חומר אפל – יולי צה
הוצאת כתר, 325 עמ'
כל מה שאפשרי, קורה.
זו כותרת המאמר שכתב סבסטיאן, הפרופסור לפיזיקה למגזין דר-שפיגל בנושא תיאוריית העולמות המרובים. זו יכולה להיות כעין כותרת משנה לספר.
פרופסור לפיזיקה נקלע לתוך מציאות שבה, מה שלפני רגע היה לחלוטין בלתי אפשרי עבורו, הופך במחי שיחת טלפון אחת, לאפשרי. והדברים מתחילים לקרות. די מהר בתחילת הסיפור אנחנו מקבלים רמז למה שעתיד לקרות, בסאבטקסט שמלווה את הספר.
הספר פועל לפי התבניות המוכרות של חקירת רצח. ובכל זאת מצליח לשמור על מקוריות ורעננות. בין היתר, כיון שהספר איננו מציית לתבנית אחת מוכרת. זהו מותחן בלשי, עם החוקר המוזר, העגום, שחייו האישיים לא צלחו, ובו בזמן זהו ספר חקירה פילוסופית המגיעה עד לגבולות המציאות.
"מי שלא מאמין בדבר, לא יכול לדעת דבר." סבור הרפ"ק החוקר את המקרה. והספר כאילו מפנה מבטו אליך, לרגע, במהלך הסיפור, ושואל: במה אתה מאמין? הספר מציע לך שלל אפשרויות. תיאורית העולמות המרובים, שאלת טיבו ומהותו של הזמן, האפשרות של מסע בזמן, מהו מרקם המציאות, האם יש הווה או שמא רק עבר ועתיד שצמודים זה לזה? מה קורה לאדם בשעת המתנה למשהו? האם אפשר למנוע התפרקות של חיים? האם יכולים זרים לחוש שהם כבר מכירים זה את זה? האם חוסר הסבירות (10 בחזקת מינוס 59) של היווצרות היקום שלנו, עם החיים האנושיים בתוכו, אומר, כפי שסבור סבסטיאן ש"מבחינת תורת ההסתברות, אפשר לראות את האנושות כלא-קיימת. בני האדם אינם יכולים לשאת את אי-הסבירות של קיומם, לכן הם עורגים לבורא עולם." ושמא דווקא חוסר הסבירות הזו מצביע באמת על קיומו של מתכנן-על?
אבל לא צריך להיבהל מהשאלות העמוקות של זמן, חיים, משמעות, כיון שהספר איננו ספר עיון.
"אדם שפטור מלשאול את עצמו מי הוא, מה לו ולאמנות הסיפור?" שואל הרפ"ק החוקר את המקרה, אלא שאנחנו איננו פטורים מלשאול את השאלה, ולכן זכאים לקרוא את הסיפור, והסיפור מעניין. אפשר לומר בלי לקלקל לקוראים עתידיים, את הדברים שכתובים בכריכה האחורית: זהו רומן בלשי שמערב חטיפה מסתורית, רצח מוזר, ושיטות חקירה משונות.
הספר בנוי בפרקים קצרים וכותרות המשנה שלהם מזכירות ספרי ילדים של פעם, כמו ספרי אריך קסטנר. לדוגמא: "פרק ראשון בשבעה חלקים. סבסטיאן גוזר עקומות, מייקה מבשלת. אוסקר בא לבקר. הפיזיקה שייכת לאוהבים." החלוקה לפרקים איננה קוטעת את רצף הקריאה. להפך, הפרקים הקצרים חופזים במרוצה קדימה, העלילה הנפרשת עוצרת את נשימתך, ואת קוראת בשטף, רוצה לדעת מה קורה, מה יקרה, ומצד שני, מוצאת את עצמך חייבת, אבל חייבת, לעצור לרגע, לקרוא שוב פסקה, להתעכב על רעיונות, לחשוב לרגע, או סתם להתענג על משפט יפהפה.
המאמר, שבפרק הראשון מהווה סלע מחלוקת מרה וקשה, בין סבסטיאן לבין חברו (היחיד) אוסקר, פיזיקאי תיאורטי המזלזל בתורת העולמות המרובים, מלמד את הרפ"ק שקורא אותו (עוד בטרם ילמד על הרלבנטיות שלו לפרשה שהוא עתיד לחקור), כי מי שכתב אותו אינו מאמין בהסברים שלו עצמו, מישהו המטיל ספק באופן בסיסי במהות המציאות. הרפ"ק שתחת רגליו נפערת מפעם לפעם תהום של ריק חסר תחתית, מצב שהוא מעבר למרחב ולזמן, מהרהר לעצמו שאולי הוא זקוק לא לרופא, שיסייע לברר את הסיבה לכאבי הראש הקטלניים שלו, אלא לפרופסור לפיזיקה.
כבר אמרתי, הספר מהווה חקירה פילוסופית באותה מידה (לפחות) כפי שהוא מהווה חקירת רצח. נקודה מעניינת שמעלה יולי צה דרך סבסטיאן היא, שרעיון העולמות המרובים הוא למעשה התחמקות מה'מתכנן האינטליגנטי'. כלומר, ניסיון להתחמק מהפתרון של אלוהים שהגה במיוחד את המכונה המדויקת הזאת הנקראת 'יקום'. נובע מכך, שאנחנו קיימים כי כל מה שאפשרי, גם קיים במקום כלשהו. גישה כזו מסוכנת, כי היא מייתרת את הצורך להגיע להחלטות כלשהן. האם יש משמעות לעמדה מוסרית בעולם שבו כל מה שאפשרי, קורה?
האם הזמן הוא רצף של סיבות שמולידות תוצאות? או שמא התולדה היא שקודמת לוגית, גורמת לסיבה?
לעתים קרובות, כשאני מביטה באנשים, אני חושבת לעצמי על רצף הזמן שמרכיב את מי שהם כיום, כרגע. הנסיבות שהובילו אותם למקום הזה, למצב הנפשי הזה, התהליך שהם עוברים כעת שמוביל אותם לכיוונים מסויימים בעתיד. התינוק המתוק שמביט בי במבט רציני ועמוק, שמרמז על האיש שיהיה בעוד שנים.
האם העולם מורכב, כפי שסבסטיאן טוען, לא מעצמים בלתי משתנים, כי אם מתהליכים שקיימים בעת ובעונה אחת ואינם תלויי זמן, כשאנחנו רואים בכל פעם מקטעים מתוכו? זה מסתדר טוב עם פונקציית הגל של תורת הקוואנטים. המציאות שנבחרת, שהפונקציה קורסת אליה, היא תוצר של מי שהצופה הוא, מי שהיה ומי שיהיה. או, כפי שסבסטיאן מגדיר זאת, "המציאות כפי שהיא באמת היא זרימה נטולת זמן ומרחב של הכול בכול. שטיחון ארוג בצפיפות לפני מיטתו של אלוהים שאינו קיים. אמן."
החשיבה הפיזית – מטאפיזית היא אינטגרלית לסיפור, ובעלת משקל ומשמעות לתהליכים שנפרשים בפנינו.
מעשים שנעשו, טיבם לחלחל, לחתור את דרכם הישר אל קרקעית הנפש, לצקת את נתיבם בתוככי הווייתנו. כיצד מתמודדים עם מה שנעשה, במיוחד אם אלו דברים מהסוג שלא-ייעשו? "העבר קמצן", אומר אוסקר. "הוא לא מחזיר דבר. בעיקר לא החלטות." המסתורין של הזמן מקפל בחובו גם את הקושי הזה. החרטה. האשמה. העדר האפשרות לשנות, לחזור, לתקן. לשם כך נועדו הדתות. לתת את ההזדמנות החוזרת הזו של תיקון בזמן, של חמלה.
עוד דבר שהספר בוחן הוא האפשרות של אושר. קיומו של הזולת לצדך, האושר הזה שלא תמיד הוא מובן מאליו. לא לרפ"ק, וגם לא לסבסטיאן.
"ההרגשה האיומה של להיות אורח בחיים שלך-עצמך אינה חדשה לו. מאז הולדתו של ליאם יש רגעים שבהם הוא מרגיש רמאי, כאילו ניכס לעצמו אושר שלא מגיע לו ושעליו ייענש בחומרה. ברגעים כאלה הוא רוצה לפשוט מעליו את עורו כאילו היה מעיל שאול ולנתץ כל מה שיקר לו חביב עליו, לפני שיילקח ממנו בכוח הצדק המאזן."
הספר הזה בוחן את שאלת הצדק המאזן, בדרכים מעודנות.
תמונת העטיפה מרשימה מאד, בחירה טובה שמעבירה את המסר של המבט שמנסה להשקיף על המציאות מלמעלה. משום מה הספר, וגם תמונת העטיפה הזכירו לי את הסרט "ראן לולה ראן".
צפו: מציאות חלופית? אפקט הפרפר? עולמות מרובים? דלתות מסתובבות? יופי של קליפ, ראן לולה ראן
