יהודים ומילים – עמוס עוז ופניה עוז
זלצברגר
הוצאת כתר, מאנגלית: ברוריה בן ברוך,
276 עמ'
בספר 242 עמודים וכן רשימת מקורות ומפתח
במה עוסק הספר? ביחס היהודי המיוחד
למילים, לספרים, ללימוד, למשפחה, לחשיבות הילדים להישרדות העם, אוכל וטקסטים,
הבדלים מיניים, מסורת עתיקה ועולם הבא. קו הרצף היהודי, טוענים המחברים, איננו
ביולוגי אלא מילולי.
כל אחד יכול לבחור מה ברצונו לקחת מתוך
הספר שהוא קורא. עמוס עוז ופניה עוז זלצברגר בוחרים לדלות מתוך היהדות את מה שקרוב
לליבם – המילים. אהבת הספרים. אני בוחרת לקחת מהספר דברים מסוימים, ו(אפילו)
להתעלם מאחרים.
עמוס עוז ופניה עוז מגדירים עצמם
כחילונים, חניכי תרבות ישראלית חילונית של אמצע המאה העשרים. הם מביעים חוסר
סימפטיה בולט כלפי "אורתודוקסיה מתנשאת". הם יוצאים כנגד השימוש ביהדות
"כדי לנגח את החילונים שאינם פועלים על פי תפיסות האמונה והציות המקובלים על
האורתודוקסים". אי אפשר לטעות ביחסם כלפי העליבות, הזרות, של חיי היהודים
הגלותיים, וכלפי ממשיכיהם החרדים המתעקשים להתהלך בלבושם הלא אופנתי, לבוש של
אצילים פולנים מהמאה ה-17, או שרים שירים חסידיים המבוססים על נעימות אוקראיניות,
ובעיקר על היחס כלפי נשים.
עם זאת, יחסם לכתבים היהודים מלא הערכה
ויראת כבוד, מלא השתאות, ואני בוחרת להתמקד בזה.
לאורך הפרק הראשון הייתי מלאת התפעלות,
התפעמות ואף גאווה על השתייכותי לעם המופלא הזה. הפרק הראשון שכותרתו
"רציפות" עוסק בייחודיות של העם היהודי, שקידש את האוריינות, אהבת הספר
והלימוד. במשך אלפי שנים, לאחר שהתפזרו לכל עבר בגולה, ללא ארץ מולדת, היה הספר
המולדת האמיתית של העם היהודי. מאז ימי המשנה, כל ילד יהודי, מגיל שלוש עד
שלוש-עשרה היה חייב בלימוד. האחריות לקיום החובה חלה על כל הקהילה, שלא פעם גם
מימנה אותה. "והגדת לבנך". שושלת של אוריינות שנמשכת לפחות אלפיים וחמש
מאות שנה. אין עוד תרבות כזו, שקידשה את הלימוד, ללא הבדל מעמד ומצב כלכלי. תחשבו
על מצב העוני והבערות באירופה של ימי הביניים. תחשבו על אירופה שאיחרה מאד לאפשר
למי שאינם בני אצולה ללמוד. תחשבו על כך שבעולם המערבי נשים יכלו להתחיל ללמוד
באוניברסיטאות רק במאה ה-20. תחשבו על האמונה של היהודים בכוחן של המילים לברוא
מציאות, באמצעות חתירה אל האמת, באמצעות התפילה. תרבות שבנתה רצף של זיכרון שנובע
מהמילים הכתובות.
כמי שהקריאה והלימוד הם האהבה הגדולה של
חיי, שהספרים חשובים בעיני, אדם של מילים, ברור שאני מתחברת לתיאור של עם שבו הלפיד
שנישא לאורך הדורות הוא לא החרב, אלא אהבת הספר. "עולם למדני שארון הספרים
שלו הוא מבצרו."
בפרק הקרוי "זמן ואל-זמניות"
אנו למדים על יחסם המיוחד של היהודים לזמן ולדברים שהם מעבר לזמן. אין זה מקרי שאיינשטיין אבי תורת היחסות היה
יהודי. "אין מוקדם ומאוחר בתורה". הכול קורה בעת ובעונה אחת. זו היא
תרבות שכל עברה עוד לפניה. שפתנו היא "שפת עֵבֶר" אבל זו היא גם שפת עָבָר,
ואנחנו היהודים שטים בזרם הזמן כשגבינו אל העתיד ופנינו אל העבר. המילה "קֶדֶם"
מסמלת את המזרח, מדברת על העבר ("ימי קדם"), אבל מתקשרת גם
ל"קדימה", אל העתיד.
האם ליהודים נחוצה יהדות? שואלים מחברי
הספר.
הכותבים מנסחים את הגדרת האומה כך
"אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בטקסטים שלה." לעמדתם, "אנו עם
בגלל שקראנו." בכך, הם מתעלמים מהעובדה שהמשקל של הספרים, שהולכים איתנו
לאורך אלפי שנים, מה שגרם ליהודים להיות עם קורא, הוא דווקא הדת.
המילה "דת" מופיעה במקרא,
טוענים המחברים, בהקשר של חוק, משפט, מוסר. אלוהים כמחוקק, ובני ישראל כקהילה
משפטית. קהילה שטבעה לראשונה ובאופן יוצא דופן מושגים בסיסיים של צדק חברתי. מחויבות
עמוקה לשלטון החוק.
המחברים מציינים שכמעט כל עמי המזרח
הקדום נעלמו מהמפה האנושית, אבל היהודים, למרות היותם עם גולה ומפוזר בין האומות
שמר על איפיונו ומהותו. לטעמם, הסיבה היא הספר. הפזורות חוברו באמצעות המילה
הכתובה. מכאן הם מגיעים למסקנה שהטקסטים, יותר מאשר האמונה באלוהים, הם ששמרו על
העם היהודי ברצף לאורך דורות רבים.
בכך הם מתעלמים מהשאלה המהותית, מה גרם
לספר וללימוד להיות נחשב, יקר ערך לאורך הדורות?
לי ברור שהאמונה באל, והאמונה שהספרים –
המקרא והתלמוד והמשנה, הם דברי אלוהים חיים, הם שהעניקו להם את המעמד הקדוש,
החשוב, שאיפשר לשמר אותם לאורך הדורות, שגרם ליהודים בכל פינה בעולם לשמור עליהם,
לפעמים במחיר של סיכון חייהם.
כך, שאם המילה היא הדבר שיצר את הרצף, כפי
שמציינים המחברים, הרי אי אפשר להתעלם מהסיבה לחשיבות של אותה מילה, או להתעלם מהמילה
הראשונה שמייצרת את אותה החשיבות. אלוהים. בראשית ברא אלוהים.
אני יכולה להבין את הניסיון לבנות רצף
יהודי מעורר כבוד והערכה, במנותק מניהול אורח חיים דתי. אני עצמי מתמודדת עם אותו
הניסיון. אני מנהלת אורח חיים לא "דתי", בוחרת לי מה לקדש, ומה להעריך.
ויחד עם זאת ובניגוד למחברי הספר, אינני יכולה להתעלם מהמקור הבסיסי שיצר את
האפשרות המדהימה הזו, של רצף קיומו של ישראל. אכן, דילמה.
הספר מרתק, גדוש בידע, ועם זאת מצליח להיות
קריא מאד, ואף משעשע לפרקים, ובהחלט מעורר מחשבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה