הדברים הראשונים

 הדברים הראשונים – ברונו ויירה אמרל

ספרית פועלים, 297 עמ'

 

הספר נפתח בציטוט של צ'ארלס פלגרינו מתוך "הרכבת האחרונה מהירושימה":

"בכל רחבי הירושימה, על הקירות והבניינים שנשארו על תילם, השתמרו צלליות של בני אדם ושל חפצים. כל הצלליות בכיוון מקור האור. התמונות נוצרו כמו סימן השעון על פרק היד אחרי יום של שמש בחוף הים."

ברונו חוזר לשכונת ילדותו, אמליה, בפאתי ליסבון, לאחר שנפרד מבת זוגו והוא מובטל. מדובר בשכונה של מהגרים, אנשים קשי יום. שהחלום שלהם, מן הסתם, הוא להצליח לצאת מהשכונה, והכישלון מן הסתם מחזיר אותם לשם, כפי שהחזיר את ברונו.

ברונו עורך מסע בשכונה, מסע שהוא פיזי ותרבותי, שהוא גם מסע בזמן אל העבר, ובמסגרתו הוא מעלה מתהומות השכחה אנשים שחיו והסתובבו בשכונה, והיום הם צלליות בתוך הזיכרון של המעטים שעוד זוכרים אותם.

הספר ערוך בשפת המקור לפי א' ב' של שמות האנשים או הנושאים שעליהם מדובר, בפרקים קצרים, ולעתים קצרצרים. והוא מהווה אוסף של פרטים ופרטי חיים שמקימים לתחייה שכונה עם הנשימות יום יומיות שלה.

זה עצוב כמו שסיפור על שכונה שכוחת-אל, ואנשים שאף אחד לא מרגיש צורך לזכור, יכול להיות עצוב. וזה אומר משהו חריף וחזק על בני האדם, על המקומות שבני האדם יוצרים, ועל השמחה והעצב שבני האדם חווים בתוך נסיבות חייהם, קשות או קלות ככל שיהיו.

אני אסיים בציטוט קצר על אווה Eva:

"הדעיכה – אולי יש מילה עדינה יותר – מספרת סיפור שאינו רק סיפורה של אווה ואינו גדול כמו סיפורה של שכונת אמליה; זהו סיפור של פיסת חיים, בין הפסגה לשפל, כאילו הלכה אווה והתפוררה מול עינינו, וכאילו כל תועלתה של הפיסה היא להדגים עד כמה העסקים תלויים על בלימה, עד כמה הנסיבות בנות חלוף, עד כמה בני האדם שבירים."

ברונו ויירה אָמָרָל הוא סופר פורטוגלי יליד 1978. ספרו הדברים הראשונים משנת 2013 הוא ספר הביכורים שלו עליו זכה בארבעה פרסים, ביניהם פרס סאראמאגו היוקרתי.

שדכנות למתחילים

 שדכנות למתחילים – מדי דוסון

ידיעות ספרים, 391 עמ'

 

ספר נהדר. למרות שרק ינואר אני די בטוחה שזה אחד הספרים היותר טובים שקראתי השנה (2025, כן?). יש כאלה שיקראו לו "רומן רומנטי". זה לא. זה גם. יש כאלה שיתלהבו מההיבטים הניו אייג'יים של הדודה הזקנה והחכמה והמכשפה שמדברת עם היקום. יש כאלה שפחות. זה לא זה, זה גם. בספר הזה הכול משולב בצורה אינטליגנטית ונעימה.

רגע לפני שמארני מק'גרו נישאת לגבר חלומותיה היא פוגשת את דודתו הססגונית בליקס הולידיי, והכול משתנה.

בין היתר, בליקס מורישה לה את בניין המגורים בברוקלין שבו מתגוררים כל "הפרויקטים הלא גמורים שלה", ויש לירושה הזו תנאים. מארני צריכה לגור שם שלושה חודשים. היא עושה את זה במטרה למכור את הבניין ולחזור לחיים החדשים שהיא מתכננת לעצמה אחרי הגירושים מגבר חלומותיה, ליד המשפחה שלה בפלורידה ביחד עם הארוס החדש שלה. האם זה יקרה?

זה כתוב פשוט נפלא. התרגום של דנה טל נהדר.

ככה מספרת בליקס על איך שמתחיל הקשר המיוחד בין מארני לבליקס: "פאו! מצדו השני של החדר עיניה פוגשות את עיני ואני נשבעת שמשהו עובר כהרף עין ממנה אלי. התכוונתי לקום ממקום מושבי בספה הזוגית אבל עכשיו אני נופלת לאחור ושוקעת בחזרה, עוצמת את העיניים ומוחצת לעצמי את האצבעות. אני מכירה אותה. אלוהים אדירים, אני ממש מרגישה שאני מכירה אותה.".

