המשכוכית

קוני ויליס – המשכוכית

הוצאת אופוס, 248 עמ'

ספר חביב, קריא וזורם מאד, מבלי לפגוע ב"רצינות" שלו. סנדרה פוסטר הינה מדענית המועסקת בחברת הייטק וחוקרת אופנות, טרנדים ושגעונות, במטרה לנסות ולגלות איך הם התחילו, מה, או מי, גורם להתחלת אופנות וטרנדים. בינתיים היא מתמודדת עם מזכירה כחולת שיער ולא יוצלחית, נפגשת עם מדען אחר בחברה החוקר את תורת הכאוס, מנסה להתמודד עם מבול הטפסים והניירת שהבוס מייצר, ומביאה לבנין עדר של כבשים במסגרת של עבודת מחקר משותפת עם חוקר הכאוס. קוני ויליס מספקת פרטי מידע על אופנות וטרנדים, כמו גם על הדרך שבה הושגו פרצות דרך מדעיות גדולות – במקרה. או שמא לא במקרה? מה מוליך את האקראיות במערכת הכאוטית ? ולאן זה הולך? בינתיים, סנדרה ובן נאבקים בעדר כבשים שמוכיחות שהן באמת טפשות כמו שחשבנו, ומבינים שהדבר היחיד שיציל את המחקר שלהם היא "המשכוכית", הכבשה שהעדר כולו הולך אחריה. בסיכום, ספר ממש חמוד למי שהרגע סיים ספר כבד, רציני, וזקוק למנוחה.

העדינות

העדינות – דויד פואנקינוס

הוצאת כתר, 176 עמ'.

לנטלי היתה זוגיות מושלמת עם פרנסואה, טבעית, בלתי מוטלת בספק. אבל פרנסואה נהרג בתאונה ונטלי מאבדת את הרצון לחיות. לתוך האובדן שלה נכנס מרקוס, בעדינות רבה, בזהירות, ומצליח להאיר את חייה ואת חייו בתקווה, באהבה, בצחוק.

ספר מקסים, בעיקר באופן שבו הוא כתוב. באותה עדינות וזהירות, ואלגנטיות של ניסוחים, משפטים חכמים, מצחיקים, כאלה שאתה רוצה לסמן במרקר, לצטט, לזכור.

הסופר מיטיב לבטא במילים חסכוניות – ולכן באלגנטיות, את הרגשות. יותר מזה, מבלי להכביד, מצליח פואנקינוס לעורר בנו את השאלה שהוא חוזר ודן בה לאורך הספר, של צירופי המקרים, של האקראיות, של המפגשים בין אנשים, של התרחשותם של אירועים. עד כמה המקריות באמת מקרית? עד כמה יש לנו יכולת לשלוט באירועים? האם אפשר להגיד למישהו לא לצאת לריצה, כדי שלא ייהרג בתאונה? ועוד דבר מקסים מצליח פואנקינוס לבטא: האופן שבו אנשים מתנהגים, נובע מהייחודיות של אופיים, של אירועי חייהם, אבל פעמים רבות מתפרש על ידי אחרים בדרך אחרת והשילוב של הפרשנות הפנימית והחיצונית של כל התרחשות נוצר בחובו את הייחודיות של הרגע. אולי כאן אפשר למצוא את האקראיות של הקיום. אם בכלל. צריך להיות הצירוף הנכון של הרגע, הנסיבות, והרקע, כדי שפעולה אחת, פשוטה ויומיומית, תקבל את האור של גדולה או של שפלות.

ובכל זאת, בסופו של דבר, הרבה בספר הזה שואף אל העדינות, אל הרגישות, אל תשומת הלב הזהירה לפרטים קטנים. ולכן אחד התיאורים היפים של אהבה טמון בעמ' 143, הפרטים הקטנים שאדם שם לב אליהם ואוהב אצל זולתו.

הספר כתוב בדרך לא שגרתית ושזור בעובדות לא כל כך רלבנטיות לסיפור. ומצד שני, איך ניתן לדעת מה מתוך רצף הדברים שמכילים את הרגע הנוכחי רלבנטי, ומה שייך לרקע, לטפל? לא תמיד ניתן.

אהבתי את האיזכורים לספרים אחרים, כמו "איזה מטורף הסיפור על השוודי שמת ולא הספיק לראות עד כמה הצליחה הטרילוגיה שלו." (עמ' 132) או "כמו שוערת בית, בלי שמץ אלגנטיות של קיפוד, ניסתה לסחוט וידוי:.." (עמ' 103), או "היא נהגה במהירות הולכת וגוברת, בכבישים קטנים, ואמרה "שלום לך עצבות"." (עמ' 158). ליויתי את הקריאה בפסקול שירים של אליין סושון, וסימנתי לעצמי לקרוא, אולי, את ספרו של אמיל צ'יוראן המוזכר בו.

יש חלקים מאד מצחיקים בספר, שפשוט צחקתי בקול רם, יש חלקים עצובים, ויש חלקים שסתם. בסיכום, ספר כייפי לקריאה, כתוב בדרך מעניינת, שזור 'משפטי-ציטוט'. אז גם אם זו לא ספרות "מבריקה", בהחלט מומלץ.