נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון – סטיג לרסון

הוצאת מודן, 512 עמ'

מיכאל בלומקוויסט הוא עיתונאי, שהורשע בהוצאת דיבה בגין כתבה על תעשיין שוודי,מקבל הצעת עבודה מתעשיין אחר, הנריק ונגר, לברר מה עלה בגורלה של אחייניתו שנעלמה כ-37 שנה קודם לכן, והוא מאמין שנרצחה על ידי אחד מבני המשפחה. בנוסף לתשלום שכר מבטיח התעשיין לספק לו מידע שיאפשר לו להוכיח את צדקתו בנוגע לתעשיין המושחת.

מיכאל מקבל מהנריק אוסף גדול של מסמכים ומתחיל לחקור, עד שהוא מצליח, בניגוד לסברתו, לגלות עובדות חדשות שיובילו אותו לפתרון התעלומה. בשלב זה הוא מצרף לחקירה את ליסבת סלאנדר, האקרית צעירה שערכה עבור ונגר תחקיר אודותיו בעת שנבדקה אפשרות העסקתו.

הספר הפך לרב מכר ולא בכדי. כתוב היטב, העלילה מתקדמת בקצב 'נכון'. זה לא ספר מתח שבו יושבים על קצה הכסא ללא נשימה. זה ספר ששואב אותך לתוך העולם שלו. הספר יורד לפרטים ברמה של כוסות הקפה שמיכאל שותה, שמות של דמויות משנה שחולפות על פני הספר ולא ישובו, עיצוב הדירות או מה בדיוק נמצא בכריכים שמישהו אוכל, ולמרות ריבוי הפרטים אין תחושה של גודש, או של טרחנות. להפך, הפרטים מסופקים בדיוק במידה הנכונה כדי לבנות תמונה מהימנה, מורכבת ורבת רבדים של מציאות, ועל כן הקורא נשאב לעלילה. הדמויות הראשיות מקבלות איפיון, עומק, וזהות מובחנת. הסופר שולט היטב בתחומים רבים העולים בספר- עיתונאות, כלכלה, מסחר, חקירה משטרתית, מחשבים, תנועות ניאו נאציות. וכמובן, התחום הקשור בנושא החקירה, שלגביו אציין רק שמדובר בנושא קשה ולא פשוט. דרך הקריאה אפשר ללמוד הרבה דברים על איך מתנהלים החיים בשוודיה הקרירה, מדינת רווחה נינוחה שיצרה את איקיאה, אבל גם את להקות ה- Swedish Death Metal.

המוזיקה של המספרים הראשוניים

המוזיקה של המספרים הראשוניים - מרקוס דו-סוטוי

ספרי עליית הגג, 476 עמ'

בצער רב, אני נוטשת את המוזיקה של המספרים הראשוניים אחרי 140 עמודים בדיוק.

ההתחלה דווקא נראתה מבטיחה. ההמשך היה מעניין, אבל אי שם בסביבות עמוד 100 ומשהו, 110 בערך, נגיד, סתם בשביל המספר, דו-סוטוי התחיל להפליג במחוזות עילאיים ואיבד אותי בדרך. מצאתי את עצמי קוראת מילים ולא ממש מבינה אם יש להם משמעות. קריאה אינטליגנטית בהחלט היתה מחוץ לתחום בשלב הזה של העניינים. אולי זה הקיץ, אולי זו אני, ובכל זאת גם יכול להיות שזה הוא.

תראו מה כתב עליו ב"הארץ" דוקטורנט לפילוסופיה יקי מנשנפרויד (רק בשביל השם מגיעה לו תעודה, אגב):

"הקורא המקווה להבין את רזיה של המתמטיקה של רימן או של גדל מקריאה בספריהם של דו סוטוי וגולדסטיין צפוי להתאכזב. דו סוטוי משתדל אמנם להסביר את השערת רימן באופן מופשט ובלתי-טכני, אבל בסופו של דבר דומה כי משימה זו אינה עולה בידו. למרבה הצער, כדי שיוכל הקורא ההדיוט (כמו כותב שורות אלה) להבין כהלכה את השערת רימן ועוד בטרם ייגש לכיווני ההוכחה האפשריים שלה, עליו להבין ראשית מה הם מספרים דמיוניים, מהן סדרות אינסופיות, מהי פונקציית זטה ועוד."

טוב, נו. אם מנשנפרויד הוא הדיוט, אני , לקראת עמוד 135 התחלתי להרגיש כמו אדיוטית. וגם זה לא כל כך נורא, לא באמת מפחיד אותי, או משהו, רק שהעפתי מבט על ערימת הספרים הענקית שממתינה לי ואמרתי: טוב, נו, יאללה, הלאה.

זה לא אומר שאני לא ממליצה על הספר למי שלוקה בהבנה עמוקה של רזי המתמטיקה ורוצה להבין סוףסוף ממה כל כך מתרגשים המתמטיקאים במשך כמה מאות שנים.

אגב, החלקים המתארים את הדמויות העיקריות במסע הגילויים המתמטיים הגאוניים, את אורח חייהם, אופיים ודרכי התנהלותם של המתמטיקאים בעולם, הם מרתקים.

חייו הכפולים של קסיאל רודנייט

חייו הכפולים של קסיאל רודנייט – ג'ני ולנטיין

הוצאת ידיעות אחרונות, 239 עמ'.

הסרט "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס, עוסק בשני מלאכים, דמיאל וקסיאל, המשוטטים בחוצות ברלין, רואים ואינם-נראים ולא מסוגלים לקשר גשמי כלשהו עם העולם, ומאזינים למחשבותיהם של הברלינאים. דמיאל וקסיאל עסוקים ב"לאסוף, לתעד, לשמר" את המציאות. מדי יום הם משוטטים בברלין ומתעדים מחשבות ואירועים מעניינים הנקרים בדרכם.

כמו המלאכים הללו, צ'אפ, גיבור הספר, איננו קיים. הוא "אף אחד". כפי שהוא יספר לנער בו יפגוש בשלב מאוחר יותר, לא מחפשים אותו, הוא לא חסר לאיש, הוא לא ברח, הוא הלך לאיבוד. הוא לא קיים. אפשר אם כן להבין את הפיתוי של מי שהוא "אף אחד", כשנפתחת בפניו האפשרות להיות מישהו אחר, להיות קסיאל רודנייט, להיכנס לתוך החיים של נער שמשפחתו מחפשת אחריו, שמישהו רוצה אותו, ופרסם מודעה כדי לנסות למצוא אותו.

צ'אפ גונב את החיים של קסיאל, לובש את דמותו, תופס את מקומו ו"חוזר הביתה" אחרי שנתיים של היעלמות. תחשבו על החיים שלכם, השקטים והבטוחים, החמים, המשפחתיים. תחשבו כמה ערך באמת יש בשגרה היומיומית החמימה, הלכאורה רגילה ומשעממת הזו. הפרטים הקטנים שהופכים את החיים שלנו למשהו טוב.

"חשבתי על הבית שקסיאל גר בו, על החדר שלו, ומה תהיה ההרגשה כשהוא יהיה שלי. חשבתי על ארוחת בוקר ליד השולחן במטבח, חביתיות ובדיחות גרועות ומיץ תפוזים ושמש שוטפת את הפנים של כולנו. חשבתי על הליכה לבית ספר ועל חברים ועל חיים רגילים. רציתי שיהיה לי את מה שהיה לקסיאל רודנייט. השתוקקתי לכך בכל נים מנימי נפשי."

אבל פעמים רבות, הדבר שאנו משתוקקים לו במיוחד, עולה לנו ביוקר. סבך של מראות ותרמיות מציב בפנינו את המאכל הלא בריא לנו, כמאכל שאליו אנו רעבים במיוחד, את האדם שהכי מזיק לנו, כמי שדווקא לחברתו אנו משתוקקים. לעתים המקצוע החלומי יתברר כמציאות מסוייטת. לכל דבר יש מחיר. לכן אינני נוהגת לאחל לאנשים שיהיה להם מה שליבם חפץ, אלא מאחלת להם שיקבלו את מה שהכי נכון עבורם.

