אחרי הספירה (סקירה שניה)

 אחרי הספירה – דניאל קווין

כנרת, 221 עמ'

 

ג'ייסון טל, בן למשפחה עשירה שחי חיי נוחות, בחר להתעסק בגלגול נשמות. הוא שומע על אישה שפקחה עיניה בבית החולים ואיננה זוכרת מי היא, נטולת כוח דיבור ואיננה מזהה את בני משפחתה.

ג'ייסון מאמין שמדובר במקרה של גלגול נשמות שיהווה סוף סוף הוכחת זהב גם לספקנים גמורים.

הוא יוצר קשר עם מלורי, ומכאן מתחיל מסע של גילוי שירסק את כל מה שג'ייסון יודע על עולמו ועל ההיסטוריה שלו.

קראתי כבר כמה ספרים על היסטוריה חלופית כגון מה קרה כאשר היפנים והגרמנים ניצחו במלחמת העולם השניה. או כפי שמתואר בספרו של דניאל קווין ישמעאל – מה באמת המקום של האדם בתוך מערכת החיים בכדור הארץ? שם קווין מעניק הסתכלות חדשה על ההיסטוריה האנושית בכללותה.

בספר הנוכחי, זהו נתיב חלופי להיסטוריה שאנחנו מכירים. הוא קורה בערך אלפיים שנה אחרי הזמן שאנחנו מכירים.

וזה כל כך הגיוני וסביר, ויכול היה לקרות, שאי אפשר שלא לתהות לרגע, עד כמה ההיסטוריה האנושית כפי שאנו מכירים אותה, היא אכן כפי שאנו מכירים אותה. האם יש שם, בנבכי הזמן, דברים שקרו והוסתרו היטב או קיבלו פרשנות נוחה לאלו שניצחו?

אני לא רוצה להרחיב כדי לא לקלקל את ההפתעות שממתינות בספר הזה.

הוא כתוב נפלא. מרתק, מעורר מחשבה, צורב, בועט.

אפשר לעיין גם בסקירה מוקדמת יותר של הספר: אחרי הספירה

אחרי הספירה

אחרי הספירה – דניאל קווין

הוצאת כנרת, 221 עמ'

באנגלית נקרא הספר: After Dachau וזה אולי מבהיר, ש"אחרי הספירה" לא מדבר על AD מלשון  Anno Domini  כלומר הספירה הנוצרית. לחילופין, "אחרי הספירה" מתכוון ל- AD מלשון "אחרי דכאו".

תארו לעצמכם עולם, שבו הגרמנים נצחו במלחמת העולם השנייה. בנות הברית ביטלו את הפלישה לנורמנדי לאחר שהשתכנעו שהגרמנים צודקים, והיהודים הם הבעיה של העולם. תארו לעצמכם את הגזע הארי משתרע על פני כל היבשות, ללא שום גזע אחר שיפגום בטוהר הגזע האנושי.

בשנת 2000 ומשהו "אחרי דכאו", ג'ייסון טל הבן, הוא בנו, ויורשו החוקי, של אדם עשיר, מפורסם, חשוב ואשתו האריסטוקרטית. אלא שג'ייסון, כמו בנים רבים לאנשים עשירים, נעדר עניין מיוחד שיעסיק אותו, מפתח לעצמו תחביב משונה. ג'ייסון מצטרף לארגון קטן שעוסק בחקר גלגולי נשמות. ומחפש את "מקרה הזהב". המקרה שבו יוכלו לאסוף די ראיות, די כדי לספק חומר למחשבה. כך מתגלגל לו ג'ייסון בנחת, עד שמגיע "מקרה הזהב". נערה מתעוררת בבית חולים לאחר שאיבדה את הכרתה בתאונה. היא אינה זוכרת את שמה, אינה מסוגלת להבין מה היא שומעת, והיא מדברת בשפת הסימנים. ג'ייסון מתגייס לסייע לה לברר מי ומה היא, ואינו יודע שהדבר ישנה את כל חייו.

הנערה מתחילה לעסוק בציור, ומספרת לו על ג'קסון פולוק, מרק רותקו ואחרים מקבוצת אסכולת ניו יורק, שאיתם היא הסתובבה בתחילת המאה העשרים. בין האמנים רבים היו יהודים, חלקם כושים, והם היו משוכנעים שהם היו בטוחים מרדיפה, שכן הם לא היו פושעים, הם היו אמנים.

מרטין נימלר, כומר פרוטסטנטי שהתנגד לנאצים אמר:

 "לא הרמתי את קולי,

בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,

אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,

ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,

ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,

ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,

ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."

והספר שואל אותנו: האם יש מישהו שאכפת לו? מישהו שירים את הקול למען אדם אחר?