הדברים הראשונים

 הדברים הראשונים – ברונו ויירה אמרל

ספרית פועלים, 297 עמ'

 

הספר נפתח בציטוט של צ'ארלס פלגרינו מתוך "הרכבת האחרונה מהירושימה":

"בכל רחבי הירושימה, על הקירות והבניינים שנשארו על תילם, השתמרו צלליות של בני אדם ושל חפצים. כל הצלליות בכיוון מקור האור. התמונות נוצרו כמו סימן השעון על פרק היד אחרי יום של שמש בחוף הים."

ברונו חוזר לשכונת ילדותו, אמליה, בפאתי ליסבון, לאחר שנפרד מבת זוגו והוא מובטל. מדובר בשכונה של מהגרים, אנשים קשי יום. שהחלום שלהם, מן הסתם, הוא להצליח לצאת מהשכונה, והכישלון מן הסתם מחזיר אותם לשם, כפי שהחזיר את ברונו.

ברונו עורך מסע בשכונה, מסע שהוא פיזי ותרבותי, שהוא גם מסע בזמן אל העבר, ובמסגרתו הוא מעלה מתהומות השכחה אנשים שחיו והסתובבו בשכונה, והיום הם צלליות בתוך הזיכרון של המעטים שעוד זוכרים אותם.

הספר ערוך בשפת המקור לפי א' ב' של שמות האנשים או הנושאים שעליהם מדובר, בפרקים קצרים, ולעתים קצרצרים. והוא מהווה אוסף של פרטים ופרטי חיים שמקימים לתחייה שכונה עם הנשימות יום יומיות שלה.

זה עצוב כמו שסיפור על שכונה שכוחת-אל, ואנשים שאף אחד לא מרגיש צורך לזכור, יכול להיות עצוב. וזה אומר משהו חריף וחזק על בני האדם, על המקומות שבני האדם יוצרים, ועל השמחה והעצב שבני האדם חווים בתוך נסיבות חייהם, קשות או קלות ככל שיהיו.

אני אסיים בציטוט קצר על אווה Eva:

"הדעיכה – אולי יש מילה עדינה יותר – מספרת סיפור שאינו רק סיפורה של אווה ואינו גדול כמו סיפורה של שכונת אמליה; זהו סיפור של פיסת חיים, בין הפסגה לשפל, כאילו הלכה אווה והתפוררה מול עינינו, וכאילו כל תועלתה של הפיסה היא להדגים עד כמה העסקים תלויים על בלימה, עד כמה הנסיבות בנות חלוף, עד כמה בני האדם שבירים."

ברונו ויירה אָמָרָל הוא סופר פורטוגלי יליד 1978. ספרו הדברים הראשונים משנת 2013 הוא ספר הביכורים שלו עליו זכה בארבעה פרסים, ביניהם פרס סאראמאגו היוקרתי.

שדכנות למתחילים

 שדכנות למתחילים – מדי דוסון

ידיעות ספרים, 391 עמ'

 

ספר נהדר. למרות שרק ינואר אני די בטוחה שזה אחד הספרים היותר טובים שקראתי השנה (2025, כן?). יש כאלה שיקראו לו "רומן רומנטי". זה לא. זה גם. יש כאלה שיתלהבו מההיבטים הניו אייג'יים של הדודה הזקנה והחכמה והמכשפה שמדברת עם היקום. יש כאלה שפחות. זה לא זה, זה גם. בספר הזה הכול משולב בצורה אינטליגנטית ונעימה.

רגע לפני שמארני מק'גרו נישאת לגבר חלומותיה היא פוגשת את דודתו הססגונית בליקס הולידיי, והכול משתנה.

בין היתר, בליקס מורישה לה את בניין המגורים בברוקלין שבו מתגוררים כל "הפרויקטים הלא גמורים שלה", ויש לירושה הזו תנאים. מארני צריכה לגור שם שלושה חודשים. היא עושה את זה במטרה למכור את הבניין ולחזור לחיים החדשים שהיא מתכננת לעצמה אחרי הגירושים מגבר חלומותיה, ליד המשפחה שלה בפלורידה ביחד עם הארוס החדש שלה. האם זה יקרה?

זה כתוב פשוט נפלא. התרגום של דנה טל נהדר.

