יום חמישי, 28 בפברואר 2019

שנת היובל


שנת היובל – ענת לוי
הוצאת כריכה, 316 עמ'



יעל, עוד מעט חוגגת 50, אלמנה מזה שנתיים וחצי, גרה בניו יורק, יוצאת לריצה בסנטרל פארק ופוגשת ביובל, האקס המיתולוגי שלה ממנו נפרדה בכאב לב גדול לפני שלושים שנה.
וכמו שכריכות ספרים אוהבות לשאול: האם תצליח יעל להשיב את מחוגי הזמן לאחור? לזכות בהזדמנות נוספת לחיים שהחמיצה?

אבל, בעיני, השאלה היותר מעניינת היא, האם היא תרצה בכך?
ועל כך, התשובה של הספר היא אמביוולנטית.
יעל נסחפת לשבוע של רומן סוער, מלא רגש ותשוקה, ואנחנו יחד איתה אומרים כן, כן, בואי נלך על ההזדמנות הזו ולא נחמיץ אותה שוב.

אבל, החיים הם לא "דלתות מסתובבות" שמראות לנו שני מסלולי חיים במקביל ולכן לא קל לדעת אם המסלול שבחרנו הוא הנכון או שהיה טוב לנו ללכת בדרך אחרת.
כפי שמצוטט (עמ' 12) לגבי הריצה, ריצה היא מסע, לא יעד. גם החיים הם מסע ולא יעד. ולכן, מה שאנחנו חושבים שהיה יכול להיות מסלול החיים הנכון לנו, הוא לא בהכרח כזה. החיים הם לא סרט.

כפי שאומרת ליעלי הפסיכולוגית שלה, כדי לחוות שינוי שיאפשר לנו להיות אדם בוגר, מלא, צריך להתאמץ.
דברים לא קורים מעצמם. אפשר ללמוד את זה כמו יעל דרך ריצה, אפשר ללמוד את השיעור הזה דרך כל דבר שמדבר אליך ועושה את זה עבורך. יחד עם זאת, אדם יכול לרוץ כל החיים ולפספס את השיעור.

יעל היא דמות פסיבית, שהשאלה מה חושבים עליה מעסיקה אותה, מכתיבה לה במידה רבה את התנהלותה בחייה. במאבק להשתחרר מהכבלים האלה, היא תצמח להיות אישה חזקה שלומדת את הרצונות והצרכים שלה, לומדת לקחת מהחיים את מה שהיא צריכה ולא רק להמתין שמישהו יואיל לתת לה.

על סף יום הולדת 50, יעל חוזרת באמצעות המפגש עם יובל, ל"חיים של פעם, שצלילותם עדיין לא הועכרה בשגרת האחריות והרצינות של חיי הבוגרים, החיים הסוערים והמרגשים, שגם אם לא היו כאלה, נראו ממרחק הזמן כמשאת נפש" (עמ' 48). 
זוהי פנטזיה של רבים, לחזור לתקופה שבה הכול היה מרגש, האופקים היו פתוחים, כל האפשרויות היו אפשריות לנו. האם באמת החיים של פעם היו משאת נפש, או שהיו בהם חוסר ביטחון, חוסר יכולת לתקשר ולהבהיר רצונות וצרכים, שאננות בוטחת שגורמת לאובדן של דברים חשובים מתוך איזו תחושה שהכול עוד פתוח ואהבות גדולות צומחות להן בצידי הדרכים.

ואולי מה שקרה במהלך החיים, לרבות הפרידה מאהוב נפש, הוא מה שהיה נכון וצריך לקרות לכל אחד מהם, כדי שיוכל לגדול ולעשות דברים בעולם, שאולי לא היה עושה אם היו נשארים ביחד?

ומצד שני, אם קורה ונפגשים פתאום בחלוף כל כך הרבה שנים, האם נכון יהיה להחמיץ את הסיכוי לתיקון, לתת סיכוי למה שהיה כל כך מרגש וחזק אז ולבדוק אם זה הדבר הנכון, או שפשוט להמשיך הלאה מבלי לאזור אומץ אפילו לנסות, בגלל ש"ככה לא עושים" או "מה יגידו?"

כל השאלות ה'גדולות' האלה, עולות מהספר, אבל הספר עצמו קריא, כובש, נקרא בשטף, כתוב היטב בשפתה המעולה של ענת לוי, שפה שהיא משלב טוב בין שפה גבוהה, רהוטה, לבין סלנג דיבור, כתיבה מהודקת, תיאורים מקסימים של נוף ניו יורקי, אורח חיים של מי שנודד בין תערוכות הצגות מסעדות וברים והספר אפילו מוגה היטב (טעויות לשון והקלדה בספר, זה דבר שיכול להטריף אותי)

לסיכום, הערת שוליים, את ענת לוי אני מכירה כעורכת דין ברמה מקצועית מעולה. הספר, כפי שכתוב בכריכה הינו "רומן חושני ונועז". לא אכחיש, שמוזר קצת לקרוא רומן חושני ונועז של מי שאני מכירה במסלול חיים אחר מזה של קוראת ספרים, דהיינו במישור המקצועי. אבל, הספר כתוב כל כך טוב, שמהר מאד את שוכחת שאת קוראת "רומן חושני ונועז" של ענת לוי, שאת מכירה, ואת פשוט קוראת ספר טוב של ענת לוי, הסופרת.
מומלץ בחום.

2 comments:

Unknown אמר/ה...

קניתי את הספר והוא נדיר ,סוף כל כך שהוא כבר עבר לכל החברות שלי והמשפחה .
תמשיכי ליכתוב ,בהצלחה 😘

אירה יעקב אמר/ה...

שמחה שנהנית מהספר ושמחה שנהנית מהכתיבה שלי :)