זוכרת. הם רק גדלו והפחידו אותי יותר ויותר. והחיבוק שלה לא הצליח להרגיע. אין לי זכר של חיבוק שספג אותי. אין לי זכר של חיבוק."

המספרת ילדה הגדלה במשפחה מנוכרת בבת ים בשנות השבעים והשמונים. העלילה לא קוהרנטית, ובנויה מקרעי זיכרון. המראות של הבית, השכונה, משפחה שלא מספקת חום ואהבה, רגעים בבית הספר, עם חברת הילדות שלה. אוסף של פרטים קטנים שנותנים את ניחוח התקופה. הסיפור נע בין שפה רהוטה לבין שפה של ילדה ("אמא הסכימה לי"), בין גוף ראשון לגוף שלישי, והקורא קצת מתבלבל ולא תמיד ברור על מי מסופר כעת ומה מתרחש, מה שנותן תחושה חזקה של תנועה במרחבי הזיכרון של המספרת.

תחושות עמומות של מצוקה, ושל קשיים שאינם מבוארים עד תום, כאילו יש דברים שהשתיקה יפה להם. והשתיקה ממלאת תפקיד מרכזי בסיפור הזה, "בבית שלנו יש שֶתֶק. לפעמים השתק כועס ולפעמים רגיל. אבל הוא תמיד עושה את הבית שלנו מקום לא טוב." השתיקה הזו, שממלאת את העולם של הילדה – שאינה נזכרת בשמה לאורך הספר, בצעקה הפוכה – צעקה שנצעקת פנימה אל תוך החלל האפל בבטן שבתוכו שומרים את הסודות שאינם באים לביטוי.

יחד עם זאת, לקראת 40 העמודים האחרונים של הספר מצאתי שהיה לי קשה להמשיך לקרוא, וכבר קראתי בעיקר מתוך תקווה שאיזה שהוא דבר טוב יקרה סוף סוף לילדה הזו. הקושי נובע מגודש הפרטים המובא בו ומשרטט תמונה שתפקידה להביע רגש שאינו מפוענח, שאינו מורשה לבוא לביטוי ישיר, אך בעיקר בגלל המועקה שאסור לצעוק אותה, שחולשת על הספר הזה.