ככה מספרת בליקס על איך שמתחיל הקשר המיוחד בין מארני לבליקס: "פאו! מצדו השני של החדר עיניה פוגשות את עיני ואני נשבעת שמשהו עובר כהרף עין ממנה אלי. התכוונתי לקום ממקום מושבי בספה הזוגית אבל עכשיו אני נופלת לאחור ושוקעת בחזרה, עוצמת את העיניים ומוחצת לעצמי את האצבעות. אני מכירה אותה. אלוהים אדירים, אני ממש מרגישה שאני מכירה אותה.".

בקצרה, מה שקורה בספר הוא מה שעובר על בליקס מהרגע שהיא נמצאת במסיבה שבה היא פוגשת את מארני, לאורך הספר אנו למדים להכיר את הדמות המיוחדת, הצבעונית, האותנטית, הקוסמת הגדולה, ומה שעובר על מארני מהרגע שבו אנו פוגשים אותה על פני שברונות הלב שלה ועד שהיא מגלה את "החיים הגדולים" שבליקס צפתה לה, "חיים שנובעים משירת הלב, חיים גדולים, מכילים ומלאי אהבה", את האיכויות והיכולות המיוחדות שלה ואת איך שהחיים שלה יכולים להיות נהדרים.

אני חושבת שאין צורך לספר יותר מדי "על" הספר, על מה שקורה בו. אני פשוט אצטט שתי פסקאות קטנות ונפלאות כדי לעורר את התאבון לקרוא אותו.

אני אציין שקראתי אותו יותר לאט ממה שרציתי, פשוט כי רציתי שהוא לא ייגמר.

"החיים לא יכולים להיות מרתקים כל הזמן".
"אוי חמודה. החיים שלי כן. אם הם נהיים משעממים למשך יותר משבועיים אני עושה התאמות. וזה השתלם לי כי עכשיו אני חיה עם האונדי, שהוא דייג לובסטרים, והעניין איתו הוא שהוא יכול לדבר איתי במשך ארבעה ימים רצוף בלי להפסיק על לובסטרים ועל השריון שלהם ועל הסוגים השונים של הגאות ועל השמים ושום דבר שהוא אומר לא יעשמם אותי לעולם כי השפה שהאונדי באמת מדבר בה היא כולה אהבה וחיים ומוות והערכה והכרת תודה ורגעים מצחיקים."

 

והנה עוד ציטוט קטן:

"הוא אומר, "אתה צריך פשוט להמשיך לנסות. זה מה שאתה יכול לעשות."

"אבל מה אם אוזל לך הזמן?"

"חמודה, לכולנו אוזל הזמן. ועם זאת" – הוא מנמיך את קולו כאילו הוא עומד להגיד משהו משמעותי – "יש לנו גם את כל הזמן שבעולם".

 

ואם אחרי זה אתם לא מתנפלים על הספרייה העירונית או על חנות הספרים הקרובה כדי להשיג את הספר הזה, אז, נו, טוב. אז לא.

אחרי הספירה (סקירה שניה)

 אחרי הספירה – דניאל קווין

כנרת, 221 עמ'

 

ג'ייסון טל, בן למשפחה עשירה שחי חיי נוחות, בחר להתעסק בגלגול נשמות. הוא שומע על אישה שפקחה עיניה בבית החולים ואיננה זוכרת מי היא, נטולת כוח דיבור ואיננה מזהה את בני משפחתה.

ג'ייסון מאמין שמדובר במקרה של גלגול נשמות שיהווה סוף סוף הוכחת זהב גם לספקנים גמורים.

הוא יוצר קשר עם מלורי, ומכאן מתחיל מסע של גילוי שירסק את כל מה שג'ייסון יודע על עולמו ועל ההיסטוריה שלו.

קראתי כבר כמה ספרים על היסטוריה חלופית כגון מה קרה כאשר היפנים והגרמנים ניצחו במלחמת העולם השניה. או כפי שמתואר בספרו של דניאל קווין ישמעאל – מה באמת המקום של האדם בתוך מערכת החיים בכדור הארץ? שם קווין מעניק הסתכלות חדשה על ההיסטוריה האנושית בכללותה.

בספר הנוכחי, זהו נתיב חלופי להיסטוריה שאנחנו מכירים. הוא קורה בערך אלפיים שנה אחרי הזמן שאנחנו מכירים.

וזה כל כך הגיוני וסביר, ויכול היה לקרות, שאי אפשר שלא לתהות לרגע, עד כמה ההיסטוריה האנושית כפי שאנו מכירים אותה, היא אכן כפי שאנו מכירים אותה. האם יש שם, בנבכי הזמן, דברים שקרו והוסתרו היטב או קיבלו פרשנות נוחה לאלו שניצחו?

אני לא רוצה להרחיב כדי לא לקלקל את ההפתעות שממתינות בספר הזה.

הוא כתוב נפלא. מרתק, מעורר מחשבה, צורב, בועט.

אפשר לעיין גם בסקירה מוקדמת יותר של הספר: אחרי הספירה

הים האינסופי + הכוכב האחרון

 הים האינסופי – הספר השני בסדרת הגל החמישי – ריק יאנסי – 292 עמ'

הכוכב האחרון – הספר האחרון בסדרת הגל החמישי – ריק יאנסי 314 עמ'

הוצאת כתר-מודן.

 

הספרים השני והשלישי בטרילוגיה "הגל החמישי" שסקירה של הספר הראשון נמצאת כאן: הגל החמישי

איך מחסלים 7 מיליארד בני אנוש? (בהנחה שאתם חייזרים שרוצים להשתלט על כדור הארץ היפהפה שלנו?) – מכחידים את אנושיותם.

זו טרילוגיה על עולם עתידני אפל ומייאש, שבו "האחרים" מנסים לחסל את התקווה.

מה לא עושים? לא מפילים פצצה שתשמיד את כל האנושות כי זה ישמיד גם את האפשרות לחיים על פני הפלנטה. עושים מהלכים מתוחכמים של חמישה גלי הדף.

הגל החמישי הוא המסוכן והמתעתע מכולם.

כי "הם" יוצרים מצב שבו אינך יודע אם מי שמולך הוא בן אנוש או "אחר", או "נגוע".

ואז בני האדם אינם יודעים על מי לסמוך ועל מי לא. מסוכן לרחם ולעזור למי שמולך שעלול להתברר כמלכודת מוות.

הספרים נקראים בשטף, יש הרבה אקשן ופחד ואומץ ומלחמות ובריחות ומחבואים והישרדות קשוחה.

אבל מה שאני אוהבת בספרי דיסטופיה הוא השאלה שמסתתרת בבסיסם. מה אנושי? מה המשמעות של הקיום? האם יש משמעות לאיך חיית ואיך מתת?

"רינגר" נזכרת באביה, שכשהכול התחיל וכולם התרוצצו לאסוף מזון וחפצים שיסייעו להישרדות, הוא הסתובב בספריות ואסף ספרים כדי שכשהכול ייגמר, יישאר הידע האנושי, היצירה האנושית.

מה החשוב?

אספתי קצת ציטוטים שמבטאים את החשיבה של הספר. אין חשש לספוילר.

"אין תקווה בלי אמונה, אין אמונה בלי תקווה, אין אהבה בלי אמון, אין אמון בלי אהבה. תוציאו גורם אחד ובית הקלפים האנושי יקרוס." "בלי אמון אין שיתוף פעולה. ובלי שיתוף פעולה אין התקדמות ואין קדמה. ההיסטוריה נעצרת."

"היא הבטיחה משהו. הבטחה חסרת תקווה, התאבדותית, לאדם היחיד עלי אדמות שעדיין היה חשוב לה – שהיה חשוב לה יותר מחייה שלה... אם נותרה תקווה כלשהי, היא היתה טמונה בהבטחות חסרות התקווה של האהבה."

"אם רוצים להרחיק בני אדם מהאנושיות שלהם, חשבתי לעצמי, להרוג את הצחוק זה מקום טוב להתחיל. מעולם לא הייתי חזקה בהיסטוריה, אבל הייתי בטוחה שחלאות כמו היטלר לא צחקו הרבה."

אבל, האם האנושות כל כך נהדרת? כן, יצרנו מדע, פילוסופיה, אמנות, מוזיקה, ספרים, תרבות, הסכמי שלום ומוסדות רווחה עבור אלה שאין להם. אבל עשינו גם את זה:

"זה כדור הארץ לפני שישים ושישה מיליון שנה. יפהפה, נכון? גן עדן. בתולי. האטמוספרה לפני שהרעלתם אותה. המים לפני שטינפתם אותם. האדמה שופעת חיים לפני שאתם, המזיקים, שיסעתם אותה כדי להשביע את התיאבון שלכם שלא יודע שובע."

"צמצמו את האוכלוסייה האנושית למספר בר-קיימא ואז ריסקו את האנושיות שבהם, משום שאמון ושיתוף פעולה הם האיום האמיתי על האיזון העדין של הטבע, החטאים שאין עליהם סליחה שהביאו את העולם על סף תהום. האחרים הגיעו למסקנה שהדרך היחידה להציל את העולם היא לחסל את התרבות. לא מבחוץ, אלא מבפנים. והדרך היחידה לחסל את התרבות האנושית היתה לשנות את הטבע האנושי."

ומה קרה כשהתברר שזרים הגיעו לכדור הארץ כדי לחסל את בני האדם?

בקלות רבה הכול מידרדר לאנרכיה. קל כל כך לזרוע בלבול ופחד וחשד. "הייתם מצפים שאויב משותף יכריח אותנו להתעלם מחילוקי הדעות הפנימיים ולהתלכד כנגד האיום ההולך וגובר. אבל אנחנו בנינו בריקדות. אגרנו מזון ואספקה וכלי נשק. גירשנו את הזר, את האיש מבחוץ. יסודות התרבות האנושית כבר החלו להיסדק."

המילים האלו כואבות יותר בהינתן המצב הנוכחי במדינה מאז אוקטובר הארור ההוא. במקום "ביחד ננצח" יש פילוג ושנאה וקיטוב. מדוע? מי מרוויח מזה? מי הוא הגורם שמלבה את זה כי זה משרת את המטרות שלו?

"באמת מגניב שבני האדם כבשו את כדור הארץ, המציאו שירה ומתמטיקה ואת מנוע הבעירה הפנימית, גילו שהזמן והחלל יחסיים, בנו מכונות גדולות וקטנות שלקחו אותנו לירח כדי לאסוף שם כמה אבנים או למקדונלדס כדי לשתות שייק תות-בננה. מגניב מאוד שפיצלנו את האטום והרעפנו על האדמה את האינטרנט ואת הטלפונים החכמים וכמובן את מוט הסלפי.

אבל הדבר הנפלא מכולם, ההישג העצום מכול והדבר האחד שאני מקווה שיזכרו אותנו בזכותו, הוא למלא בצמר פוליאסטר אידיאל קריקטורי ולחלוטין לא מדויק אנטומית של אחד הטורפים הקטלניים בטבע אך ורק כדי להרגיע ילדים קטנים." (מדובר בדובי פרווה למי שלא הבין...)

 

 

תחנה אחת-עשרה

 תחנה אחת-עשרה – אמילי סנט ג'ון מנדל

הוצאת בבל, 354 עמ'

 

נגיף שפעת גיאורגיה קטלני מתפשט במהירות מבהילה ומכחיד כמעט את כל האנושות. זה סוף העולם המוכר, אין עוד חשמל, טלפונים, טלוויזיה, תקשורת, אינטרנט. אין טיסות, רכבות, מכוניות. אין גבולות, מדינות, משטרה, חוקים.

מאז ומתמיד נמשכתי לז'אנר הדיסטופיה. קשה להסביר מדוע. הרי המציאות מספקת די והותר.

הספר הזה ראה אור ב- 2014, שש שנים לפני שכל העולם נכנס לחרדות עם הקורונה, שלא קיימה את מה שהבטיחה (לכאורה). מי שנולד לפני שנת 2000 בוודאי זוכר את החרדה העולמית מפני באג אלפיים שהיה אמור לשתק את כל המערכות. חשמל, מים, אינטרנט, מטוסים, והכול. גם אז זה לא קרה.

אבל הספר הזה ממחיש מה היה עלול לקרות, או מה יכול לקרות, אם נמשיך להיות שאננים לגבי אורח החיים שלנו, על פני הכוכב הכחול היפה הזה.

וזה מה שאני מוצאת בספרות הדיסטופיה. את ההמחשה החריפה של מה שחשוב, של מה שיקר ובעל ערך אמיתי, ועליו חשוב לשמור. הטבע, כדור הארץ שהוא הבית שלנו, בני האדם, החברה, התרבות, כל מה ששווה לחיות בעבורו. כי, כמו שכתוב על הקרוואן של "הסימפוניה" - קבוצה נודדת של שחקני שייקספיר ותזמורת שמנגנת בטהובן, ציטוט מתוך סדרת הטלויזיה "מסע בין כוכבים": "כי הישרדות לא תספיק."

זה לא מספיק לשרוד, כדי לחיות צריך משמעות, תוכן, יופי, יצירה, אמנות, עזרה הדדית, קהילה תומכת, אהבה.

יכול להיות שה"גהינום הוא הזולת". אבל מתי שהוא במהלך המסע מגיעה קירסטן למודעות לריקנות שמסביבה, להיעדרם של אנשים, סוסים, קרוואנים (של הסימפוניה הנודדת). "גהינום הוא היעדם של היקרים לליבך." היא חושבת. כמה עמודים הלאה, וקירסטן מתבוננת ביופיו של העולם אחרי שהתרוקן כמעט מאנשים. הטבע, שקיבל הזדמנות לפרוח בכל מקום, בעלי החיים. "אם הגהינום הוא הזולת, מהו עולם שאין בו איש כמעט?" היא מהרהרת. "אולי בקרוב האנושות פשוט תכבה ותיעלם? המחשבה הזאת עוררה בה שלווה, לא עצב. כל כך הרבה סוגים של בעלי חיים צצו על פני האדמה ואחר כך נעלמו. מה כבר יקרה אם עוד סוג ייעלם? וכמה אנשים עדיין נשארו בכלל?"

מעט בני האדם שנותרו על פני הפלנטה משוטטים בדרכים, מחפשים מקום שבו יש עוד אנשים, ממשיכים להחזיק בתקווה לפגוש את יקיריהם שאבדו. תיראו כמה יפה מתארת סנט ג'ון את הימים הראשונים שלאחר "הקריסה", עם איש אחד שהולך בדרכים.

ג'יוואן הולך ברגל מטורונטו דרומה לכיוון שיקגו. הוא הולך לבדו בדרך. "בתחילה היתה הקלה בבדידות,... אבל ככל שחלפו הימים החל לעכל את משמעותה של הריקנות הזאת. שפעת גיאורגיה היתה יעילה עד כדי כך שכמעט אף אחד לא נשאר."

לאחר כמה ימים של הליכה עם כמה אנשים שפגש בדרך, הוא ממשיך שוב לבדו. ואז "חש ג'יוואן שהוא נעלם לתוך הנוף, יצור קטן וחסר משמעות, נסחף לאורך החוף. מעולם לא חש חי כל כך או עצוב כל כך."

האנשים מונים את השנים מיום הקריסה. הספר מתרחש בשנה העשרים אחרי הקריסה, ונע עם זיכרונותיהם של הדמויות אחורה לימים שלפני הקריסה, ולזמן כזה או אחר שלאחר הקריסה. פרק 6 מכיל רשימה חלקית של כל מה שאין יותר בעולם. שני עמודים שממחישים כמה אנחנו מחוברים וזקוקים לכל מה שקיים ונראה לנו חיוני, או נהדר, או שאי אפשר בלעדיו. תחשבו על תרופות. על כך שאפשר למות אחרי חתך באצבע מחיתוך ירקות לארוחת ערב, או נשיכה של כלב.

קארל חש שההבנה שהשינויים שהתחוללו בעולם יישארו על כנם, ומה שהיה לא יחזור, מאירה את זיכרונותיו באור חד יותר: "הפעם האחרונה שאכלתי גלידה בגביע בפארק, באור שמש. הפעם האחרונה שרקדתי במועדון. הפעם האחרונה שראיתי אוטובוס נוסע. הפעם האחרונה שאכלתי תפוז."

וזו האווירה בספר הזה. עצב, תוגה, געגוע למה שהיה, אבל גם התרוממות רוח של אלה שזוכרים, שהכירו עולם אחר, על כך שזכו ליהנות מדברים כאלה די זמן. והם גם לומדים ליהנות ממה שיש היום.

השורדים פותחים בית ספר עבור הילדים שנולדו אחרי הקריסה. שם מלמדים אותם שפעם היה אינטרנט, שקישר בין כולנו כך שנהיינו כמו כוורת דבורים ענקית. הילדים לומדים להביט במפות וגלובוסים, אבל הם לא מצליחים להבין את הקווים שמסמנים מדינות וגבולות. בין מי למי? והיה קשה להסביר להם.

תחשבו על זה רגע.

כל כך התרגלנו שזו המציאות, שככה זה אמור להיות. מדינות וגבולות ומלחמות ומאבקים. מי יגיע ראשון לירח, מי יפתח ראשון את פצצת האטום.

לא באמת אפשר להסביר את העיוות הזה.

וזה מה שאני אוהבת להיזכר בכל פעם מחדש, עם כל ספר או סרט דיסטופי. אנחנו צורת חיים אחת. חיים ומסתובבים על פלנטה שוקקת חיים שמעניקה את כל התנאים כדי לאפשר קיום טוב. ולא משנה צבע, מין, גזע, מיקום, כמה כסף יש לך, איזה "תפקיד" חשוב יש לך. אז על מה הגבולות והמלחמות?

הספר זכה לפרסים, והיה בין המועמדים הסופיים לפרסים נוספים, כיכב ברשימות רבי המכר של עיתונים וכתבי עת רבים.

ובצדק. ספר מרתק, מעניין, כתוב טוב, מעורר מחשבה.

אדם בלתי נשכח

אדם בלתי נשכח – שטפן צוויג

הוצאת תשע נשמות, 101 עמ'

 

חמישה סיפורים נפלאים, או כפי שכתוב בכריכה האחורית ארבעה סיפורים ונובלה. כתובים כל כך טוב, מלאים בהבנה של נפש האדם, ברגישות ובחמלה.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, כל כך מקסים שקראתי אותו פעמיים ובוודאי עוד אשוב אליו. אנטון הוא איש שמסתובב ברחבי העיירה הקטנה, ללא מקצוע או עיסוק, הוא שווה נפש לכסף ולא זקוק לו. משונה מאוד, חושב לעצמו המספר. הרי בכל זאת צריך לשלם בכסף על לחם או לינה או בגדים. איך האיש הזה עוקף את "הכלל הידוע הזה" ומצליח לחיות באושר ובלי דאגות? מתברר שהאיש מסתובב בעיירה ומסייע לאנשים בעבודות שונות, ואינו מוכן לקבל תמורה כספית יותר ממה שהוא צריך עבור אותו יום. כך הוא חי את יומו בשקט ובאמון מכיוון שאינו רוצה יותר ממה שהספיק לו ליום אחד.

מסע הנדודים הוא סיפור של אדם שיוצא למסע בכדי לפגוש את המשיח. יש טוויסט בעלילה.

הסיפור על סמטת אור הירח חוקר את צפונות לב האדם ומלמד אותנו ששום דבר הוא לא בדיוק כפי שהוא נראה במבט שעל פני השטח.

הסיפור האחרון, "החתונה בליון" הוא סיפור צורב לב ויפהפה בו בזמן.

 

הסמל של הוצאת תשע נשמות:

אישה בים

 אישה בים – אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

תשע נשמות, 151 עמ'

 

הספרים של הוצאת תשע נשמות הם קטנים, קלי משקל, ורבי איכות. כייף לקרוא אותם, וכייף להמשיך לחשוב עליהם. את הספר אישה בים קניתי בגלל השם שלו, הכריכה היפה עם ציור של אי עם כפר יווני הגולש לים על מדרון של הר, ים כחול וחלק של ספינה. וגם, כמובן כי מדובר בסיפורים מאת סופר יווני שהבטיחו, וגם קיימו.

מדובר בארבעה סיפורים קטנים שנכתבו בתחילת המאה העשרים, וליתר דיוק בשנים 1891 1897, 1900, 1905.

אישה שהתמכרה לאלכוהול, רועה עיזים בהרים שהפך לעורך דין וממשיך להתגעגע לימיו בגבעות הירוקות, ספן שאולי יטרפד חתונה ואולי לא, ואמריקאי מסתורי ששב לאי הקטן.

הדמויות בסיפורים מהלכות בסמטאות הכפר, בנמל, בטברנות, בחופים, ויחד איתן אנו מהלכים בתוך הנוף כשהמילים של פאפאדיאמנטיס מציירות לנו את כל המראות, הניחוחות, הצבעים והצלילים. כישרון שמקים את המילים לתחיה.