ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה – אופיר טושה גפלה

הוצאת כתר, 399 עמ'.

מה זו תפיסה של מוות? איך קולטים את החידלון הזה, את הפסקת החיים? אולי המחשבה שיום אחד יתברר, שהפעם הזו, האחרונה שבה עשית משהו שאתה מאד אוהב לעשותו, הייתה הפעם האחרונה שתעשה את הדבר. שלעולם יותר לא תעשה זאת.

מתוך תחושת האובדן אתה מייחל לעוד פעם אחת אחרונה. עוד מבט אחד על העולם, עוד חיבוק אחד, עוד מילה אחת של אהבה, עוד ספר אחד אחרון לקרוא.

והחשיבות העזה, הצורבת הזו של הפעם האחת הנוספת שתעשה את הדבר, נובעת מההכרה בחד-הפעמיות של הפעולה האחרונה הזו. המשמעות הענקית, האינסופית של הפעם הזו שבה תעשה את הדבר, בידיעה שזו הפעם הנחשבת.

וכך מספרת דורה מאטר, גיבורת הספר, על יום המוות המיועד של אמה:

"וליום המיועד היא תשמור לעצמה קטע אהוב במיוחד מספר שקראה כבר עשרות פעמים ותקווה להספיק לסיים את הקריאה בו, שפתיה ישתרכו בעקבות האצבע המורה, וכשיגיע הקטע לסיומו היא תתבונן, המומה, בדפים המצהיבים ותבין שלעולם לא תקרא מילה נוספת, תסיר את משקפיה, תסגור את הספר, תרפרף בשפתיה על כריכתו הקשה ותצמיד אותו לחזה...... ומותה יבוא עליה חרישי כספרייה ריקה".

אין הבדל בין הספר האחרון לקודמיו, אין הבדל בין "החיבוק האחרון" הזה, לבין כל החיבוקים הקודמים. המבט האחרון על הירח המלא, הוא אותו מבט בכל חודש של חיינו, אבל הפעם הזו, שהיא האחרונה שלנו, נצבעת בצבע עז, ברגש תוסס, במיוחדות פלאית. מבט שאין בו חציצה. הרגע האחרון של חיים הופך לרגע מלא משמעות, בשל הנוכחות המלאה שלנו בו ברגע.

אבל מה מונע מאיתנו להיות נוכח בכל אחד ואחד מהרגעים הקודמים? מדוע הנחנו להם לחלוף על פנינו באדישות של מיליונר, מדוע לא הוקרנו אותם כערכם? האם חוסר הידיעה של רגע מותנו, חוסר הביטחון הזה בכמות הזמן שנותרה לנו, בשאלה אם נספיק לחוות עוד רגע נוסף של שגרה, לא הייתה אמורה לצייד אותנו ביכולת לחוש בחשיבות של כל רגע ורגע, במקום לשקוע במבט מעורפל ומנוטרל מהמודעות המלאה?

מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתחילים למות. יש לנו חיים שלמים להתכונן, אבל מי עושה את זה?

הגישה הבודהיסטית רואה את החיים והמוות כחלק ממכלול אחד, והמוות אינו אלא תחילתו של פרק חיים נוסף. המוות הוא המראה אשר משקפת את משמעותם הכוללת של החיים. אבל במערב אנחנו יראים מהמוות עד כדי כך, שאנו משתדלים להימנע מלחשוב עליו בכלל, כפי שאומר רינפוצ'ה בספר המתים והחיים הטיבטי. המוות מסתורי מאד, אבל שני דברים נוכל להגיד עליו, אומר רינפוצ'ה: ברור לחלוטין שאכן נמות. לא ברור היכן או מתי יקרה הדבר. אנו נאחזים באי-הוודאות בנוגע לשעת המוות, כדי לדחות את ההתמודדות הישירה איתו, כמו ילדים המכסים את עיניהם במשחק מחבואים וחושבים שאיש אינו רואה אותם.

אופיר טושה גפלה חוקר את השאלה הזו, בדרך השלילה. בוא נניח, הוא אומר לנו, שהייתה לנו אפשרות לדעת. שברגע מסוים בחיינו היו מודיעים לנו את תאריך מותנו. כיצד היה זה משפיע על חיינו? האם אז היינו יודעים לנצל את הזמן שניתן לנו, להעניק לכל רגע את מלוא משקלו? או שמא הידיעה גורמת לטשטוש ולהשטחה של רגשותינו. האם הפחד מחוסר הוודאות מעניק לחיים יתר-משמעות?

כפי שאומר (בספר) הבמאי שמכין "סרטי נוכחות" עבור המתים, ללוויות או למסיבת הפרידה טרם המוות: כולם חיים, אבל לא כולם נוכחים. כמו שכולם נושמים, אבל לא כולם חיים. מה הופך את נוכחותך למשמעותית? מי אתה? מה נשאר ממך?

נהוג לחשוב שהידיעה על מועד מותך משנה את חייך ואכן גורמת לאדם לנפות את המוץ ולנווט את חייו לדברים החשובים לו באמת. אדם ששומע מרופאיו שנותר לו X של זמן לחיות, חושב לעצמו, הייתי מתפטר מהעבודה, נוסע לטיול מסביב לעולם, מחבק את משפחתי כל הזמן, מפסיק לכעוס ולהתרגז, הופך כל רגע למושלם ומלא משמעות. לא מבזבז יותר דקה על תכניות טלויזיה טפשיות. כך אנו חושבים.

אבל טושה גפלה מציג בפנינו אפשרות אחרת. מה אם הפחד וחוסר הוודאות שלנו הם הם שהופכים אותנו מלאי חיות, רצים בחרדת עשייה. מה אם הידיעה היתה גורמת לנו לשלם מחיר עצום, של איזו אדישות, גורמת לנו למות בעודנו חיים. מה אם היינו חיים בחברה שבה כולם יודעים את יום מותם. כיצד תתייחס חברה כזו לחריגים שבה, שאינם יודעים? לפעמים הידיעה הופכת את האדם דווקא לאפאתי, נותנת לו תחושה כוזבת של שליטה. יש זמן, יש מספיק זמן. תחושת ביטחון שמונעת ממנו את החששות הבריאים. ההתמודדות מול קשיים. הבחירה בדרך מסוימת למרות החשש מתוצאותיה, והנשיאה בעול התוצאות של בחירותינו, הן שהופכות אותנו למי שאנחנו. האם קול פעימות המטרונום, שהפסיכולוגית העירונית נעלה במגירת שולחן העבודה שלה, וזרקה את המפתח, כדי שלעולם תהיה מודעת לשניות שחולפות בזו אחר זו בשעון החול של חייה, הן הדרך היחידה להכריח אותנו להיות מודעים לחשיבות של הזמן של חיינו?

מתוך הדפים מבצבצת ועולה תשובה שלישית. הבחירה אם לחיות במהלך החיים, או למות מיום היוולדך ועד מותך, היא הבחירה הקשה, החשובה, המשמעותית. והיא לא בהכרח קשורה לשאלה אם יודעים או לא, את המועד של האירוע שהוא האירוע הוודאי היחיד בחיינו.

אלא, שכפי שאומר במאי סרטי הנוכחות, מה שמשונה הוא, שהדבר שהכי קשה לנו להשלים איתו, הוא הדבר היחיד בחיים שהוא ודאי...

ברודין, הפילוסוף של העיר, מתנגד לידיעה של יום המוות. הוא סבור שהמרד נגד האפשרות של המוות, היא החיוניות האמיתית. הידיעה מולידה השלמה, והשלמה היא מוות.

אבל יחד עם ההשלמה באה גם השמחה, כפי שהביעה אחת מהלקוחות של דורה, העובדת כמסייעת לאנשי העיר בבחירת המוסיקה ללוויותיהם. טוב לדעת שהכול ממשיך והמוות שלי לא משפיע על צחוקם של ילדים. טוב לדעת שאנחנו חוזרים על עצמנו, וכל החידושים הם בסך הכול קפלים בזמן. טוב לדעת שהעולם לא מגיע לסופו. טוב לדעת שאני הולכת ויש עוד ביליוני קטנטנים שעוד לא למדו ללכת. טוב לדעת שהייתי כאן בגופי, וטוב לדעת שאשאר פה ברוחי, וגם טוב לדעת שבסוף ישכחו אותי והדרמה תסתיים סוף סוף.

אתר המכיל את הפסקול המוסיקלי המלווה את הספר, תהנו:

השירים של דורה מאטר

http://www.duramater.co.il/songs/