לחוץ חתונה

 לחוץ חתונה – עומר ברק

מודן, 336 עמ'

 

אדם חולם להתחתן. זה אולי לא מה שמצופה מגבר צעיר בן 30 לחלום עליו, אבל זה מה שיש. חברתו הטובה של אדם, ירדן מחפשת נושא מיוחד לכתבה, וכשאדם נפרד מחברתו האחרונה נולד נושא לכתבה. אדם לא רוצה לצאת לדייטים, הוא רוצה לפגוש מישהי, תוך כלום זמן להתאהב בה, לדעת שהיא האישה של החיים שלו, להתחתן איתה, וזהו. אבל ירדן רואה כאן הזדמנות לכתבה והיא לא תשחרר..

ובכן, תוך 30 יום עד שימלאו לאדם שלושים, ירדן תארגן לו דייטים עד שהוא יפגוש את האחת, ויתחתן איתה תוך אותו חודש. זו תהיה הכתבה שהיא  מחפשת, וזו תהיה ההזדמנות שלו להתאהב ולהתחתן. נשמע מוטרף כמובן, ומצד שני.. מה מצד שני?

כיון שאדם הוא מי שהוא, הרבה דברים יכולים להשתבש בדרך, וזה מצחיק ובו בזמן עצוב בדיוק כמו שזה נשמע.

כל מי שצפה בקומדיות רומנטיות עם ג'וליה רוברטס יודע שהזמן הוא לא פקטור להתאהב.

כל מי שחי את החיים האלה יודע שהזמן הוא פקטור אכזרי בקטע של למצוא את האחת או האחד.

במיוחד בעולם של אפליקציות, בעולם של סופרמרקט עצום של אפשרויות ואנשים שהתרגלו שכשהם עם מישהו/י הם מפספסים באותו זמן המון פוטנציאלים אחרים.

זה מצחיק, זה שנון, זה נוגע ללב, וזה נקרא בשטף.

וזה לא מצחיק בקטע שטוח, כי יש כאן חיפוש אחרי משהו שהוא אמיתי. מה באמת מבדיל בין בחורה אחת לבין עשרות אחרות שאדם ייצא איתן באותו חודש, מה יגרום לה להיות "האחת" בשבילו? מה הדבר שגורם לכך שמישהו נכנס לנו ללב, לפעמים אף בלי שהרגשנו, והוא מתנחל שם בהתיישבות קבע?

אלא, שכפי שאדם לומד בתוך התהליך, כדי להתאהב במישהם אחרים, כדי שהמישהם האחרים יתאהבו בנו, אנחנו צריכים קודם להתאהב בעצמנו, להאמין בעצמנו ולבטוח במי שאנחנו.

אז זה ספר כייפי, מצחיק, שנקרא בשטף וגם חכם. מה עוד צריך לכמה שעות של תענוג?

זהו ספרו הראשון של עומר ברק, שפורסם בשנת 2017 ועובד לסרט בשנת 2021. מאז הוציא עוד שני ספרים.

אקסלרוד

 אקסלרוד – שחר אריאל

הוצאת מ.מזרחי, 339 עמ'

 

את הספר הזה קראתי מהר, וממש נמנעתי מ"לבלוע" אותו עוד יותר מהר למרות שהוא מותח, מסקרן, שונה ויוצא דופן, פשוט כי לא רציתי לסיים אותו מהר מדי.

זהו ספר המוגדר בכריכה האחורית כ"ספר עתידני, המתרחש בעתיד הקרוב הנראה לעין". אני מאמצת את ההגדרה הזו. זה אכן ספר שמעורר מחשבה על המציאות בימינו.

יעקב אקסלרוד הוא בלש במשטרה, ש"נשרף" לפני כעשר שנים בחקירה מסוימת ומאז הוא מדשדש בשולי הקריירה שלו. באופן מפתיע דווקא הוא נקרא לנהל חקירת רצח סדרתי חריגה ומוזרה, כשמצוותת לו עוזרת שהיא בלשית חדשה במקרה החקירה הראשון שלה, מרים מגיאר.

ביום הקצר ביותר בשנה מנהלים יעקב ומרים את החקירה, מנסים להצליח להגיע אל הרוצחים בכל פעם לפני הרצח הבא ברשימה שלהם, ותוך כדי כך הם נתקלים במכשולים, או מעקפים, או הסחות דעת שמובילות לשבילי חקירה צדדיים שאינם קשורים, או אולי כן קשורים? לחקירת הרצח הסדרתי.

יש כאן כמובן את המוטיבים הבסיסיים של ספר חקירה בלשית, לרבות הבלש העייף והמרופט (והבודד) ששותה יותר מדי ויסקי משחק פוקר דרך המחשב וישן על הספה בסלון. אבל אם חשבתם שזהו ספר בלשים שגרתי, תחשבו שוב.

יש כאן מתח מובנה בין האנושי לעל-טבעי, תוך שילוב של מוטיבים מהמיסטיקה היהודית קבלית. אין ספוילר כי זה נודע לנו ממש בהתחלת הספר, הרוצחים הסדרתיים הם מלאכים. מדוע מלאכים מסתובבים עם רשימת חיסול ומדוע בכלל מלאכים נשלחים לחסל אנשים?

וגם אם נניח שהקורבנות הם לא אנשים תמימים וישרי דרך, מדוע דווקא את אותם עשרה שברשימה?

מה יודעים המלאכים על המשימות שלהם, מה הם יודעים או לא יודעים מעבר לרשימה ולמשימה?

מדוע הם מחכים כל הזמן שאקסלרוד ייזכר במשהו?

האם יש קשר בין החקירה הנוכחית לחקירה הקודמת שהוא ניהל?

וכמה עמוק מגיעה השחיתות?

הספר כתוב כמו תסריט, הדיאלוגים נכתבים עם שם הדובר ונקודתיים, ובסוף כל פרק מקבלים "קאט".

זה מאפשר או מעורר תהליך מאוד מזורז של הפעלת הדימיון ממש לראות בעיני רוחנו את מה שאנו קוראים.

זה ספר שבעצם מדבר על בחירות שאדם עושה בחייו, על הערכים שלאורם הוא מתקיים, על הסדר החברתי הלא לגמרי תקין (שקיים גם בעולמנו שלנו..), וכל זה בעטיפה של ספר מתח מרתק עם רפרנס לעולמות תוכן מרתקים.

 

גנבת הספרים

 גנבת הספרים – מרקוס זוסאק

אופוס, 488 עמ'

 

השנה 1939, גרמניה הנאצית. זהו סיפור על ילדה קטנה, ליזל, שחיה עם משפחה אומנת לאחר שהוריה נלקחו למחנה ריכוז. הם דווקא לא היו יהודים אלא קומוניסטים. אבל כן יש יהודים בסיפור, מן הסתם, אחד מהם מוחבא על ידי ההורים המאמצים במרתף הבית, תוך סיכון משמעותי לכולם.

אני אקדים את המאוחר ואגיד שזה ספר נהדר. הוא כתוב טוב, הוא שונה, הוא מלא בתוכן ומעורר מחשבה, והקריאה בו סוחפת, שזה לא דבר של מה בכך לומר על ספר של כמעט 500 עמודים, ועל תקופה כל כך רעה בהיסטוריה.

הספר רחב היריעה מסופר על ידי המוות, שבניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא דווקא רגיש ומלא חמלה, שואל את עצמו שאלות על בני האדם, ודי לא מרוצה מהעבודה שלו (רק שיש לו בוס קשוח..). למעשה נדמה שבתקופה החשוכה הזו בהיסטוריה ובמדינה המסוימת הזו, כל החמלה כמעט נמצאת דווקא אצל המוות, כפי שניתן לראות כבר בעמוד השני שבו הוא מספר לנו:

"יכולתי להציג את עצמי כראוי, אבל זה לא ממש נחוץ. תכירו אותי די טוב ודי בקרוב על פי קשת רחבה של משתנים. די לומר שבזמן כלשהו אעמוד מעליכם בחביבות רבה ככל האפשר. נשמתכם תהיה בזרועותיי. צבע ייתלה על כתפיי. אשא אתכם משם מעדנות."

הספר תפס אותי ממש מההתחלה, בעמוד הראשון, כשהוא מספר לנו בלי כחל ושרק:

הנה עובדה קטנה

אתם תמותו.

שזה משהו שאנחנו בדר"כ יודעים בראש אבל די מדחיקים ברגש. למרות שאם היינו לוקחים את העובדה הזו ללב, אולי היינו משקיעים יותר אנרגיה ומאמץ להיות בני אדם טובים יותר?

השלב השני שהספר תפס לי את הלב, הוא בעמ' 25 כשהמוות מתאר איך ליזל הילדה תהתה "מתי בדיוק החלו הספרים והמילים לומר לה לא סתם משהו, כי אם הכול. האם כשעיניה נחו בראשונה על החדר ובו מדפים ועוד מדפים מלאים בספרים?"

מי שמכיר אותי יודע שספרים הוא האהבה הראשונה שלי בחיים, כמעט מאז שנולדתי, והכי עקבית (טוב נו הבנות שלי נולדו הרבה אחרי זה חח)

אז הספר הוא גם על זה, על האהבה לספרים, למילה הכתובה. אחד הספרים שהגיעו לידיה של ליזל הקטנה, נכתב על ידי היהודי שמסתתר במרתף של הנס ורוזה הוברמן. אנשים שהכי לא תתארו לעצמכם שיחביאו יהודי במרתף תוך סיכון לחייהם, ומצד שני הכי כן תתארו.

מקס כתב את הספר שלו עבור ליזל על הדפים של "מיין קאמפף" שהוא צבע בצבע לבן כדי שיוכל לכתוב ולצייר על גביהם.

הספר מצליח להאיר פן שפחות מובלט בישראל, של עד כמה לא היה פשוט בגרמניה הנאצית, להיות גרמני שלא רוצה להיות נאצי. שילמו על זה מחירים כבדים, כולל בעצם החיים.

הפרק שבו מסופר על צעדת המוות של היהודים דרך הכפר שבו ליזל מתגוררת אל דכאו, הוא פרק כואב, צורב, שורף, כמעט בלתי ניתן לשאת אותו. למרות שהכול מתואר בניסוח הרגיש הזהיר.

"פניהם הסובלות של אנשים ונשים מרוקנים הושטו אליהם, מתחננים, לאו דווקא לעזרה – הם כבר היו מעבר לכך – אלא להסבר. רק משהו שידכא את הבלבול הזה."

הצורך הנואש בהסבר לרוע האפל שתוקף אנשים שלא עשו כלום פרט לעצם היותם. הצורך הנואש בהסבר שיעשה לנו סדר בראש ובלב למה קורים לנו דברים איומים.

 

 

 

הדברים הראשונים

 הדברים הראשונים – ברונו ויירה אמרל

ספרית פועלים, 297 עמ'

 

הספר נפתח בציטוט של צ'ארלס פלגרינו מתוך "הרכבת האחרונה מהירושימה":

"בכל רחבי הירושימה, על הקירות והבניינים שנשארו על תילם, השתמרו צלליות של בני אדם ושל חפצים. כל הצלליות בכיוון מקור האור. התמונות נוצרו כמו סימן השעון על פרק היד אחרי יום של שמש בחוף הים."

ברונו חוזר לשכונת ילדותו, אמליה, בפאתי ליסבון, לאחר שנפרד מבת זוגו והוא מובטל. מדובר בשכונה של מהגרים, אנשים קשי יום. שהחלום שלהם, מן הסתם, הוא להצליח לצאת מהשכונה, והכישלון מן הסתם מחזיר אותם לשם, כפי שהחזיר את ברונו.

ברונו עורך מסע בשכונה, מסע שהוא פיזי ותרבותי, שהוא גם מסע בזמן אל העבר, ובמסגרתו הוא מעלה מתהומות השכחה אנשים שחיו והסתובבו בשכונה, והיום הם צלליות בתוך הזיכרון של המעטים שעוד זוכרים אותם.

הספר ערוך בשפת המקור לפי א' ב' של שמות האנשים או הנושאים שעליהם מדובר, בפרקים קצרים, ולעתים קצרצרים. והוא מהווה אוסף של פרטים ופרטי חיים שמקימים לתחייה שכונה עם הנשימות יום יומיות שלה.

זה עצוב כמו שסיפור על שכונה שכוחת-אל, ואנשים שאף אחד לא מרגיש צורך לזכור, יכול להיות עצוב. וזה אומר משהו חריף וחזק על בני האדם, על המקומות שבני האדם יוצרים, ועל השמחה והעצב שבני האדם חווים בתוך נסיבות חייהם, קשות או קלות ככל שיהיו.

אני אסיים בציטוט קצר על אווה Eva:

"הדעיכה – אולי יש מילה עדינה יותר – מספרת סיפור שאינו רק סיפורה של אווה ואינו גדול כמו סיפורה של שכונת אמליה; זהו סיפור של פיסת חיים, בין הפסגה לשפל, כאילו הלכה אווה והתפוררה מול עינינו, וכאילו כל תועלתה של הפיסה היא להדגים עד כמה העסקים תלויים על בלימה, עד כמה הנסיבות בנות חלוף, עד כמה בני האדם שבירים."

ברונו ויירה אָמָרָל הוא סופר פורטוגלי יליד 1978. ספרו הדברים הראשונים משנת 2013 הוא ספר הביכורים שלו עליו זכה בארבעה פרסים, ביניהם פרס סאראמאגו היוקרתי.

שדכנות למתחילים

 שדכנות למתחילים – מדי דוסון

ידיעות ספרים, 391 עמ'

 

ספר נהדר. למרות שרק ינואר אני די בטוחה שזה אחד הספרים היותר טובים שקראתי השנה (2025, כן?). יש כאלה שיקראו לו "רומן רומנטי". זה לא. זה גם. יש כאלה שיתלהבו מההיבטים הניו אייג'יים של הדודה הזקנה והחכמה והמכשפה שמדברת עם היקום. יש כאלה שפחות. זה לא זה, זה גם. בספר הזה הכול משולב בצורה אינטליגנטית ונעימה.

רגע לפני שמארני מק'גרו נישאת לגבר חלומותיה היא פוגשת את דודתו הססגונית בליקס הולידיי, והכול משתנה.

בין היתר, בליקס מורישה לה את בניין המגורים בברוקלין שבו מתגוררים כל "הפרויקטים הלא גמורים שלה", ויש לירושה הזו תנאים. מארני צריכה לגור שם שלושה חודשים. היא עושה את זה במטרה למכור את הבניין ולחזור לחיים החדשים שהיא מתכננת לעצמה אחרי הגירושים מגבר חלומותיה, ליד המשפחה שלה בפלורידה ביחד עם הארוס החדש שלה. האם זה יקרה?

זה כתוב פשוט נפלא. התרגום של דנה טל נהדר.

ככה מספרת בליקס על איך שמתחיל הקשר המיוחד בין מארני לבליקס: "פאו! מצדו השני של החדר עיניה פוגשות את עיני ואני נשבעת שמשהו עובר כהרף עין ממנה אלי. התכוונתי לקום ממקום מושבי בספה הזוגית אבל עכשיו אני נופלת לאחור ושוקעת בחזרה, עוצמת את העיניים ומוחצת לעצמי את האצבעות. אני מכירה אותה. אלוהים אדירים, אני ממש מרגישה שאני מכירה אותה.".

בקצרה, מה שקורה בספר הוא מה שעובר על בליקס מהרגע שהיא נמצאת במסיבה שבה היא פוגשת את מארני, לאורך הספר אנו למדים להכיר את הדמות המיוחדת, הצבעונית, האותנטית, הקוסמת הגדולה, ומה שעובר על מארני מהרגע שבו אנו פוגשים אותה על פני שברונות הלב שלה ועד שהיא מגלה את "החיים הגדולים" שבליקס צפתה לה, "חיים שנובעים משירת הלב, חיים גדולים, מכילים ומלאי אהבה", את האיכויות והיכולות המיוחדות שלה ואת איך שהחיים שלה יכולים להיות נהדרים.

אני חושבת שאין צורך לספר יותר מדי "על" הספר, על מה שקורה בו. אני פשוט אצטט שתי פסקאות קטנות ונפלאות כדי לעורר את התאבון לקרוא אותו.

אני אציין שקראתי אותו יותר לאט ממה שרציתי, פשוט כי רציתי שהוא לא ייגמר.

"החיים לא יכולים להיות מרתקים כל הזמן".
"אוי חמודה. החיים שלי כן. אם הם נהיים משעממים למשך יותר משבועיים אני עושה התאמות. וזה השתלם לי כי עכשיו אני חיה עם האונדי, שהוא דייג לובסטרים, והעניין איתו הוא שהוא יכול לדבר איתי במשך ארבעה ימים רצוף בלי להפסיק על לובסטרים ועל השריון שלהם ועל הסוגים השונים של הגאות ועל השמים ושום דבר שהוא אומר לא יעשמם אותי לעולם כי השפה שהאונדי באמת מדבר בה היא כולה אהבה וחיים ומוות והערכה והכרת תודה ורגעים מצחיקים."

 

והנה עוד ציטוט קטן:

"הוא אומר, "אתה צריך פשוט להמשיך לנסות. זה מה שאתה יכול לעשות."

"אבל מה אם אוזל לך הזמן?"

"חמודה, לכולנו אוזל הזמן. ועם זאת" – הוא מנמיך את קולו כאילו הוא עומד להגיד משהו משמעותי – "יש לנו גם את כל הזמן שבעולם".

 

ואם אחרי זה אתם לא מתנפלים על הספרייה העירונית או על חנות הספרים הקרובה כדי להשיג את הספר הזה, אז, נו, טוב. אז לא.

אחרי הספירה (סקירה שניה)

 אחרי הספירה – דניאל קווין

כנרת, 221 עמ'

 

ג'ייסון טל, בן למשפחה עשירה שחי חיי נוחות, בחר להתעסק בגלגול נשמות. הוא שומע על אישה שפקחה עיניה בבית החולים ואיננה זוכרת מי היא, נטולת כוח דיבור ואיננה מזהה את בני משפחתה.

ג'ייסון מאמין שמדובר במקרה של גלגול נשמות שיהווה סוף סוף הוכחת זהב גם לספקנים גמורים.

הוא יוצר קשר עם מלורי, ומכאן מתחיל מסע של גילוי שירסק את כל מה שג'ייסון יודע על עולמו ועל ההיסטוריה שלו.

קראתי כבר כמה ספרים על היסטוריה חלופית כגון מה קרה כאשר היפנים והגרמנים ניצחו במלחמת העולם השניה. או כפי שמתואר בספרו של דניאל קווין ישמעאל – מה באמת המקום של האדם בתוך מערכת החיים בכדור הארץ? שם קווין מעניק הסתכלות חדשה על ההיסטוריה האנושית בכללותה.

בספר הנוכחי, זהו נתיב חלופי להיסטוריה שאנחנו מכירים. הוא קורה בערך אלפיים שנה אחרי הזמן שאנחנו מכירים.

וזה כל כך הגיוני וסביר, ויכול היה לקרות, שאי אפשר שלא לתהות לרגע, עד כמה ההיסטוריה האנושית כפי שאנו מכירים אותה, היא אכן כפי שאנו מכירים אותה. האם יש שם, בנבכי הזמן, דברים שקרו והוסתרו היטב או קיבלו פרשנות נוחה לאלו שניצחו?

אני לא רוצה להרחיב כדי לא לקלקל את ההפתעות שממתינות בספר הזה.

הוא כתוב נפלא. מרתק, מעורר מחשבה, צורב, בועט.

אפשר לעיין גם בסקירה מוקדמת יותר של הספר: אחרי הספירה

הים האינסופי + הכוכב האחרון

 הים האינסופי – הספר השני בסדרת הגל החמישי – ריק יאנסי – 292 עמ'

הכוכב האחרון – הספר האחרון בסדרת הגל החמישי – ריק יאנסי 314 עמ'

הוצאת כתר-מודן.

 

הספרים השני והשלישי בטרילוגיה "הגל החמישי" שסקירה של הספר הראשון נמצאת כאן: הגל החמישי

איך מחסלים 7 מיליארד בני אנוש? (בהנחה שאתם חייזרים שרוצים להשתלט על כדור הארץ היפהפה שלנו?) – מכחידים את אנושיותם.

זו טרילוגיה על עולם עתידני אפל ומייאש, שבו "האחרים" מנסים לחסל את התקווה.

מה לא עושים? לא מפילים פצצה שתשמיד את כל האנושות כי זה ישמיד גם את האפשרות לחיים על פני הפלנטה. עושים מהלכים מתוחכמים של חמישה גלי הדף.

הגל החמישי הוא המסוכן והמתעתע מכולם.

כי "הם" יוצרים מצב שבו אינך יודע אם מי שמולך הוא בן אנוש או "אחר", או "נגוע".

ואז בני האדם אינם יודעים על מי לסמוך ועל מי לא. מסוכן לרחם ולעזור למי שמולך שעלול להתברר כמלכודת מוות.

הספרים נקראים בשטף, יש הרבה אקשן ופחד ואומץ ומלחמות ובריחות ומחבואים והישרדות קשוחה.

אבל מה שאני אוהבת בספרי דיסטופיה הוא השאלה שמסתתרת בבסיסם. מה אנושי? מה המשמעות של הקיום? האם יש משמעות לאיך חיית ואיך מתת?

"רינגר" נזכרת באביה, שכשהכול התחיל וכולם התרוצצו לאסוף מזון וחפצים שיסייעו להישרדות, הוא הסתובב בספריות ואסף ספרים כדי שכשהכול ייגמר, יישאר הידע האנושי, היצירה האנושית.

מה החשוב?

אספתי קצת ציטוטים שמבטאים את החשיבה של הספר. אין חשש לספוילר.

"אין תקווה בלי אמונה, אין אמונה בלי תקווה, אין אהבה בלי אמון, אין אמון בלי אהבה. תוציאו גורם אחד ובית הקלפים האנושי יקרוס." "בלי אמון אין שיתוף פעולה. ובלי שיתוף פעולה אין התקדמות ואין קדמה. ההיסטוריה נעצרת."

"היא הבטיחה משהו. הבטחה חסרת תקווה, התאבדותית, לאדם היחיד עלי אדמות שעדיין היה חשוב לה – שהיה חשוב לה יותר מחייה שלה... אם נותרה תקווה כלשהי, היא היתה טמונה בהבטחות חסרות התקווה של האהבה."

"אם רוצים להרחיק בני אדם מהאנושיות שלהם, חשבתי לעצמי, להרוג את הצחוק זה מקום טוב להתחיל. מעולם לא הייתי חזקה בהיסטוריה, אבל הייתי בטוחה שחלאות כמו היטלר לא צחקו הרבה."

אבל, האם האנושות כל כך נהדרת? כן, יצרנו מדע, פילוסופיה, אמנות, מוזיקה, ספרים, תרבות, הסכמי שלום ומוסדות רווחה עבור אלה שאין להם. אבל עשינו גם את זה:

"זה כדור הארץ לפני שישים ושישה מיליון שנה. יפהפה, נכון? גן עדן. בתולי. האטמוספרה לפני שהרעלתם אותה. המים לפני שטינפתם אותם. האדמה שופעת חיים לפני שאתם, המזיקים, שיסעתם אותה כדי להשביע את התיאבון שלכם שלא יודע שובע."

"צמצמו את האוכלוסייה האנושית למספר בר-קיימא ואז ריסקו את האנושיות שבהם, משום שאמון ושיתוף פעולה הם האיום האמיתי על האיזון העדין של הטבע, החטאים שאין עליהם סליחה שהביאו את העולם על סף תהום. האחרים הגיעו למסקנה שהדרך היחידה להציל את העולם היא לחסל את התרבות. לא מבחוץ, אלא מבפנים. והדרך היחידה לחסל את התרבות האנושית היתה לשנות את הטבע האנושי."

ומה קרה כשהתברר שזרים הגיעו לכדור הארץ כדי לחסל את בני האדם?

בקלות רבה הכול מידרדר לאנרכיה. קל כל כך לזרוע בלבול ופחד וחשד. "הייתם מצפים שאויב משותף יכריח אותנו להתעלם מחילוקי הדעות הפנימיים ולהתלכד כנגד האיום ההולך וגובר. אבל אנחנו בנינו בריקדות. אגרנו מזון ואספקה וכלי נשק. גירשנו את הזר, את האיש מבחוץ. יסודות התרבות האנושית כבר החלו להיסדק."

המילים האלו כואבות יותר בהינתן המצב הנוכחי במדינה מאז אוקטובר הארור ההוא. במקום "ביחד ננצח" יש פילוג ושנאה וקיטוב. מדוע? מי מרוויח מזה? מי הוא הגורם שמלבה את זה כי זה משרת את המטרות שלו?

"באמת מגניב שבני האדם כבשו את כדור הארץ, המציאו שירה ומתמטיקה ואת מנוע הבעירה הפנימית, גילו שהזמן והחלל יחסיים, בנו מכונות גדולות וקטנות שלקחו אותנו לירח כדי לאסוף שם כמה אבנים או למקדונלדס כדי לשתות שייק תות-בננה. מגניב מאוד שפיצלנו את האטום והרעפנו על האדמה את האינטרנט ואת הטלפונים החכמים וכמובן את מוט הסלפי.

אבל הדבר הנפלא מכולם, ההישג העצום מכול והדבר האחד שאני מקווה שיזכרו אותנו בזכותו, הוא למלא בצמר פוליאסטר אידיאל קריקטורי ולחלוטין לא מדויק אנטומית של אחד הטורפים הקטלניים בטבע אך ורק כדי להרגיע ילדים קטנים." (מדובר בדובי פרווה למי שלא הבין...)