המוזיקה של המספרים הראשוניים - מרקוס
דו-סוטוי
ספרי עליית הגג, 476 עמ'
בצער רב, אני נוטשת את המוזיקה של
המספרים הראשוניים אחרי 140 עמודים בדיוק.
ההתחלה דווקא נראתה מבטיחה. ההמשך היה
מעניין, אבל אי שם בסביבות עמוד 100 ומשהו, 110 בערך, נגיד, סתם בשביל המספר,
דו-סוטוי התחיל להפליג במחוזות עילאיים ואיבד אותי בדרך. מצאתי את עצמי קוראת
מילים ולא ממש מבינה אם יש להם משמעות. קריאה אינטליגנטית בהחלט היתה מחוץ לתחום
בשלב הזה של העניינים. אולי זה הקיץ, אולי זו אני, ובכל זאת גם יכול להיות שזה
הוא.
תראו מה כתב עליו ב"הארץ"
דוקטורנט לפילוסופיה יקי מנשנפרויד (רק בשביל השם מגיעה לו תעודה, אגב):
"הקורא המקווה להבין את רזיה של
המתמטיקה של רימן או של גדל מקריאה בספריהם של דו סוטוי וגולדסטיין צפוי להתאכזב.
דו סוטוי משתדל אמנם להסביר את השערת רימן באופן מופשט ובלתי-טכני, אבל בסופו של
דבר דומה כי משימה זו אינה עולה בידו. למרבה הצער, כדי שיוכל הקורא ההדיוט (כמו
כותב שורות אלה) להבין כהלכה את השערת רימן ועוד בטרם ייגש לכיווני ההוכחה
האפשריים שלה, עליו להבין ראשית מה הם מספרים דמיוניים, מהן סדרות אינסופיות, מהי
פונקציית זטה ועוד."
טוב, נו. אם מנשנפרויד הוא הדיוט, אני
, לקראת עמוד 135 התחלתי להרגיש כמו אדיוטית. וגם זה לא כל כך נורא, לא באמת מפחיד
אותי, או משהו, רק שהעפתי מבט על ערימת הספרים הענקית שממתינה לי ואמרתי: טוב, נו,
יאללה, הלאה.
זה לא אומר שאני לא ממליצה על הספר למי
שלוקה בהבנה עמוקה של רזי המתמטיקה ורוצה להבין סוףסוף ממה כל כך מתרגשים
המתמטיקאים במשך כמה מאות שנים.
אגב, החלקים המתארים את הדמויות
העיקריות במסע הגילויים המתמטיים הגאוניים, את אורח חייהם, אופיים ודרכי התנהלותם
של המתמטיקאים בעולם, הם מרתקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה