רדיקלים חופשיים

 רדיקלים חופשיים – אורלי קסטל-בלום

כתר הוצאה לאור, 157 עמ'

 

מתוך הכריכה האחורית: "הגיבורים והגיבורות, בהעבירם את משך חייהם, נעים על הציר בין סתמיות מוחלטת למשמעות רגעית ונעצרים כל פעם בנקודה אחרת."

בחרתי בו כי הוא ספר קטן, של סיפורים, כך שאפשר לשתול סיפורים בין כל העיסוקים הרבים שלי. התחלתי את הסיפור הראשון "משרוקיות", אמרתי אההמ. מתחכמת עם סיפור שמרמז על מציאות כזו ואחרת בישראל, אוקיי. קראתי את הסיפור השני "צל"ש" ואמרתי לעצמי ההההה, קראתי את השלישי "מלכות החרמון" ואמרתי אוקיי מסיימת את הסיפור הזה ונוטשת את הספר.

אני בדר"כ מתקשה לנטוש ספרים באמצע. ומצד שני, אני מבינה שאני לא אספיק לקרוא את כל הספרים בעולם, בטח לא את כל הספרים ששווה לקרוא אותם (עברתי כבר את תקופת האבל על המחשבה הזו), אז בטח אני לא הולכת לבזבז זמן על ספר שבא להתחכם.

והספר הזה בא להתחכם. קסטל-בלום משחקת עם המילים, ועם המשמעויות, ועם ההשתמעויות. "הקטע היה לא ייאמן ונשארתי כדי לא להאמין למראה עיניי".

יופי אורלי.

אם היינו יושבות בפאב על כוס בירה ואת מספרת לי את הסיפורים הקצרים האלה ואנחנו נקרעות מצחוק, זה ממש במקום. אבל כשאני יושבת לי בבית עם מוזיקה טובה וספר טוב, אני רוצה ספר טוב. כזה שנוגע. כזה שמעורר מחשבה, כזה שעושה שינוי בעולם שלי.

והספר הזה הוא לא.

האור במקומות המסתור

 האור במקומות המסתור – שרון קמרון

ידיעות ספרים, 383 עמ'

 

מבוסס על סיפור אמיתי של סטפניה פודגורסקה, צעירה פולניה קתולית שהצילה 13 יהודים מהנאצים.

חלק מכם אולי אומרים מה שאני אמרתי כשהחזקתי את הספר. אוי לא, עוד פעם ספר שואה, אני לא יכולה לשאת את זה כבר קראתי השנה ספר שואה אחד. או שניים. שלושה?

אבל זה ספר שאין מספיק מילים לתאר כמה הוא חשוב, מרתק, קורע לב, פרוזה במיטבה.

זה מתחיל כך: "יש מישהו שם בחוץ, בחשיכה. אני פוקחת את עיני. והחשיכה היא אותה חשיכה. דף חלק. ... אבל החשיכה גם השתנתה. יש בה הד. שריד לקול שאוזניי החמיצו עד כה. יש כאן מישהו. עכשיו אני ערה."

וזה ממשיך וחוזר מנובמבר 1942  אחורה בזמן ל'לפני", לשנת 1936, אנחנו לומדים להכיר את סטפניה, את משפחת דיאמנט היהודיה שמנהלת חנות שוקולד ששם סטפניה עובדת, בימים שבהם "לא ידעתי שהפחד מגיע עם רדת החשיכה". קופצים בזמן לספטמבר 1939, הנאצים משתלטים על העיר בפולניה שבה נמצאת סטפניה, ליוני 1941, סטפניה לומדת שהיא צריכה להגן על אנשים כי אין מישהו אחר, היא לומדת לשלוט בעצביה ולהיות מאד שקולה, כדי שהיא תוכל לעשות זאת.

בשנת 1942 סטפניה רואה על פניו של קצין נאצי "את ההנאה שבשנאה. את האושר להסב כאב ולהרוג. מה שראיתי היה הרשע בהתגלמותו."

וסטפניה לומדת שהיא חיה עכשיו בגהינום. ועוד היא לומדת:

" הפחד מגיע עם החושך כששוכבים בשקט ומחכים לדפיקה על הדלת. והפחד לא תמיד הגיוני." "היא לימדה אותי שאנשים אוהבים לחלק בני אדם ולתייג אותם. יהודים. קתולים. פולנים. אבל התיוגים האלה מוטעים. החלוקה הזאת מוטעית. טוב לב. אכזריות. אהבה ושנאה. אלה הקטגוריות החשובות באמת."

לא פשוט לקחת סיפור אמיתי ולהפוך אותו לספר שאי אפשר להניח מהיד, שמטלטל את הנפש ושמציב זרקור על היבט שלא נתקלתי בו הרבה בעבר, הצד של הפולנים, הקתולים, וליתר דיוק, הצד של מי שהציל יהודים.

בספר הזה אנחנו מקבלים נקודת מבט של נערה קתולית, שלכאורה אמורה לחיות חיים בטוחים ומוגנים בתקופת שלטון הנאצים כי היא כל מה ש"נכון" באותה עת. אבל מנקודת המבט הזאת, החיים הם גהינום של פחד. אנשים הולכים ברחוב ומשפילים מבט, פוחדים ליצור קשר עין, פוחדים לדבר עם הזולת כי אולי הוא ילשין עליהם לנאצים כי הם לא אמרו בדיוק את מה שנכון להגיד. יש מחסור באוכל ואין מספיק מקומות עבודה וצריך רישיונות גרמניים כדי לקבל עבודה.שלא לדבר על מצב שבו הם מנסים להציל יהודים, מעשה שעונשו מוות. לא רק לנותן המחסה, גם לכל המשפחה שלו.

מאד לא פשוט להחביא 13 איש בדירה של שני חדרי שינה ועליית גג, שצריכים להיות מאד מאד שקטים כי הקירות דקים והשכנה שומעת וסקרנית, ויש לה קרוב משפחה נאצי, להביא מספיק אוכל לכולם מבלי שהמוכרים בשוק או שכנה יסתקרנו מה קורה כאן, כמה שתי ילדות כבר אוכלות? לטפל בדלי הצרכים.

ואז דופקים בדלת ומבשרים לסטפניה שהנאצים צריכים את הדירה שלה ויש לה שעתיים להתפנות, אם היא נשארת יירו בה. מגיעות שתי אחיות גרמניות שעובדות בבית החולים הגרמני שנפתח בסמוך, ולהן יש חברים נאצים שמגיעים הביתה כל יום, ו-13 יהודים בעליית הגג משתדלים להיות שקטים בתוך הצפיפות, הרעב, העכברושים, הפרעושים והסכסוכים שמתפתחים כתוצאה מהצפיפות. חיים של גהינום.

אבל גם חיים של טוב לב ואומץ עילאי, ושל הצלת חיים.

"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא" – סטפניה פודגורסקה הצילה 13 עולמות, ואת עצמה ואת אחותה הקטנה, ואת כל זה היא עשתה בלי הכשרה מיוחדת לפני המלחמה, רק עם לב פתוח והרבה אהבה.

הסופרת, שרון קמרון הצליחה להעביר באופן מאד מלא ומרגש, את החיים בתקופה הזו, את התחושות, הרגשות, המעשים, את ההווייה של החיים שהיתה אז.

 

ימי הנטישה

 ימי הנטישה – אלנה פרנטה

הספריה החדשה, 212 עמ'.

 

באחר צהריים אחד של אפריל, לאחר הארוחה, כשאולגה ובעלה מורידים את הכלים מהשולחן והילדים רבים כרגיל בחדר האחר, מודיע בעלה שהוא עוזב אותה, הוא סוגר מאחוריו את דלת הבית ומשאיר אותה מאובנת ליד הכיור.

כך הספר מתחיל ומכאן נמשכת הדרמה של אישה שננטשה מבלי להבין מה קרה ומדוע קרה, של אישה שמנסה לחקור לאחור את חייה, ואת הזוגיות שלה, כדי להבין, ובתוך כך היא עוברת תהליך מטלטל של התפרקות, תהליך של נטישה של עצמה, של מי שהיא, של מי שהיתה, באופן כל כך סוער, כל כך אינסופי, שממש קשה לנשום, עד שלבסוף היא בונה בהדרגתיות חיים אחרים לעצמה.

"בעלי הסיר ממני מחשבות ותשוקות כדי להעביר אותן למקום אחר. מעכשיו זה יהיה כך, האחריות שקודם היתה של שנינו תהיה רק שלי."

והילדים:

"הם התקשו לשוב ולהירדם, וכשהתעוררו בבוקר, ראיתי שהם שונים, כאילו גילו שכבר אין שום מקום בטוח בעולם. בסופו של דבר, זה גם מה שאני חשבתי."

זה ספר ממש לא "נוח". לא קל לקריאה למרות שהקריאה זורמת ונוזלת ישר לתוך הלב. וצורבת אותו.

הספר לא לגמרי מתאים לחום אוגוסט, ובהחלט לא יכולתי לקרוא ברצף את התודעה המיוסרת הזו, אבל מצד שני, אי אפשר שלא לקרוא. זה ספר חזק ועוצמתי, והכתיבה של אלנה פרנטה מרהיבה.

אני קראתי אותו קצת בחירוק שיניים. הספר הזה הוא כמו שיש לך חור בשן, ואתה לא יכול להימנע מזה שהלשון כל הזמן הולכת לשם? כזה. נורא נורא אינטנסיבי וכאוב ומלא בטירוף של נפש כואבת. בתוך הקריאה כולי רתועה מההתנהלות של הגיבורה, שרק בא לי לטלטל אותה ולהגיד לה בשם שמים צאי מזה כבר, ואני לא יכולה לעזוב את הספר כי אני מוכרחה לראות שהיא יצאה מזה.

וכמובן השפה העשירה עד כדי תימהון, הדימויים והמטאפורות והדמיון הסוער והפורה של הסופרת הגאונה הזאת.

אז האם לקרוא אותו? ברור. זה ספר חד פעמי.

הכתרה

 הכתרה – בוריס אקונין

ידיעות ספרים – ספרי עליית הגג, 418 עמ' כולל נספחי הערות ומידע שימושי

 

"לזכר המאה התשע-עשרה

שהספרות בה היתה גדולה,

האמונה בקדמה - חסרת גבולות,

והפשעים בוצעו ופוענחו בחן

ובטוב-טעם".

כל ספרי סדרת פנדורין פותחים בהקדשה הלירית הזו, מבטיחים ומקיימים.

והפעם פנדורין מסייע בחקירת חטיפה. לקראת חגיגות ההכתרה של הקיסר ניקולאי השני, הצאר האחרון לבית רומנוב, פושע מסוכן חוטף את האחיין הקטן ותובע ככופר נפש יהלום מהאוסף המלכותי ומאיים לחבל בהכתרה..

התעלומה הולכת ומסתבכת. האם הילד החטוף יימצא? האם התכשיטים היקרים יוחזרו? האם יתגלה מי הפושע המסוכן, והאם ייתפס? ומה יקרה לפנדורין?

יש בספר עוד רבדים מרתקים, מעבר לפתרון התעלומה. הסיפור מסופר מפיו של רב המשרתים של "הנסיך השני בסדר הירושה בין נסיכי הכתר", אפנסי סטפונוביץ', וכך אנו למדים לא רק על הגאונות של פנדורין בפענוח תעלומות כמעט חסרות סיכוי, אלא גם על אורחות החיים של האצולה הרוסית, מה צריך לדעת רב משרתים טוב, וכיצד מנהלים בית של אנשי אצולה רמי מעלה, וזה חלק ממש מהנה וכייפי בספר,

הנה דוגמא:
"המדמואזל איחרה לצאת ונאלצנו להמתין לה במרכבה במשך שלושים שניות תמימות (עקבתי אחרי הזמנים באמצעות שעוני השוויצרי המדויק). שמרתי על איפוק בנוכחותם של הוד נסיכותם, אולם כעת, בארבע עיניים, מצאתי לנכון להטיף לה מוסר בקצרה. לא היה לי נעים לנזוף במדמואזל דה-קליק, אבל דבר זה הוא מחובתי. אין אדם שיעז לגרום לבני משפחת הקיסר להמתין, ואפילו כמחצית הדקה."

מה שקורה במפגש שבין רב המשרתים המאד מאד מדויק ומתוקתק שכל חייו מתנהלים בסדר מופתי ועל פי כללי התנהגות מאד מאד ברורים, לבין פנדורין, אשף התחפושות והשינויים, ששום דבר בו איננו שגרתי, הוא קשר מוזר, רווי חוסר אמון ופקפוקים ועם זאת שיתוף פעולה מאד פורה, שבאופן ברור מייצר שינוי נפשי אצל אפנסי סטפונוביץ'.

"- אתה יודע מהי הטעות שלך, אפנסי סטפנוביץ'? - אמר בעייפות, עוצם את עיניו. - אתה מאמין שהעולם מתקיים ופועל על פי כללים כלשהם; שקיימים בו משמעות וסדר. ואני, לעומת זאת, הבנתי מזמן: החיים אינם אלא תוהו ובוהו. אין בהם כל סדר וגם אין כללים בכלל. - אולם אתה עצמך מותיר רושם של אדם בעל כללים נוקשים – לא התאפקתי ועקצתי אותו, מביט בפסוקת המושלמת בשערו אשר נשמרה בשלמות-יופיה למרות כל ההרפתקאות והזעזועים. – כן, יש לי כללים. ואלם אלה הכללים הפרטיים שלי, שהמצאתי לעצמי, ואינם מיועדים לאף אחד אחר בעולם. שהעולם ינהג כמנהגו – ואני אנהג כרצוני, עד כמה שהדבר אפשרי. הנהגת כללים משלך, אפנסי, שונה מן השאיפה להסדיר את כל הבריאה, ומהווה רק ניסיון לארגן איכשהו את המרחב הנמצא בסמוך אליך."

וזה מה שאפנסי חש כשהוא שומע את הדברים: "במשך כל חיי חרדתי מפני האפשרות להיקלע למצב מביש ולאבד בכך את כבודי העצמי. מה יישאר לי אם כבודי יוחתם? מי אהיה אז? איש חסר תועלת, בודד ומזדקן, אדם שביזבז את חייו לריק ולא ברור לאיזו מטרה."

ובאמת, מי אנחנו, מתחת למסכות שבחרנו לעצמנו במהלך החיים, כדי לעבור אותם בתחום אזור הנוחות שלנו? ועד כמה החיים שלנו עוברים תוך מימוש המהות האמיתית שלנו שמתחת למסכות האלה?

וזה החלק בספרים של אקונין שהוא פשוט פנינה בפני עצמה. ספרות בלשית שמשלבת פרוזה משובחת, ומעוררת הרבה מחשבה.

תיירי הזמן

 תיירי הזמן – עדי ענבי

ידיעות ספרים, 264 עמ'

 

פיזיקאית צעירה מאמינה שמצאה הוכחה לכך שאלברט איינשטיין פיתח תיאוריה שיכולה להוביל למסע אמיתי בזמן. בדרך למצוא את המשוואה הגנוזה, לחזור בזמן ולהציל את אבא שלה שנפטר בהיותה ילדה, היא מפוטרת מהעבודה, מנודה מהאקדמיה, פוגשת אנשים שונים ואף משונים ויוצאת למסע גם במרחב וגם בזמן. עוברת הרפתקאות שונות ואף מאד מסוכנות, ומסיימת לא כמו מי שהיתה כשהתחילה במסע הזה.

הכריכה האחורית מבשרת שזהו "מותחן בדיוני בהשראת מאורעות היסטוריים אמיתיים". אינני יודעת מה אמיתי בענייני איינשטיין והמשוואות, אבל בטח שהיו בהיסטוריה האמיתית נאצים וזה.

הרבה שנים אני מתעניינת וקוראת וחושבת על הנושא של הזמן. בפיזיקה, במטאפיזיקה, במיסטיקה, בדתות. אני מתה על מטאפיסיקה, וכל העניין של מסע בזמן, בין אם זה "חץ הזמן ונקודת ארכימדס" של היו פרייס (למיטיבי לכת, עצרתי באמצע הדרך, האמת), ספרי מד"ב, פנטסיה (הרמיוני גריינג'ר ו"מחולל הזמן" מעורר הקנאה שלה), סיפורים קצרים של אלכס אפשטיין כמו זה: "הנוסע בזמן הרחיק והגיע ללוויה של עצמו. הוא נזהר בכבוד הפרדוקסים. ביציאה מבית הקברות רק לחש לאשתו הזקנה, ״מחר שוב אתאהב בך ממבט ראשון״. ועד סדרת "בחזרה לעתיד" השטותניקית והנהדרת.

אז ניגשתי לספר בהתלהבות ובשמחה.

וקראתי את הספר בשטף וסיימתי אותו ממש מהר.

אבל.

מבחינתי, ספר כייפי הוא כייפי כשאת מסיימת אותו ונשארות לך מחשבות חכמות בראש. וזה, לא כל כך קרה. זה נשאר כמו הקצף על החול כשהגלים חוזרים לים. כלומר, קראתי אותו בערב של כייף, עם מוזיקת בלוז ברקע וכוס יין, כמובן, והלכתי לישון ממש מאוחר כי רציתי עוד פרק, ואולי רק עוד אחד וזה.

אז הספר הזה הוא כזה, כן, כייף לקרוא אותו. אבל בסוף מה נשאר? לא הרבה. הדברים נפתרים קצת בקלות רבה מדי, הסוף קצת מדי אופטימי, וזה קצת ניו אייג' של מסעות בזמן, במקום הדבר האמיתי.

עם זאת, נהניתי בקריאה, וכן אמליץ עליו כספר כייפי במיוחד בקיץ החם שכזה. שבו לכם במזגן עם – טוב, נו, בירה קרה, קולה, מים, לא משנה, ותהנו.