המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי – רייצ'ל ג'ויס
זמורה
ביתן, 297 עמ' + מפה של המסע
גב
הספר:
הרולד
פריי, פנסיונר טרי, הוא אדם גבוה שצועד לאורך מסלול חייו בגב כפוף, כאילו כל רגע
קוֹרָה נמוכה או מטוס נייר תועה עלולים לצוץ מולו. בוקר אחד הוא יוצא מביתו כדי
לשלוח מכתב ומשאיר את אשתו לשאוב אבק בקומה העליונה. ואין לו מושג שהוא עתיד להגיע
בהליכה עד לקצה השני של המדינה. הוא לא לוקח איתו נעלי הליכה או מפה, שלא
לדבר על מצפן, מעיל גשם או טלפון נייד. הוא רק יודע שהוא חייב להמשיך לצעוד. חייו
של אדם אחר תלויים בכך. המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פְרַיי הוא רומן רב
חן וקסם, תמים ומשעשע על מסע שלם שעושה אדם דרך בריטניה ואל תוך לבו, המאפשר
לו לסגור מעגל על האובדנים והחרטות של חייו.
=====
מסתמן שזה הספר הכי טוב שקראתי עד כה השנה,
ואולי הכי טוב של השנה! (אם
כי, כמובן, יש עוד שמונה חודשים לסיום השנה הזו). איזה
ספר נפלא. אני בו בזמן רציתי להתקדם בקריאה כדי לדעת מה יקרה ובו בזמן נעצבתי על
כל דף שכבר עברתי. תוך כדי קריאה קינאתי במי שטרם קרא והולך לקרוא אותו.
קראתי
את הספר וצחקתי, ובכיתי, והתרגשתי, והוקסמתי.
תוך כדי הקריאה עקבתי בקפדנות אחרי
המסע של הרולד במפה המצוירת בסוף הספר, התקדמתי איתו צעד בצעד, קראתי כל תיאור נוף
ושמתי לב לכל עלה שנוצץ בשמש וכל ציוץ של ציפור בדרך.
מדובר
במסע רגלי מאד לא פשוט, 1,008 קילומטר מהקצה הדרומי של אנגליה אל הקצה הצפוני, מסע
שנמשך 87 ימים, במזג אוויר טוב ומזג אוויר פחות טוב, סערה וגשם. וכל זה נעשה ללא
ציוד מתאים להליכה שכזו, בנעלי מוקסינים שנשחקות ומתוקנות או מודבקות עם נייר דבק.
כמובן שזה ממש, ממש לא רק מסע רגלי. הרולד
עובר מסע נפשי, דרך נתיב של זיכרונות כאובים של העבר שלו, שהפך אותו לאדם
"שצועד לאורך חייו בגב כפוף" (כפי שנכתב בגב הספר) והוא מסע רוחני, כמעט
בודהיסטי באופיו. הוא משיל מעליו כל כך הרבה חסמים ואמונות מגבילות שהיו לו קודם,
הוא עובר דרך הזיכרונות שלו ועושה איתם שלום והשלמה. במקביל, היעדרותו גורמת גם
לאישתו לעבור מסע דומה.
ולכן הוא מבין שהמסע שלו התחיל באמת לא
כאשר התחיל לצעוד, אלא כשהוא נתקל בחסרונותיו והתמודד איתם בהצלחה. "התחלות
יכולות להתרחש יותר מפעם אחת, ובדרכים שונות. אתה יכול לחשוב שאתה יוצא לדרך חדשה,
כשבעצם אתה ממשיך בדיוק באותה דרך מוכרת." (עמ' 148)
וזה נכון לא רק במסעות. כשעוברים לדירה
חדשה, כשמחליפים מקום עבודה, כשמתחילים במערכות יחסים חדשות. עד כמה אנחנו פתוחים
ונקיים כמו דף חדש עבור הדבר החדש שקורה, או שאנחנו גוררים איתנו את כל העבר,
המוכר, הרגשות שלא עיבדנו, החלומות שוויתרנו עליהם..
"הוא הופתע מכל הזיכרונות שעלו
כעת במוחו. אולי זה בגלל הצעידה. אולי רואים יותר מאשר שדות ועצים ברגע שיוצאים
מהמכונית ומתחילים לצעוד ברגל. השמש טיפטפה כמו נוזל חמים על ראשו וידיו של
הרולד." (עמ' 45)
בספר "זן ואמנות אחזקת
האופנוע" מסביר רוברט פירסיג כך:
"בנסיעה על אופנוע רואה אתה דברים
בצורה שונה לגמרי משניתן לראותם בכל דרך אחרת. כשאתה במכונית, מצוי אתה כל הזמן
בתוך תא, אינך תופס שמה שרואה אתה מבעד לשמשה אינו אלא טלוויזיה. אתה צופה פאסיבי,
בעוד הכול נע מולך בחדגוניות, כשהוא נתון במסגרת. בנסיעה על אופנוע נעלמת המסגרת.
אתה נמצא במגע הדוק עם הכול. אתה בתוך המתרחש, ולא עוד צופה בו בלבד. ותחושת
הנוכחות היא מהממת."
אז תארו לכם לעבור את כל זה ברגל, אף
ללא רעש המנוע של אופנוע. תחושת נוכחות ממשית, מהממת, חותכת, וגם מכאיבה, כפי
שהמציאות יודעת לעשות. השרירים כואבים, שלפוחיות בכפות הרגליים, קור ורטיבות.
הרולד בוחן את מערכות היחסים בחייו
"כבר שנים הם נמצאים במקום שלמילים בו אין כל משמעות. היא רק הביטה בו ומיד
היתה נזרקת לעבר. הם החליפו ביניהם רק משפטים קצרים ולא מסוכנים. הם ריחפו להם
בבטחה מעל כל הדברים שלעולם לא יוכלו לומר זה לזה, שכן היו בלתי נתפסים".
(עמ' 75)
בספר "השבת הקסם לחיי
היומיום" של תומאס מור, הוא כותב, שעלינו לשחזר תהייה של ילד, לשכוח כמה
דברים שלמדנו, לגלות את טבע הנשמה ואת ההנאה בלהיות משתתף בחיים ולא שליט. וזה מה
שהרולד לומד, בין היתר במסע שלו: "אולי זה מה שהעולם זקוק לו, קצת פחות
היגיון, קצת יותר אמונה." (עמ' 184)
הרולד פוגש אנשים בדרך, שמספרים לו את
סיפוריהם. הרולד צועד לצידם, מקשיב להם, ולא שופט אותם בכלל. והוא מגלה שהוא אוהב
את כולם, את כל האנשים הפגועים והרגישים שהוא פוגש. "הרולד כבר לא היה יכול
לפגוש אדם זר בלי להודות שכל בני האדם דומים וגם יחידים במינם, ושזאת הדילמה של
היותנו בני אדם." (עמ' 150)
זה ספר קסום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה