אוסקר ויילד והרציחות לאור הנר – גיילז
ברנדרת
הוצאת ספרי עליית הגג/ידיעות
אחרונות/ספרי חמד, 332 עמ'
השנה 1889 בלונדון. אוסקר ויילד מגלה
בחדר אפל את גופתו של נער יפה תואר, זונה ממן זכר, ומסביב לה שישה נרות מהבהבים.
הוא בורח מהמקום מבוהל, וכעבור יממה הוא מספר על המקרה לחברו הטוב ולמכר חדש,
הסופר ארתור קונן דויל. השלושה חוזרים לזירת הפשע אולם הגופה נעלמה, אין שום
סימנים שמישהו בכלל גר במקום, החדר נקי ומצוחצח וריק מרהיטים. לאחר שפנייתו למשטרה
לא הועילה – ללא גופה אין רצח, ויילד מחליט לפצח את התעלומה בעצמו.
ספר מענג למדי, למרות התיאורים הקשים
לצפייה (אך לא מרובים). שוב אני קוראת ספר על חקירה של רצח מוזר, והפעם הבלש החוקר
הוא אוסקר ויילד הג'נטלמן המטורזן והנהנתן, אך חריף המחשבה, בסיועו של - איך לא? -
הווטסון הפרטי שלו, המקפיד לנהל יומן ובו לרשום את פעולותיו ואירועיו של חברו אוסקר
ויילד, ביחד עם ההתרחשויות הפרטיות שלו, וגם של ארתור קונן דויל, שבשלב הזה פרסם
רק את "חקירה בשני" ועומד לפני פרסום הספר השני בסדרת שרלוק הולמס.
הספר עוקב אחר התנהלותו של אוסקר ויילד,
מצבי הרוח שלו, שנינותו והקסם האישי שלו. בין כוסות שמפניה צוננות בחדר העישון
במועדון הג'נטלמנים, לבין ארוחות עשירות במסעדות, מפגשים עם אמנים ונערות ליווי,
מתנהלת לה החקירה, בהחלט לא בקצב של סרטי אקשן מסוג "מת לחיות". הו לא.
כאן קודם כל חיים. אחר כך המתים. כאשר (זהירות ספוילר) שליח מביא קופסה ובתוכו
ראשו של נער, ארבעת הגברים קודם כל הולכים לחדר העישון במועדון האצולה, לשתות
ולאכול משהו, לפני שהם מחליטים מה לעשות בקופסה.
הספר מקסים עם האווירה של סוף המאה
ה-19, עם מנורות הגז, המוניות הרתומות לסוסים, הבגדים הססגוניים והכובעים והכפפות,
והמשפטים השנונים של ויילד.
אה, וכמובן, התעלומה, שהולכת ומסתעפת,
מסתבכת, ולבסוף נפתרת, בסגנון גיבור ספרו של קונן דויל, שרלוק הולמס, שאותו ויילד
מעריץ, וכמוהו אף הוא מיטיב להבחין בפרטים קטנים ולהסיק מהם את המסקנות הנכונות.
מקבץ ציטוטים:
"רק אנשים רדודים לא שופטים את זולתם לפי ההופעה החיצונית."
"אוי, לא," קרא אוסקר.
"בבקשה, ארתור, לא! בכל פעם שאנשים מסכימים איתי, אני מרגיש שאני בוודאי
טועה."
"יש לי טעם פשוט. אני מסתפק בטוב
ביותר."
"רוברט, תפילות לא צריכות להיענות!
אם תפילות נענות, הן מפסיקות להיות תפילות והופכות להתכתבות..."
"מוזר כמה מעט אנחנו זוכרים, אפילו
מאירועים שנראו בזמנו חיים כל כך. עין השכל איננה מצלמה; היא מברשת של אמן. היא לא
משאירה תיעוד תמונתי, למרבה הצער. היא יכולה לשחזר את צבע היום, את ההרגשה באותו
רגע, אבל כל הפרטים נעלמים. היא כלי מספק למשוררים ולציירים, אבל אין בה שום תועלת
לבלשים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה