שלוש סיגריות במאפרה

 שלוש סיגריות במאפרה – ראובן מירן

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 295 עמ'

 

הספר מתחיל כך: "את הסיפור הזה הוא לא יכול לספר אלא כפי שלא התרחש מעולם".

ובמשפט הראשון הזה הוא כבש את תשומת ליבי, והחזיק אותה בין דפיו עד סוף הספר.

על מה הספר? מהכריכה האחורית:

===

בוקר אחד, בבית-קפה על שפת הים, מכיר גץ נובל - סופר צעיר ובודד שרק החל את דרכו הספרותית - את ליסה, אשה שתחדור לחייו ותשנה אותם כמעט בן-לילה. באורח קפקאי כמעט, הוא מגויס לשורותיו של ארגון מסתורי, והשתתפותו בפעילויות חובקות-עולם חושפות אותו למציאות הזויה שהאמת והשקר מאבדים בה כל משמעות נורמטיבית.

גץ נובל - לימים יהיה זה רק אחד משמותיו הרבים - שהבטיח למפעיליו לנתק כל קשר עם עולמו הספרותי, זוכה לכך שהפנטזיות החבויות עמוק בנפשו יהפכו למציאות יומיומית. מציאות זאת, שבה מיטשטשים כל הגבולות, מוארת באירוניה עצמית, לעיתים אכזרית, שרק האהבה מצליחה להתמודד איתה.

על רקע אירועים עזים בעולם בלי אלוהים, שבו החיים והמוות מתרחשים עמוק מן העין, זוכה גץ נובל לרגעי חסד ולתובנות עצמיות מאימות ומרתקות באשר ליחסים הנפתלים שבין אדם לזהותו, בינו לבין היקרים לו, בין המסכה לבין מה שמאחוריה, ובין המציאות להכחשתה. בשנים הארוכות שחלפו בין תחילת הסיפור לבין סיומו הבלתי-סופי מנסה גיבור שלוש סיגריות במאפרה לחבר את קו-התפר הדק שבין נאמנות לבגידה, ולהחיות מן האפר את מה שאיבד מעצמו במהלך יצירת - עצמו-מחדש שוב ושוב.

===

זה ספר מהסוג שבשבילו אני קוראת ספרים. ספר שתופס אותי במלוא החושים. איזו כתיבה מבריקה, איזה רוחב יריעה, איזה כישרון ספרותי נדיר. זה ספר מתח שהוא לא ספר מתח, הוא הרבה יותר מספר מתח. הספר הזה הוא מחשבה על הזמן, על החיים, על הזיכרון ועל הזהות, ועל הזהויות הבדויות שכולנו עוטים על עצמנו כמו מסכות בתחומי החיים השונים, עד שלפעמים "כשניסיתי להוריד את המסכה, היא היתה דבוקה לפנים" (פרננדו פסואה- חנות הטבק).

פסואה מהווה מקור השראה בספר זה, ואולי אף נקודת מגוז עם אי-הנחת שלו מהחיים כמות שהם, ועם שלל דמויות ההטרונימים שיצר, כל אחת מהן עם ביוגרפיה משל עצמה וסגנון כתיבה משל עצמה.

"יצרתי בקרבי כמה אישיויות. אני יוצר אישיויות ללא הרף. כל חלום שלי, מיד לאחר שהוא מופיע כחלום, מתגלגל לאדם אחר, שחולם אותו מצדו, ואילו אני איני חולם אותו. כדי ליצור, הרסתי את עצמי; כל כך החצנתי את עצמי בתוכי, שבתוכי איני קיים אלא באופן חיצוני. אני התמונה החיה שכמה שחקנים חולפים בתוכה בעודם משחקים בכמה מחזות." (ספר אי הנחת עמ' 47-48).

וזה מה שקורה לגץ נובל, הסופר שאנו פוגשים בתחילת הספר. או מה שעלול לקרות לו, אולי קרה ואולי לא. הדמויות, המסכות, החיים השונים שהוא עובר דרכם, מתי זה יקרה שהוא לא יוכל להוריד יותר את המסכה והיא תישאר דבוקה לפנים שלו?

צריך לומר משהו גם על הדמויות בספר הזה, התיאור מלא החיים מלא הפרטים אך מבלי להעיק, באופן שמקים אותן לתחייה מבין הדפים. הדיאלוגים השנונים שמשאירים לקורא מרווח נשימה וחשיבה. הכיוונים המשונים אך מתקבלים על הדעת שאליהם פונות השיחות בין אנשים בספר הזה, המוזרות שבספר שעומדת כאילו על קצה הלשון, כלומר, הדברים שמתרחשים בספר שהם סוג של בידיון לא ריאליסטי ויחד עם זאת טמונה בהם אפשרות של סבירות.

"ידעת שהיקום ממשיך להתפשט בקצב מוגבר?" לוחש גץ נובל לליסה, ברגעי ההיכרות הראשונים שלהם בבית הקפה הריק על הטיילת מול הים. מי מדבר ככה עם אנשים שהוא לא מכיר? מישהו שהעומקים שלו לא מאפשרים לו לנהל שיחות סרק.

גץ נובל הוא סופר, ויש בספר אמירות על מה זה להיות סופר, מה זה לכתוב, מה מעורר השראה.

הקשר בין הכתיבה והזמן. וגם זה: "חשבת פעם שגם הזמן הוא מקום לא רע להסתתר בו?" איזו אמירה מבריקה. כמה שזה נכון. כמה שאנחנו מסתתרים בתוך הזמן שחולף, לפעמים מסתתרים גם מעצמנו, מהיותנו, ומעובדת מותנו הבלתי נמנע, מתי שהוא בהמשך הזמן.

ואני לא יכולה לסיים בלי הציטוט המופלא הזה:

"מתוך הרגל הביט בשעון הדיגיטלי הכפול, שהראה את הזמן המקומי ואת הזמן האוניברסלי, ומתוך הרגל שוטטו עיניו על פני מאות הספרים הישנים והספרים החדשים שאגר במשך כל חייו והמשיך לאסוף ולא קרא; לא קרא עדיין, הספרים שלא הוא כתב, אבל אהב לדעת שהם שם, בעולם שלו, מכסים את הקירות מריצפה עד תיקרה, והוא יכול לפתוח כל אחד מהם או אפילו רק למשש את הכריכות שלהם מבחוץ."