תחנה אחת-עשרה

 תחנה אחת-עשרה – אמילי סנט ג'ון מנדל

הוצאת בבל, 354 עמ'

 

נגיף שפעת גיאורגיה קטלני מתפשט במהירות מבהילה ומכחיד כמעט את כל האנושות. זה סוף העולם המוכר, אין עוד חשמל, טלפונים, טלוויזיה, תקשורת, אינטרנט. אין טיסות, רכבות, מכוניות. אין גבולות, מדינות, משטרה, חוקים.

מאז ומתמיד נמשכתי לז'אנר הדיסטופיה. קשה להסביר מדוע. הרי המציאות מספקת די והותר.

הספר הזה ראה אור ב- 2014, שש שנים לפני שכל העולם נכנס לחרדות עם הקורונה, שלא קיימה את מה שהבטיחה (לכאורה). מי שנולד לפני שנת 2000 בוודאי זוכר את החרדה העולמית מפני באג אלפיים שהיה אמור לשתק את כל המערכות. חשמל, מים, אינטרנט, מטוסים, והכול. גם אז זה לא קרה.

אבל הספר הזה ממחיש מה היה עלול לקרות, או מה יכול לקרות, אם נמשיך להיות שאננים לגבי אורח החיים שלנו, על פני הכוכב הכחול היפה הזה.

וזה מה שאני מוצאת בספרות הדיסטופיה. את ההמחשה החריפה של מה שחשוב, של מה שיקר ובעל ערך אמיתי, ועליו חשוב לשמור. הטבע, כדור הארץ שהוא הבית שלנו, בני האדם, החברה, התרבות, כל מה ששווה לחיות בעבורו. כי, כמו שכתוב על הקרוואן של "הסימפוניה" - קבוצה נודדת של שחקני שייקספיר ותזמורת שמנגנת בטהובן, ציטוט מתוך סדרת הטלויזיה "מסע בין כוכבים": "כי הישרדות לא תספיק."

זה לא מספיק לשרוד, כדי לחיות צריך משמעות, תוכן, יופי, יצירה, אמנות, עזרה הדדית, קהילה תומכת, אהבה.

יכול להיות שה"גהינום הוא הזולת". אבל מתי שהוא במהלך המסע מגיעה קירסטן למודעות לריקנות שמסביבה, להיעדרם של אנשים, סוסים, קרוואנים (של הסימפוניה הנודדת). "גהינום הוא היעדם של היקרים לליבך." היא חושבת. כמה עמודים הלאה, וקירסטן מתבוננת ביופיו של העולם אחרי שהתרוקן כמעט מאנשים. הטבע, שקיבל הזדמנות לפרוח בכל מקום, בעלי החיים. "אם הגהינום הוא הזולת, מהו עולם שאין בו איש כמעט?" היא מהרהרת. "אולי בקרוב האנושות פשוט תכבה ותיעלם? המחשבה הזאת עוררה בה שלווה, לא עצב. כל כך הרבה סוגים של בעלי חיים צצו על פני האדמה ואחר כך נעלמו. מה כבר יקרה אם עוד סוג ייעלם? וכמה אנשים עדיין נשארו בכלל?"

מעט בני האדם שנותרו על פני הפלנטה משוטטים בדרכים, מחפשים מקום שבו יש עוד אנשים, ממשיכים להחזיק בתקווה לפגוש את יקיריהם שאבדו. תיראו כמה יפה מתארת סנט ג'ון את הימים הראשונים שלאחר "הקריסה", עם איש אחד שהולך בדרכים.

ג'יוואן הולך ברגל מטורונטו דרומה לכיוון שיקגו. הוא הולך לבדו בדרך. "בתחילה היתה הקלה בבדידות,... אבל ככל שחלפו הימים החל לעכל את משמעותה של הריקנות הזאת. שפעת גיאורגיה היתה יעילה עד כדי כך שכמעט אף אחד לא נשאר."

לאחר כמה ימים של הליכה עם כמה אנשים שפגש בדרך, הוא ממשיך שוב לבדו. ואז "חש ג'יוואן שהוא נעלם לתוך הנוף, יצור קטן וחסר משמעות, נסחף לאורך החוף. מעולם לא חש חי כל כך או עצוב כל כך."

האנשים מונים את השנים מיום הקריסה. הספר מתרחש בשנה העשרים אחרי הקריסה, ונע עם זיכרונותיהם של הדמויות אחורה לימים שלפני הקריסה, ולזמן כזה או אחר שלאחר הקריסה. פרק 6 מכיל רשימה חלקית של כל מה שאין יותר בעולם. שני עמודים שממחישים כמה אנחנו מחוברים וזקוקים לכל מה שקיים ונראה לנו חיוני, או נהדר, או שאי אפשר בלעדיו. תחשבו על תרופות. על כך שאפשר למות אחרי חתך באצבע מחיתוך ירקות לארוחת ערב, או נשיכה של כלב.

קארל חש שההבנה שהשינויים שהתחוללו בעולם יישארו על כנם, ומה שהיה לא יחזור, מאירה את זיכרונותיו באור חד יותר: "הפעם האחרונה שאכלתי גלידה בגביע בפארק, באור שמש. הפעם האחרונה שרקדתי במועדון. הפעם האחרונה שראיתי אוטובוס נוסע. הפעם האחרונה שאכלתי תפוז."

וזו האווירה בספר הזה. עצב, תוגה, געגוע למה שהיה, אבל גם התרוממות רוח של אלה שזוכרים, שהכירו עולם אחר, על כך שזכו ליהנות מדברים כאלה די זמן. והם גם לומדים ליהנות ממה שיש היום.

השורדים פותחים בית ספר עבור הילדים שנולדו אחרי הקריסה. שם מלמדים אותם שפעם היה אינטרנט, שקישר בין כולנו כך שנהיינו כמו כוורת דבורים ענקית. הילדים לומדים להביט במפות וגלובוסים, אבל הם לא מצליחים להבין את הקווים שמסמנים מדינות וגבולות. בין מי למי? והיה קשה להסביר להם.

תחשבו על זה רגע.

כל כך התרגלנו שזו המציאות, שככה זה אמור להיות. מדינות וגבולות ומלחמות ומאבקים. מי יגיע ראשון לירח, מי יפתח ראשון את פצצת האטום.

לא באמת אפשר להסביר את העיוות הזה.

וזה מה שאני אוהבת להיזכר בכל פעם מחדש, עם כל ספר או סרט דיסטופי. אנחנו צורת חיים אחת. חיים ומסתובבים על פלנטה שוקקת חיים שמעניקה את כל התנאים כדי לאפשר קיום טוב. ולא משנה צבע, מין, גזע, מיקום, כמה כסף יש לך, איזה "תפקיד" חשוב יש לך. אז על מה הגבולות והמלחמות?

הספר זכה לפרסים, והיה בין המועמדים הסופיים לפרסים נוספים, כיכב ברשימות רבי המכר של עיתונים וכתבי עת רבים.

ובצדק. ספר מרתק, מעניין, כתוב טוב, מעורר מחשבה.

אדם בלתי נשכח

אדם בלתי נשכח – שטפן צוויג

הוצאת תשע נשמות, 101 עמ'

 

חמישה סיפורים נפלאים, או כפי שכתוב בכריכה האחורית ארבעה סיפורים ונובלה. כתובים כל כך טוב, מלאים בהבנה של נפש האדם, ברגישות ובחמלה.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, כל כך מקסים שקראתי אותו פעמיים ובוודאי עוד אשוב אליו. אנטון הוא איש שמסתובב ברחבי העיירה הקטנה, ללא מקצוע או עיסוק, הוא שווה נפש לכסף ולא זקוק לו. משונה מאוד, חושב לעצמו המספר. הרי בכל זאת צריך לשלם בכסף על לחם או לינה או בגדים. איך האיש הזה עוקף את "הכלל הידוע הזה" ומצליח לחיות באושר ובלי דאגות? מתברר שהאיש מסתובב בעיירה ומסייע לאנשים בעבודות שונות, ואינו מוכן לקבל תמורה כספית יותר ממה שהוא צריך עבור אותו יום. כך הוא חי את יומו בשקט ובאמון מכיוון שאינו רוצה יותר ממה שהספיק לו ליום אחד.

מסע הנדודים הוא סיפור של אדם שיוצא למסע בכדי לפגוש את המשיח. יש טוויסט בעלילה.

הסיפור על סמטת אור הירח חוקר את צפונות לב האדם ומלמד אותנו ששום דבר הוא לא בדיוק כפי שהוא נראה במבט שעל פני השטח.

הסיפור האחרון, "החתונה בליון" הוא סיפור צורב לב ויפהפה בו בזמן.

 

הסמל של הוצאת תשע נשמות:

אישה בים

 אישה בים – אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס

תשע נשמות, 151 עמ'

 

הספרים של הוצאת תשע נשמות הם קטנים, קלי משקל, ורבי איכות. כייף לקרוא אותם, וכייף להמשיך לחשוב עליהם. את הספר אישה בים קניתי בגלל השם שלו, הכריכה היפה עם ציור של אי עם כפר יווני הגולש לים על מדרון של הר, ים כחול וחלק של ספינה. וגם, כמובן כי מדובר בסיפורים מאת סופר יווני שהבטיחו, וגם קיימו.

מדובר בארבעה סיפורים קטנים שנכתבו בתחילת המאה העשרים, וליתר דיוק בשנים 1891 1897, 1900, 1905.

אישה שהתמכרה לאלכוהול, רועה עיזים בהרים שהפך לעורך דין וממשיך להתגעגע לימיו בגבעות הירוקות, ספן שאולי יטרפד חתונה ואולי לא, ואמריקאי מסתורי ששב לאי הקטן.

הדמויות בסיפורים מהלכות בסמטאות הכפר, בנמל, בטברנות, בחופים, ויחד איתן אנו מהלכים בתוך הנוף כשהמילים של פאפאדיאמנטיס מציירות לנו את כל המראות, הניחוחות, הצבעים והצלילים. כישרון שמקים את המילים לתחיה.

אף אחד מאיתנו לא יחזור

 אף אחד מאיתנו לא יחזור – שרלוט דלבו

עם עובד, 439 עמ' כולל שני נספחים.

 

איך מסבירים את הבלתי נתפס. את הבלתי ניתן להבנה. את מה שבלתי ניתן להסכים לחשוב עליו? את מה שהרגש פשוט מנסה לדחוק מעליו ולא לחוש אותו?

שרלוט דלבו צרפתיה (לא יהודיה) חברה במחתרת הצרפתית הרזיסטאנס, נעצרה ונשלחה לאושוויץ. היא שרדה במחנה זה במשך שנה שלמה, ואז הועברה למחנה אחר משם שוחררה ב- 1945.

הטרילוגיה "אושוויץ ואחרי" כוללת את "אף אחד מאיתנו לא יחזור" – שם הספר הראשון שבתרגום העברי ניתן לכל הטרילוגיה, "ידיעה חסרת תועלת" ו-"מידת ימינו".

קראתי הרבה "ספרי שואה" בחיי. אבל כזה לא קראתי.

בין היתר, מה שבלתי נתפס, כשקוראים את זה, כשהיא מספרת על ה"חיים" במחנה, אם אפשר לקרוא לזה חיים, זה איך בכלל אפשר לשרוד את הזוועה הזו, ומהצד השני איך אנשים יכולים להגיע לרמת רוע מזוויעה שכזו. בכל פעם מחדש, אני פשוט נדהמת. איך זה ייתכן. זה לא משהו שאפשר להבין.

זה כתוב כל כך טוב, אבל הזוועה חודרת מתחת לעור. ויש קטעים כל כך ליריים. זה כתוב טוב ומטריד ומחריד.

הספר כתוב כל כך טוב, אם כי טוב זו מילה לא שייכת בהקשר של הנורא המתואר בו. קשה לקרוא, ואני התמודדתי עם הספר הזה הרבה זמן, מעל לחודשיים, קראתי קצת ועזבתי לטובת ספר יותר אופטימי. אבל החלטתי להמשיך. שאלתי את עצמי למה זה חשוב. ואני הבנתי למה. זה חשוב לקרוא כי חשוב לדעת שבני אדם יכולים, או ליתר דיוק עלולים, להגיע לשפל חסר תקדים של רוע, של חוסר אנושיות, של אטימות הלב וצריך לדעת להיזהר. צריך לדעת, שלא מספיק שאדם אוחז בתרבות כדי להינצל מחוסר אנושיות. וצריך גם לדעת שבשום מקרה אסור לאבד את התקווה.

חשבנו שזה היה אירוע חד פעמי, אבל אוקטובר הראה לנו שלא. ויודעים מה, זה לא רק אנחנו, בכל העולם בני אדם עושים דברים איומים לבני אדם אחרים ואני ממש מקווה שיגיעו ימים טובים יותר. שהאנושות תצליח להיות טובה יותר.

אחד הספרים היותר מעמיקים בנבכי הנשמה של שבויי אושוויץ. ודי בטוח שזה לא הזמן הכי מדהים לקרוא על זה עכשיו אבל אני לא יכולה שלא. ותיראו איך היא כותבת. זה אין לתאר. ״נוכחתי בגודל ממדיו של הבלתי ניתן לביטוי״.

״הדמיון הוא הפינוק הראשון של גוף המקבל די והותר מזון… בני אדם לא חלמו באושוויץ…״

בני אדם באושוויץ איבדו את הדמיון, את התקווה, את החלומות. כי חלומות ותקווה הורגים כשאת באושוויץ.

זה פשוט נורא שבני אדם מסוגלים לעולל זאת לנפש האדם, לשבור ולפרק את כל מה שמרכיב תחושת זהות וזיכרון ואמון בבני אדם. על כל הזוועות שמתוארות בספר התגובה הרגשית שלי היתה של התאבנות מרוב אימה, אבל איך חוזרים משם? ללמוד לאהוב קפה שאהבת פעם, "קודם". ללמוד לא לאכול עלי כרוב רקובים, איך להגיב לפזרנות של פירורים על השולחן.

לפי העדות של דלבו, הן מעולם לא באמת חזרו ליקום של החיים הרגילים.

קשה לשאת את האימה הזו, ואת ההבנה שאלה שחזרו, לא באמת חזרו. גם מבחינה פיזית, השנים במחנה ההשמדה השמידו את בסיס הבריאות של הגוף, אך גם מבחינה נפשית. העדויות שדלבו אוספת בחלק האחרון בטרילוגיה מאד מאד מעציבות. אם חשבנו שהרוח האנושית מתגברת על הכול, ואנשים חוזרים לחיים, זה לא בדיוק כך. כאשר שוברים את רוח האדם באופן כל כך יסודי ומאורגן, זה שבור, ובניגוד לכלים היפנים בשיטת הקינצוגי, לא תמיד אפשר להדביק בחזרה.

"זה שנדרש מאיתנו כוח רצון על-אנושי כדי להחזיר מעמד ולחזור, את זה כולם יודעים, אבל לאף אחד אין מושג כמה כוח רצון נדרש מאיתנו עם שובנו כדי להתחיל שוב לחיות."

שמעו אתם חייבים לקרוא את הספר הזה. לא יוצאים ממנו כמו שנכנסים אליו!

 

מתוך שיר שנקרא תפילה אל האנשים החיים כדי לסלוח להם על שהם חיים:

שלטון הפחד

שלטון הפחד – מייקל קרייטון

ספרית מעריב, 716 עמ' כולל "דבר המחבר" ונספחים

 

רומן רחב יריעה המביע עמדת כפירה בסוגיות 'מוסכמות' של איכות הסביבה והגנה על כדור הארץ, באופן הופך קרביים. בתחילת הספר נכתב כי זו יצירה בדיונית, ועם זאת אזכורי אנשים, מוסדות וארגונים המתועדים בהערות השוליים הם אמיתיים. ואכן, הערות השוליים כוללות גם הפניה למראי המקום שמהם מצטטות הדמויות בספר.

הספר נפתח בסדרת מקרי מוות המפוזרים ברחבי העולם, הם לא מקריים, וזה לא מוות טבעי. על מה ולמה? לשם כך צריך לקרוא את הספר. ואולי קצת להזדעזע מכך שקבוצות מאד קיצוניות של פעילים שמאמינים שנדרש להגן על כדור הארץ מפני מה שהאנושות מחוללת בו, מסוגלות לבצע מעשים מאד קיצוניים כדי להבהיר את עמדתם או כדי לכפות את דרכם. לרבות במחיר של חיי אדם.

ואז זה מתחיל כשאחד הפעילים מדגיש שנושא התחממות כדור הארץ הוא "תיאוריה, שגורסת כי העלייה ברמות פחמן דו חמצני וגזים מסויימים אחרים גורמת לעלייה של הטמפרטורה הממוצעת ברחבי האטמוספירה של כדור הארץ מכוחו של מה שמכונה 'אפקט החממה'".

"תיאוריה"? "גורסת"? "מה שמכונה"?

כן, תתכוננו להפיכה מחשבתית בכל מה שאנחנו יודעים, או כנראה ליתר דיוק, חושבים שאנחנו יודעים על כל הנושא הזה. אבל ממש.

ביחד עם עורך הדין פיטר אוואנס, עוה"ד של ג'ורג' מורטון, מולטי מיליונר שתורם לאירגוני הגנת הסביבה, ואשר מתכוון לתרום 10 מיליון דולר לארגון סביבתי גדול, אנחנו נדהמים כאשר ג'ניפר מציגה בפניו את הגרפים שמבוססים על נתונים ממקורות אמינים, ומהם עולה שלא בהכרח עליית הטמפרטורה הממוצעת קשורה או נובעת מעלייה ברמות הפחמן הדו חמצני.

ועוד: האם הקרחונים באנטארקטיקה באמת נמסים? ואם כן, האם זה בקצב שארגוני הסביבה מאיימים עלינו ושלדבריהם עתידים לגרום להצפה של ערי חוף בעולם?

אבל הנה העניין, זה לא ספר עיוני יבש שיעניין רק "סביבתולוגים". זה ספר מתח שמתרחש על פני הגלובוס, במירוץ חימוש קר בין פעילים קיצוניים לבין קומץ אנשים שמנסה למנוע מהם לגרום לקטסטרופות איומות שהם מנסים לייצר במטרה להבהיר את הטיעונים שלהם – חייבים לציין כמובן שכשאתה מנסה בכוח לייצר קטסטרופה כדי לתמוך בטענה שלך שקטסטרופות עתידות להתרחש, זה קצת סותר את הטענה שלך.. אבל לך תדבר עם קיצוניים...

הוויכוחים בספר בין תומכי ההגנה על הסביבה לבין אלה שרואים נתונים אחרים הם מרתקים, ובהחלט פותחים את הראש לראות דברים אחרת.

המסר העיקרי שאני לוקחת מהספר הוא, שכל צד לוויכוח כלשהו, עקרוני ומשמעותי ככל שיהיה, תמיד יש לו אג'נדה, ותמיד צריך לקחת בחשבון שהאג'נדה גורמת לעיוורון לגבי הדרך לפעול. אלימות היא אף פעם לא פיתרון לבעיות, אלימות היא הבעיה. תמיד כדאי לקחת בערבון מוגבל את מה שמפרסמים לנו בתקשורת, או המדענים, כי בהגדרה, בני האדם לא יודעים את הכול, לא יכולים לדעת הכול, לא יכולים לראות את התמונה המלאה. ולכן, ככל שניתן, להשתדל לעשות טוב, אך בראש ובראשונה להשתדל לא להזיק.

הספר מסתיים בנספח "דבר המחבר" שמציג את נקודת הראות שלו ואת מסקנותיו (לאחר חקירה של שלוש שנים וקריאת עשרות מאמרים בנושא) – מאד מעניין. אני אצטט את הפחות "משמעותית" מבין המסקנות שלו: "אני יודע בוודאות שיש בעולם יותר מדי ודאות" – ענק!

בנוסף יש נספח על סכנות הפוליטיזציה של המדע, ורשימה ביבליוגרפית שכוללת התייחסות של המחבר למה שהוא מצא בכל אחד מהמאמרים.

אבל, אם לשים את כל זה בצד, זה פשוט ספר מתח מרתק שמוביל את הקורא ברחבי העולם ומעניק סוג של אסקפיזם (ככל שבעיות גלובליות יכולות לעשות זאת).

 

 

 

נלחמים כאחד

 נלחמים כאחד – פיטקוס לור

כנרת, 350 עמודים.

הספר השביעי והאחרון בסדרת בני לוריאן. כזכור, המוגדוריאנים פלשו לכדור הארץ, וחברי הגארד, הלוריאנים, הם היחידים שיכולים לעמוד בדרכם.

ג'ון, מספר ארבע, רוכש מורשות נוספות והופך את עצמו לכלי הנשק המושלם. הוא ילמד שהוא לא יכול להילחם לבד ולנצח לבד, אלא זה יקרה כשכל החברים יילחמו ביחד.

זה מטרגר את "ביחד ננצח" אבל כאן זה בקטע אמיתי של חברות, בניגוד למציאות שלנו.

הספרים האלה מטרגרים את המציאות הכאוטית שלנו ביותר מדבר אחד.

היצורים הרעים שבאים להשמיד ולהרוס הכול מבלי לייחס שום חשיבות לחיי יצור חי, ולא משנה אם הוא בן אנוש, או בן גזע חייזר אחר, או אפילו אחד משלהם? צ'ק.

מנהיג מרושע שהדבר היחיד שמעניין אותו זה לשלוט, והוא מוכן לשם כך להפעיל כל מניפולציה ולשלוט על נתיניו שחייבים לקרוא לו "המנהיג האהוב" וזאת מבלי שבאמת אכפת לו מהחיים שלהם? צ'ק.

ספינות חייזרים שמשטחות ערים ברחבי העולם? צ'ק.

אז למה לקרוא את זה? כי בסופו של הספר השביעי, אני בטוחה, שהטובים ינצחו, וזה מה שכייף בספרי פעולה עתידניים לנוער. הטובים חייבים לנצח בסוף. גם אם הם חבולים, פצועים, פגועים, ספגו אבידות קשות, בסוף הטובים מנצחים. אולי גם במציאות שלנו? הלוואי..

כמה הרהורים מעניינים שסימנתי לעצמי בספר הזה:

·         * האם טוב (או אפשרי) לדעת איזה חלק מהחיים שלנו הוא מזל, ואיזה       חלק הוא גורל? או שעדיף לא לדעת ופשוט להמשיך קדימה.

·        * ידיעת העתיד – כשיודעים שמשהו יקרה, זה משנה באופן בלתי נמנע את הדרך שבה אנחנו פועלים, מה שמשנה את האפשרויות, מה שמשנה את העתיד, מה שאומר שמלכתחילה לא היה טעם להביט קדימה. או, שאתה יודע מה מגיע ואתה עדיין חסר אונים. בכל מקרה, השאלה צפה במלוא חריפותה, גם אם זה אפשרי, ובהינתן כל העתידים האפשריים וכל הסיבוך הזה, האם זה נכון לחקור ולדעת את העתיד?

·        * מהו פחד? פחד מקורו בציפייה. הדאגה שדברים לא יתרחשו כפי שתכננת, שמשהו יכאב. החרדה מפני הצעד העתיד לבוא. כל זה נעלם כשאתה מקבל את הסופיות.

          ספרים קודמים בסדרה ולינק לסקירות:

      אני מספר ארבע - הראשון בסדרה

      כוחה של מספר שש - השני בסדרה

      המפלה של מספר חמש - הרביעי בסדרה

     נקמתה של מספר שבע + גורלה של מספר עשר - החמישי והשישי

  

ס

 

נקמתה של מספר שבע + גורלה של מספר עשר

 נקמתה של מספר שבע – פיטקוס לור

גורלה של מספר עשר – פיטקוס לור

כנרת

הספרים החמישי והשישי בסדרת בני לוריאן, ההרפתקאה נמשכת. טוב, לא בדיוק 'הרפתקה", יותר תהפוכות קשיים וצרות שעוברים על הצעירים והצעירות המהווים את "הגארד", האחרונים מבני כוכב לוריאן ששרדו, נמצאים בכדור הארץ. נותרו חמישה מתוך העשרה, כשאחת מהם שבויה בידי המנהיג הרצחני של המוגדוריאנים, כך שהארבעה צריכים איכשהו להילחם ולנצח את כל הצבא המוגדוריאני האכזרי. בהחלט מעטים נגד רבים. מה גם שמשום מה השלטון, וה-FBI משתפים פעולה עם המוגדוריאנים.

אני לא אמשיך לספר את העלילה כדי לא לספיילר, אבל אציב את מה שבעיני עולה בסדרת הספרים הזו כאחת התמות המרכזיות, ואשר יש לה משקל ומשמעות גם עבורנו, הארצנים שלא צריכים להילחם בחוצנים (אם כי יש לנו כמה רעים משלנו).

הנה השאלה.

איך מבדילים בין "משיח שקר", שמבטיח חיי נצח כשבעצם הוא רוע שמתחפש, לבין מסרים רוחניים של אמת, שאמנם יש בהם משום תכתיב של דרך וכללים, אבל אלו חוקים טבעיים ונכונים?

וגם, איפה עובר הגבול בין אינדיבידואליזם, ומתי מבחינים שזה הפך להיות קיצוני, לבין קהילתיות שהיא תומכת, הולכת בדרך הטבע, ומאפשרת לבני האדם לשגשג בתוכה על פי תכונותיהם ויכולותיהם, לבין קהילה שהיא חונקת את האינדיבידואל ומציבה מנהיג שהוא משכמו ומעלה ואשר חייבים לציית לו.

כל אחד ועולם האסוציאציות שלו בהקשר לשאלה הזו.

חושבים שזה נורא ברור?

אם זה היה כל כך ברור ומוגדר, לא היו שבתאי צבי, גואל רצון, ג'ים ג'ונס, דויד כורש, ועוד ועוד.

אם זה היה כל כך ברור, אז לא היו ויכוחים האם אנשים דתיים הם שטופי מוח שמאמינים בקיומו של "חבר דמיוני" ומכפיפים את החיים שלהם להוראות של מישהו שקורא לעצמו רב, או שהם אנשים רוחניים שחיים באופן שמבקש ליישם תובנות רוחניות עמוקות מאד על החיים אל תוך הקיום היומיומי שלהם ולשם כך הם מיישמים בחיים שלהם כללים וחוקים שנועדו לקדם את העבודה הרוחנית ואף נעזרים באנשים שהלכו עוד כברת דרך בהבנה הזו.

האם השמש נעה סביב כדור הארץ או ש"בכל זאת נוע תנוע"? אז מה שרבים חושבים הוא לא בהכרח הנכון, ומה שחושב אדם "מחוץ לקופסה" של המיינסטרים גם הוא לא בהכרח נכון אבל – וכאן אני חוזרת לשאלה מלמעלה, איך יודעים?

טוב, השאלה הזו לא באמת מוצבת בספרים האלה, לא נדרש להתמודד איתה בתוך סדרת ספרים שמציבה קו ברור מי ה'טובים' ומי ה'רעים' אבל כן היא עולה מתוך התכנים של הספרים, לפחות בעיני, וזה מה שהופך אותם, בעיני, לספרים שהם לא רק ספרים כייפיים על חייזרים בעלי "מורשות" שזה משהו כייפי במיוחד שהיינו רוצים שיהיו לנו: היכולת לייצר אור וחום תוך חסינות מאש ומכוויות, טלקינזיס, כוח פיזי, מהירות, רפלקסים, סיבולת ויציבות מוגברים, שמיעה מוגברת, יכולת ליצור ולשלוט באש, יכולת ליצור קרח (וחרבות קטלניות מקרח, אנחנו לא מדברים על שייקים וקפה קר, כן?), יכולת לעוף, יכולת ריפוי. כל זה שם וזה כייפי, אלא שאלו בעיני גם ספרים שמציבים שאלות שאפשר לחשוב עליהן אם רוצים.

זה לא "הארי פוטר" עם כל העומקים והרבדים, אבל זה כן רווי באופל ובאור.

לינק לסקירות ספרים קודמים בסדרה:

אני מספר ארבע - הראשון בסדרה

כוחה של מספר שש - השני בסדרה

המפלה של מספר חמש - הרביעי בסדרה

נלחמים כאחד - השביעי בסדרה