צ'אפ-קסיאל, עתיד לגלות שלחיים שהוא מנסה 'לגנוב' יש תג מחיר. דברים אפלים רוחשים מתחת לפני השטח המקסימים של בית החלומות הזה, הקוטג' המושלם בקצה שביל, שעולה ויורד ביער וממשיך מעלה לאורך שדות. גדר כלונסאות לבנה, מרפסת חזית שצומחים סביבה שושנים ועצי חבוש ריחניים, גינה מלאת חיים מציוץ ציפורים ומפכפוך המים השקט של הנחל. עם כניסתו לבית אנחנו מקבלים רמז לדבר הרוחש הזה: "בתוך הבית היה חם והיה ניחוח קינמון ובצל ועשן של עץ נשרף. מתחת לריח העץ השרוף היה משהו רקוב, כמו פחי אשפה, כמו התפוררות."

לאט לאט עתיד צ'אפ לגלות שהעמדת הפנים כרוכה בצורך בדריכות מתמדת, לא למעוד, לא להיכשל. הוא צריך להחליק לתוך חיים של מישהו אחר, כשהוא איננו מכיר את חבריו, את חפציו, את דרך התנהגותו, כשכל אמירה קטנה יכולה להסגיר את השקר. הדריכות הזו גובה מחיר. איננה מאפשרת לו ליהנות מהחיים שכל כך רצה וסוף סוף קיבל. קיבל לכאורה. צ'אפ מגלה שהוא חי את חייו כמו תחת מצלמה מתמדת. סוג של תכנית ריאליטי שאיננה משקפת אלא מציאות מדומיינת, משוחקת בקפידה, מודעת לקיומה של המצלמה ולקיומו של קהל, תכנית שמשתתפיה ממתינים בדריכות לפרס הגדול המובטח באקורד הסיום. ומה עם הפרס שצ'אפ מבקש לעצמו? הבית והמשפחה?

הו, ומה עם קסיאל רודנייט האמיתי? בכל רגע עלול הוא לחזור ולתבוע מחדש את מה ששלו.

ואם לא די בפחדים האלה, דברים נוספים הולכים ומתגלים לאט. "מוזר," אומר צ'אפ לעצמו (ולנו) "השורשים הקטנים והרחוקים של הדברים שמשנים את החיים, ההתחלות הצנועות שלהם. שיחת טלפון שגורמת לתאונת דרכים, רכבת מאחרת שמאפשרת התחלה של פרשיית אהבה." בסרט "דלתות מסתובבות" אנו צופים בשתי אפשרויות מקבילות של חיים כשהמבדיל בין שני המסלולים הוא אותו 'דבר קטן', ההחמצה של הרכבת. לאורך הסיפור סוקר צ'אפ-קסיאל, את חייו של קסיאל שלתוכם נכנס, שעה שחייו המוקדמים שלו עצמו הולכים ומתגלים גם הם לאט לאט, בזכרונותיו של צ'אפ. הכל סבוך ומגולל, שקרים על גבי תרמיות, משחקי מראות ודמיונות שווא וסודות.

ג'ני ולנטיין כתבה סיפור מתח כתוב היטב, בקצב מהיר, אינטליגנטי מאד. במסגרתו היטיבה להעביר את החיפוש העצמי של נער, שלמרות שונותו, משקף את החיפוש העצמי של כל נער בגילו. או בכלל. היטיבה להעביר את החשיבות של החיים הרגילים, אבל בו בזמן גם עד כמה החזות הנורמלית של דברים עשויה להטעות.

לא אגלה את סוף הסיפור, החוטים שנפרמו לאורך הספר הולכים ומתאחים. בעיני המוטו של הספר מתגלם בדבריו של פלויד, הנער שנעשה חבר לקסיאל-צ'אפ.

"אנשים לא מתבוננים," אמר פלויד "הם מסתכלים. זה שונה."

"באיזה אופן?"

"אנשים רואים מה שהם מצפים לראות, מה שהם צריכים לראות.."

כמה זה חשוב, לדעת להתבונן בדברים כפי שהם עצמם, לא כפי שאני רוצה, או צריכה, או מצפה שהם יהיו.

קסם וכזב - ערן בר גיל

קסם וכזב – ערן בר גיל
הוצאת ידיעות, 381 עמ'.

הספר כתוב טוב, והוא קריא וזורם, ניכר שהמחבר ערך תחקיר ובדק היטב את הנושאים עליהם הוא כתב.
מסופר על שני אנשים, מיקה, דוקטורנטית למדעי המוח, העורכת ניסויים בקופים, והילל, מנטליסט (קוסם) בן למשפחה דתית מצפת, שחזר בשאלה, ומתגורר אצל אחיו בתל אביב.

