מיומנה של אישה מתה - גואל פינטו
כנרת,
זמורה מוציאים לאור, 192 עמ'
גואל
פינטו מגיש תכנית בוקר יומית בשם "גם כן תרבות" בכאן תרבות (104.9 ו-
105.1 fm).
עם הרבה ידע, תבונה והמון כבוד למרואיינים שלו, אפשר לחוש היטב את האהבה שלו
לאמנות ותרבות. הוא מייצר עבור המרואיינים שלו מרחב שיח מאפשר, מכבד, עם המון קשב
ועניין, ותמיד יש מספיק זמן. אף פעם אין תחושה שצריך למהר כי נגמר לנו הזמן ואף
פעם בסיום ראיון אין תחושה שלא הספקנו לשמוע עד הסוף את הדברים החשובים.
אז כשראיתי
במדפי הספרים החדשים בספרייה (למרות שהספר נדפס ב-2022) את הספר של גואל פינטו
אמרתי "אוווו את גואל אני רוצה לקרוא". ורק כשהגעתי הביתה הבחנתי בשם
הספר. "מיומנה של אישה מתה". לא בטוח שחודש אחרי שמתה אמי, הייתי לוקחת
את הספר, אולי זה לא הספר הכי מומלץ לעת כזו, אבל משהו גרם לי לא להבחין בשם הספר
עד שהגעתי הביתה. אז התחלתי לקרוא מייד.
וזה ספר
נפלא.
קראתי
אותו בשטף במשך שלושה ימים (וגם זה רק כי היו עוד כמה דברים שהייתי צריכה לעשות
בימים האלה) (ובאמת היתה התלבטות קלה לגבי השינה, אבל החלטתי שמגיע לספר לקרוא
אותו בערנות).
מומון,
אישה יהודיה שנולדה באלג'יר וגרה רוב שנותיה בפריז, נפטרה, וכעת היא מרחפת במהלך
השבעה בבית שבו חיה, רואה את ילדיה, ומלווה על ידי חברתה ראידה, הערבייה, שנהרגה
בילדותה באלג'יר אך המשיכה ללוות את מומון לאורך כל חייה, וגם לאחר מותה. הספר
מתרחש במהלך שבעת ימי השבעה, אבל מומון המתה, מתבוננת בחיים שהיו לה, בילדים שלה,
בבעלה, נזכרת באירועים מהעבר, בחדשות בטלוויזיה, והכול במבט שיש בו הרבה אירוניה, לצד
הומור וחוט דק של עצב.
בשפה
עשירה, שאין בה מילה מיותרת, בספר "רזה" בן 192 עמודים שאין בו שום חסר,
יורה מומון את ראייתה המפוכחת מאד, האוהבת אך מאד ביקורתית, כלפי ילדיה, כלפי היהודים,
כלפי הערבים, כלפי הישראלים והישראליות, כלפי החרדים, כלפי עצמה.
מה זו
משפחה? מה זו אמהות טובה? מהם יחסי אחים/אחיות? איזה מעמד מקבל הבן הבכור (שאינו
בכור) במשפחה מרוקאית? בספר עולה ביקורת חריפה על מדינת ישראל. על היהודים. על
הערבים. איך נראית מדינת ישראל בעיניהם של יהודים שאינם חיים בה. הביקורת איננה חד
צדדית או פלקטית, היא עוטפת את כל הצדדים. אף אחד לא יוצא שלם מלשונה החדה של
מומון.
כל אלו
נזרקים לתוך סיר אחד עם הרבה אהבה, חמלה, ביקורת, אירוניה והומור והתבשיל שיוצא
הוא משובח מאד. מה אין בספר הזה? אין pc. מומון יורה את הביקורת שלה בלי "לא
נעים" בלי "את זה לא אומרים", היא מתה, אז מותר לה..
דמעתי,
צחקתי, חייכתי, נעצבתי, אמרתי: אוווו, אמרתי: וואי וואי וואי.
ולבסוף
אביא לכאן את שיר ההספד שהבת הגדולה מקריאה בלוויה:
"רציתי
לצלצל אל אמא שלי,
לספר
לה,
שאמא
שלי מתה"
"רציתי
להתלונן באוזנה,
עליה,
שעזבה
אותי"
"רציתי
להסביר לה,
את מה
שכולם יודעים,
כשאת
אמא,
את לא
יכולה פשוט לקום,
וללכת"
"אין
לך זכות.
מוות
אינו זכות אִמָּהוֹת."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה