מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות
ג'יין ג'ייקובס בספרה האלמותי, כותבת נפלא על איך לא נכון לתכנן עיר, ואיך כן צריכה להתקיים עירוניות חיה ותוססת. בפסקה הבאה היא מדמה את הרחובות הטובים, המדרכות הטובות לריקוד, ובדימוי הזה חיברה לי שתי אהבות, תכנון עיר ומחול:
"מתחת לאי הסדר לכאורה של העיר הישנה, בכל מקום שהעיר הישנה מתפקדת בהצלחה, מצוי סדר נפלא השומר על ביטחון הרחובות ועל החופש של העיר. הסדר מורכב, ובמהותו הוא סבך של שימושי מדרכה המביא עמו רצף בלתי פוסק של עיניים. הסדר הזה מורכב כל כולו מתנועה ומשינוי, ולמרות העובדה שאנו עוסקים בחיים ולא באמנות, אפשר לכנותו התבנית האמנותית של העיר, ולדמות אותו לריקוד - לא לריקוד מדויק וחסר תחכום שבו הכול בועטים ברגליהם בבת אחת, מסתובבים בהתאמה ומשתחווים לקהל כאיש אחד, אלא לבלט מורכב שבו לכל רקדן יחיד ולכל להקה אמנותית תפקידים מובחנים שמחזקים זה את זה באורח פלאי ומרכיבים שלם מסודר. הבלט של המדרכות הטובות של העיר, מעולם לא חוזר על עצמו במקומות השונים, ובכל מקום הוא שופע תמיד אלתורים חדשים."
