אם בלילה חורפי עובר אורח

אם בלילה חורפי עובר אורח – איטאלו קאלווינו

הוצאת ספרית פועלים, 261 עמ'

קורא יוצא לחנות הספרים, כדי לרכוש את ספרו האחרון של קאלווינו. הוא מתחיל לקרוא אך קריאתו מופרעת, משל היה הוא עצמו חלק מן הסיפור, בעטייה של טעות דפוס קטנה. הוא אינו מצליח להתקדם מעבר לכמה עמודים ראשונים. הוא חוזר לחנות ומבקש להחליף את הספר הפגום, ופוגש שם באישה שגם היא נתקלה באותה בעיה. הם מתחילים לקרוא יחד את העותק החלופי שקיבלו, רק כדי לגלות שגם בספר זה נפלה טעות. הם מחליטים לחפש את המשך הסיפור ומוצאים עותק שלישי, ומגלים שאף הוא שונה לחלוטין. מכאן הם יוצאים למסע במטרה לחשוף את סופו של הסיפור.

זהו ספר אינטלקטואלי, ספר על הכתיבה, על הקריאה, על הספרות ועל החיים, על הבדיון, הזיוף, והחיפוש אחר האמת.
הספר הוא מסע אחרי הספר האולטימטיבי לקריאה, הספר המושלם, זה שיבטא במידה הטובה ביותר את האמת, ללא כל זיוף, ללא כל תיווך או פילטר. הספר בנוי בשניים עשר פרקים, שביניהם מפרידים קטעים של עשרה סיפורים שדמות הקורא בספר מנסה לקרוא ובכל פעם הספר אובד לפני שהוא מספיק לסיים. שמות הסיפורים מצטרפים לקטע סיפור בפני עצמו.
מצד שני, ישנו החיפוש של הסופר אחרי הקורא המושלם, זה שיקרא את הספרים שלו באופן שבו הם ראויים להיקרא.
מרשים ביותר הוא כישרונו של קאלווינו לייצר סיפורים מעניינים. כל קטע סיפור כזה מכניס אותך לתוכו ומרתק אותך למרות שאחרי הקטע השני כבר הבנו שסיפור שלם לא ייצא מזה. למרות הכול אנו נשבים בקסם.

הקוראת:
"יש קו אדום, חוצץ: מצד זה מצויים אלה שעושים את הספרים, ומצד זה אלה שקוראים אותם; ולכן אני מקפידה מאד להישאר תמיד בצד אחד של אותו קו. שאם לא כן התענוג שבקריאה סתמית, שלא למטרה מסוימת, סופו תמיד להעלם, או בכל אופן להיהפך למשהו אחר, למשהו שאיני רוצה בו."
הסופר:
"הייתי יכול לכתוב היטב אילו לא הייתי אני עצמי קיים כלל! אילו בין הנייר הלבן לבין פעפועם של המלים ושל הסיפורים הלובשים צורה ונמוגים בלי שייכתבו, לא היתה חוצצת אותה מחיצה לא נוחה ומטרידה, הלוא היא: גופי! הסגנון, הטעם, השקפת העולם שלי, הסובייקטיביות, העיצוב התרבותי, הניסיון שנצבר, הפסיכולוגיה, הכישרון, תחבולות המקצוע: כל היסודות שבשלהם אפשר להבחין שכל מה שאני כותב שלי הוא..."
על הקריאה והכתיבה:
"אם נחשוב על כך, נמצא כי הקריאה היא מכורח הדברים פעולה אישית-יחודית בהרבה מפעולת הכתיבה... התבל תבטא את עצמה כל זמן שמישהו יוכל לומר: "אני קורא, לכן הוא נכתב""

הציטוט האחרון מתכתב, כמובן, עם "אני חושב משמע אני קיים" וזה כבר מעיף אותי למחשבה חדשה ביחס לציטוט הכה-מפורסם הזה. מחשבה על היהירות של האדם, שמאפשר לעצמו להטיל ספק בעצם קיומו, עד שהוא מגיע מבחינתו להוכחה האולטימטיבית לקיומו - עצם זה שהוא חושב.
בספר של קאלווינו יש בהחלט התייחסות לגישה הזו, בפרק שבו הדמות מנסה לבטל באמצעות מחשבתו את כל מה שקיים, עד לרגע שבו הוא מגלה, שהביטול שנעשה במחשבתו, השפיע על המציאות באופן בלתי הפיך, והוא לא יכול עכשיו לחשוב את המציאות מחדש ולהחזיר את בתי הקפה ופנסי הרחוב ודוכני העיתונים וכו' וכו'. הוא לא זה שברא את המציאות.
אז זה מה שאפשר להגיד על האמירה של דקארט. בואו ניזכר, שהמחשבה שלנו לא היא שבוראת את המציאות המוחשת סביבנו, למרות המשפט הניו אייג'י הידוע, כנראה יש 'משהו' שהמחשבה שלו יצרה או בראה גם את האפשרות של האדם לחשוב. קצת דתי אולי, נכון, אבל אם חושבים על זה קצת, אז הגישה הלכאורה אתאיסטית של 'שום דבר לא בטוח שבאמת קיים אלא המחשבה שלי', מניחה במובלע ואולי לא במודע הנחה שהיא דתית במהותה- המחשבה שלי מוכיחה מציאות. עכשיו נשאר רק להתווכח, המחשבה של מי באמת יכולה להוכיח מציאות.

שיעורים אמריקאיים שש הצעות לאלף הבא

שיעורים אמריקאיים שש הצעות לאלף הבא - איטאלו קאלווינו
הוצאת זמורה ביתן, 211 עמ'

בשנת 1984 הוזמן קאלווינו לאוניברסיטת הארווארד לשאת שש הרצאות על ספרות במסגרת סדרת הרצאות יוקרתית. הוא נפטר בטרם השלים את כתיבת ההרצאה האחרונה. המסות שהכין כונסו בספר זה, והן עוסקות בתכונות של הספרות שראוי לשמור לאלף הבא: קלילות, מהירות, דייקנות, נראות וריבוי.

ההרצאות מכילות דוגמאות מהמיתולוגיה, מהספרות, אנתרופולוגיה ואמנות תוך ניתוח מבריק ומאתגר. קאלווינו לא תמיד ברור, הוא עצמו מודה שהוא גולש: "הרצאה זו אינה מניחה לי שאנווט אותה בכיוון שקבעתי מראש", אבל פנינים טמונות בדברים הנאמרים, ואפשר וכדאי ללקטן.

הספר מכיל ציטוטים רבים מעולמו הספרותי של קאלווינו, תוך ניתוח ספרותי ופילוסופי שלהם, ושיבוצם במסגרת המאמרים על פי נושאיהם. זהו שיעור משובח ביותר בספרות, עם הקניית כלים לניתוח יצירות, דרך רבדים ומשמעויות עמוקות, מהותיות הנובעות מתפיסת העולם של המחבר כפי שקאלווינו מפרש אותה.

הספר מכיל אמירות חשובות על הספרות, תפקידה בעולם, על הכלים הספרותיים.

"לדבר עם אלה שטרם נולדו ולא ייוולדו אלא בעוד אלף שנים, או עשרת אלפים שנה? ובדרך קלה כל כך! על ידי הצירופים השונים של עשרים אותיות קטנטנות על גיליון נייר."

בהקשר זה, אחד הדברים היותר מרתקים בספר הוא ההסברים שקאלווינו מספר על הבסיס שעליו בנה את היצירות שלו. הוא מספר על התפיסה הפילוסופית קיומית, על הדרך שבה הוא מתחיל לבנות סיפור (בתחילה הוא מדמיין תמונה, ולאחר שהיא מתחדדת, הוא מתחיל לפתח את הסיפור שגלום בה).

 הנספח הכולל את רשימותיו של קאלווינו על התחלה וסיום הובא במקום ההרצאה השישית שטרם הספיק לכתוב (למרבה הצער, כל כך!). זהו פרק כתיבה מרהיב, המציג יותר מכל את העושר הרוחני שמתוכו כתב קאלווינו.

"היצירה הספרותית היא אחד מהחלקים הזעירים האלה שבהם היקום עוטה צורה גבישית, מקבל משמעות – לא קבועה, לא סופית, לא קפואה עד מוות, אלא חיה כאורגניזם חי. השירה היא אוייבתו הגדולה של המקרה, אף שהיא עצמה בת המקרה ויודעת שיד המקרה תהיה בסופו של דבר על העליונה."

ביליתי שעות מענגות בבוקר שבת עם קפה בגינה, ושקיעה בספר שמייצר תחושת זמן ייחודית משל עצמו. סיכמתי לי נקודות מכל פרק / הרצאה, לא משום שאלו הנקודות הכי חשובות או היחידות, אלא שאלו הנקודות שתפסו את תשומת לבי בקריאה הנוכחית, ואין ספק שזהו ספר שכדאי לקרוא יותר מפעם אחת.

קלילות- "הספרות כפונקציה קיומית, החיפוש אחר הקלילות כתגובה לכובד החיים." לכן קאלווינו תמיד מנסה לכתוב בדרך של החסרת משקל, של הדמויות, של הערים, של מבנה הסיפור והלשון. קלילות מהורהרת, פירוק של נושאים כבדים לרכיביהם הדקים. מארג מילים נטול משקל שמכיל את המהות. מהלך חשיבתי או תהליך נפשי מתוארים באמצעות יסודות עדינים, ובמידת הפשטה גבוהה. הסיפור מפעיל סוגסטיה מילולית על הקורא יותר מאשר בשל המילים עצמן. המסקנה של קאלווינו: הכתיבה כדגם של כל תהליכי המציאות, או אף כמציאות היחידה שאפשר להכיר. השימוש במילים כפי שהוא מבין אותו – כרדיפה מתמדת אחר הדברים, כהסתגלות לרבגוניותם האינסופית.

מהירות- "הסיפור הוא מהלך הפועל על התקדמות הזמן, קסם המשפיע על זרימת הזמן, אגב צמצומו או הרחבתו." בסיפור התמציתי- הכול נתון לדמיון, והמהירות ברצף האירועים מעבירה תחושה של הכרח בלתי נמנע, הניחן בכוח סוגסטיבי גדול יותר. ובכן: חסכנות- התמקדות בעיקר בלבד, מקצב, מהירות סגנון וקיצור המציג הרבה רעיונות בו-זמנית. הכרחיות- כמו בשירה, חיפוש אחר ביטוי הכרחי, יחידאי, טעון, תמציתי, נחרת בזיכרון. דחיסות- של תכנים, לכידת נקודות רחוקות במרחב ובזמן וקשירה ביניהן. קיצור- צמצום של סאגות ואפוסים לכדי ממדיו של משפט.

ועל ספרות: חפץ המופיע בסיפור הופך להיות מעין מוקד ברשת יחסים בלתי נראים. הוא יכול להיות הגיבור האמיתי של הסיפור, זה שתנועותיו הן המניעות את הדמויות, הוא הקובע את טיב היחסים ביניהן. סביבו הולך ומתהווה מעין שדה כוחות, הוא שדה הסיפור.

"הספרות ודאי לא היתה קיימת לולא נטו מקצת מבני האדם למופנמות קיצונית, לאי-שביעות רצון מהעולם כמות שהוא, לולא נטו לשכוח את השעות והימים ולהישיר מבט אל המילים הדוממות, האילמות."

דייקנות- א. תכנית מוגדרת היטב ומחושבת היטב לעיצוב היצירה. ב. העלאת תמונות חזותיות צלולות, חדות ובלתי נשכחות. ג. לשון המדייקת ככל האפשר בלקסיקון ובייצוג גוני הגוונים של המחשבה והדמיון. מבחינתו של קאלווינו, בניגוד לדיבור, בכתיבה יש אפשרות לדייק את המשפט, עד שהשפה נהיית למה שהיתה צריכה להיות באמת. כנגד ההשטחה של המשמעות במילים, בתמונות, בחיי אנשים ותולדות האומות, נאבק קאלווינו באמצעות הספרות. הדימויים שמבטאים את הגביש- המסמל אי השתנות וסדירות, ולעומתו הלהבה- המסמלת תנודה פנימית בלתי פוסקת עם התמדה של צורה חיצונית כוללת. הדימויים מבטאים שני אופנים של גדילה בזמן, של סיווג רעיונות, סגנונות, רגשות. אותה כפילות קיימת בכל ערך, גם בדייקנות. ככל שקאלווינו מנסה לחקור את משמעותה של המילה, הוא חומק מהגשמי אל המופשט. איך משתמשים במילה כדי לדייק את המשמעות?

נראות- "הדמיון הוא מקום שיורד לתוכו גשם", פותח קאלווינו הרצאה זו במשפט נפלא שמכיל את כל המשמעות שאפשר. מבחינתו, המעבר מן המילה לדמיון החזותי, משמש כדרך להשגת הידיעה של המשמעויות העמוקות. הדמיון יכול להיתפס כשיח ושיג עם נפש העולם, או כאמצעי לידיעה, או ככלי המחזיק את אמת היקום.

יש כאן אמירות לא פשוטות על הציוויליזציה של ימינו, שהיא "ציוויליזציה של תמונות". בני האדם מוצפים במבול של תמונות מוכנות מראש, וכתוצאה מכך בזיכרון החזותי שלהם מתערבב הניסיון האישי הישיר עם מה שצפו בטלוויזיה. במוחם מצטבר אוסף של שברי תמונות שמקשה על האפשרות למקד מראות בעיניים עצומות, לדלות צבעים וצורות מאותיות על דף לבן, לחשוב באמצעות תמונות. ההרצאה נכתבה בשנת 1985, מדהים עד כמה הדברים אפילו עוד יותר רלבנטיים היום.

ריבוי- החתירה של הספרות לריבוי אפשרויות.

"הספרות חיה רק אם היא מציבה לפניה יעדים אדירים, גם כאלה המצויים מעבר לכל מימוש אפשרי. רק אם משוררים וסופרים יבקשו לבצע משימות שאיש זולתם אינו מעז אפילו לדמותן, רק אז תוסיף הספרות למלא תפקיד כלשהו."

קאלווינו משבח את הכתיבה של חורחה לואיס בורחס. הטקסטים שלו מצטמצמים למעט עמודים, חיסכון מופתי במילים, אך כל טקס מכיל מודל של היקום או תכונה של היקום: האינסוף, האינספור, הזמן. זהו טקסט שצומח ומתרחב מבפנים. כמו כן, מציין את "החיים הוראות שימוש" לז'ורז' פרק, כמאורע החשוב האחרון בתולדות הרומן. לדבריו, יש בספר תפיסת יסוד רחבה עד אין גבול אך שלמה, חדשות ההישגים הספרותיים, ובעיקר- "פרק אסף את מה שמייחד כל עובדה, אדם וחפץ, ונקב בשמו. איש לא היה מחוסן יותר מפרק מפני החולי הקשה ביותר שהכתיבה לוקה בו בימינו: הסתמיות." וכשקוראים את המשפט מבינים: זו, אכן הרעה החולה של הכתיבה בימינו, הסתמיות הזו שפושטת בכל. כמה חשוב להקפיד על דיוק, לכבד כל מילה כך שתהיה כלי המחזיק הרבה.

"חיי כל אדם הם אנציקלופדיה, ספרייה, רשימת חפצים, אוסף סגנונות שונים, והכול עשוי להתערבב בהם בלי הרף ולהסתדר מחדש בכל הדרכים האפשריות."