בקצרה, מה שקורה בספר הוא מה שעובר על בליקס מהרגע שהיא נמצאת במסיבה שבה היא פוגשת את מארני, לאורך הספר אנו למדים להכיר את הדמות המיוחדת, הצבעונית, האותנטית, הקוסמת הגדולה, ומה שעובר על מארני מהרגע שבו אנו פוגשים אותה על פני שברונות הלב שלה ועד שהיא מגלה את "החיים הגדולים" שבליקס צפתה לה, "חיים שנובעים משירת הלב, חיים גדולים, מכילים ומלאי אהבה", את האיכויות והיכולות המיוחדות שלה ואת איך שהחיים שלה יכולים להיות נהדרים.

אני חושבת שאין צורך לספר יותר מדי "על" הספר, על מה שקורה בו. אני פשוט אצטט שתי פסקאות קטנות ונפלאות כדי לעורר את התאבון לקרוא אותו.

אני אציין שקראתי אותו יותר לאט ממה שרציתי, פשוט כי רציתי שהוא לא ייגמר.

"החיים לא יכולים להיות מרתקים כל הזמן".
"אוי חמודה. החיים שלי כן. אם הם נהיים משעממים למשך יותר משבועיים אני עושה התאמות. וזה השתלם לי כי עכשיו אני חיה עם האונדי, שהוא דייג לובסטרים, והעניין איתו הוא שהוא יכול לדבר איתי במשך ארבעה ימים רצוף בלי להפסיק על לובסטרים ועל השריון שלהם ועל הסוגים השונים של הגאות ועל השמים ושום דבר שהוא אומר לא יעשמם אותי לעולם כי השפה שהאונדי באמת מדבר בה היא כולה אהבה וחיים ומוות והערכה והכרת תודה ורגעים מצחיקים."

 

והנה עוד ציטוט קטן:

"הוא אומר, "אתה צריך פשוט להמשיך לנסות. זה מה שאתה יכול לעשות."

"אבל מה אם אוזל לך הזמן?"

"חמודה, לכולנו אוזל הזמן. ועם זאת" – הוא מנמיך את קולו כאילו הוא עומד להגיד משהו משמעותי – "יש לנו גם את כל הזמן שבעולם".

 

ואם אחרי זה אתם לא מתנפלים על הספרייה העירונית או על חנות הספרים הקרובה כדי להשיג את הספר הזה, אז, נו, טוב. אז לא.

אחרי הספירה (סקירה שניה)

 אחרי הספירה – דניאל קווין

כנרת, 221 עמ'

 

ג'ייסון טל, בן למשפחה עשירה שחי חיי נוחות, בחר להתעסק בגלגול נשמות. הוא שומע על אישה שפקחה עיניה בבית החולים ואיננה זוכרת מי היא, נטולת כוח דיבור ואיננה מזהה את בני משפחתה.

ג'ייסון מאמין שמדובר במקרה של גלגול נשמות שיהווה סוף סוף הוכחת זהב גם לספקנים גמורים.

הוא יוצר קשר עם מלורי, ומכאן מתחיל מסע של גילוי שירסק את כל מה שג'ייסון יודע על עולמו ועל ההיסטוריה שלו.

קראתי כבר כמה ספרים על היסטוריה חלופית כגון מה קרה כאשר היפנים והגרמנים ניצחו במלחמת העולם השניה. או כפי שמתואר בספרו של דניאל קווין ישמעאל – מה באמת המקום של האדם בתוך מערכת החיים בכדור הארץ? שם קווין מעניק הסתכלות חדשה על ההיסטוריה האנושית בכללותה.

בספר הנוכחי, זהו נתיב חלופי להיסטוריה שאנחנו מכירים. הוא קורה בערך אלפיים שנה אחרי הזמן שאנחנו מכירים.

וזה כל כך הגיוני וסביר, ויכול היה לקרות, שאי אפשר שלא לתהות לרגע, עד כמה ההיסטוריה האנושית כפי שאנו מכירים אותה, היא אכן כפי שאנו מכירים אותה. האם יש שם, בנבכי הזמן, דברים שקרו והוסתרו היטב או קיבלו פרשנות נוחה לאלו שניצחו?

אני לא רוצה להרחיב כדי לא לקלקל את ההפתעות שממתינות בספר הזה.

הוא כתוב נפלא. מרתק, מעורר מחשבה, צורב, בועט.

אפשר לעיין גם בסקירה מוקדמת יותר של הספר: אחרי הספירה