שתי הדמויות בסיפור הם אנשים שאינם הולכים לשום מקום. הם נפגשים, ואפילו מתגוררים ביחד במשך תקופה, אבל לא נוצר ביניהם חיבור אנושי אמיתי.
במובן הזה, הספר מעציב שכן עד לשלב די מאוחר בספר, המשכתי לקוות ש"אדון כמעט וגברת כבר" בכל זאת ייפגשו, במובן האמיתי של מפגש. אין מעציב יותר, משני אנשים שמה שמחבר ביניהם הוא הבור השחור הפעור בתוכם פנימה, ואינם מצליחים לשבור את החומות ולגעת, באמת לגעת, זה בנשמתו של זו.
אם אצל מיקה, המוות של אמה יצר את הבור השחור, אצל הילל לא לגמרי ברור מה הוביל אותו לשם, ואולי זה פשוט אופיו השטחי, חסר התכלית, שמייצר עבורו רצון דיפוזי להתפרסם, מבלי שיהיה בו רצון לעשות דבר-מה שיהיה ראוי לפרסום. חבל היה לי על שמיקה לא זיהתה שהחלל הריק אצל הילל לא מכסה על מעמקים כאובים כמו אצלה, ולא יאפשר לו להכיל אותה ולהבין אותה כפי שהיא משתוקקת. אצלו זה חלל ריק. סתם כך. אני חושבת שכמו מיקה, אנחנו מתחילים את הספר בלנסות ולמצוא את המשמעות שמתחת למחסומי הבושה והסגירות וחוסר הביטחון של הילל. לקראת סוף הספר לא נותר מקום אלא לאכזבה ממי, שאם קצת היה יוצא מעצמו, היה עשוי להציל חיים.
העניין הוא, שאנחנו מוקפים באנשים כאלה. שטוחים, רדודים, שלא מחפשים דבר. העניין הוא שאנחנו מוקפים באנשים נואשים, עצובים מאד.
הבחירות שאנחנו עושים מגלות מי אנחנו באמת, יותר מאשר היכולות שלנו, אמר דמבלדור.
ובאמת, עם כל התכונות החביבות של הילל, הבחירות שלו מעידות עליו, פעם אחר פעם, ומאירות אותו באור שלילי. לדוגמא, עצם העובדה שלאורך כל התקופה שהוא גר אצל אחיו, הוא לא מתעניין בבת הזוג של אחיו? מי זו? מדוע אחיו לא מזמין אותה לארוחות השבת ואינו מציג אותה בפני שני אחיו? הכול עובר מעל לראש שלו, שום דבר שלא ממש חייבים להגיב עליו, לא מגיבים. הפסיביות, האטימות, חוסר הרגישות וחוסר האכפתיות. כן, בסופו של דבר זה מגיע לחוסר אכפתיות.
יש עוד נקודה, במהלך הקריאה, אתה קצת כועס על אביה של מיקה, שלא השכיל לטפל ברגישות מקסימלית בביתו הרקדנית, שנעלמת לתוך השחור הזה. ידוע שילדים לוקחים על עצמם אחריות לא-להם על דברים שמתרחשים סביבם, במשפחתם. אתה קורא וכועס, למה הוא לא הבין מה עובר על הילדה, למה הוא לא עשה משהו. אבל מבין שהאב גם הוא איבד משהו משמעותי כל כך, וחומל על קוצר היד שלו.
אחד הנושאים מאד מכמירי-לב בספר, הוא נושא הניסויים על בעלי חיים 'גבוהים', הניתוחים שעושים לקופים, תיאור הגירוד והשריטות של הקופים מסביב לכיפת המתכת שהודבקה לראשם, הדיכאון שחווה הקופה נעמה, מעלים את הסוגייה לא פשוטה הזו.
מצד אחד עדיף ניסויים בבעלי חיים, ואפילו גם בקופים ולא ניסויים בבני-אדם. הניסויים בבעלי חיים ללא ספק הצילו חיים באמצעות התרופות שהופקו, לא כך? מצד שני, לא נעים לחשוב על כך, ואולי אפילו לא מוסרי, לערוך ניסויים בבעלי חיים שאנחנו יודעים שיש להם תחושות, שהם חשים כאב, צער, בדידות. שאלה לא פשוטה.