אנונימיות מובטחת

 אנונימיות מובטחת – גריר הנדריקס ושרה פקאנן

ידיעות ספרים, 400 עמ'

 

לפעמים ספר הוא כל כך טוב, הוא תופס אותך כמעט מהשורה הראשונה, שכמעט נראה מיותר להרבות במילים. פשוט תקראו, ותגידו לי תודה אחרי זה.

כן, זה אחד מהספרים האלה שאני אומרת, פשוט תקראו. הוא כל כך טוב. הוא כל כך חכם. והוא מותח. ויש בו כל כך הרבה רבדים והוא מעורר מחשבה, והוא כתוב טוב, פשוט תקראו.

סיפור העלילה הוא כזה: ג'סיקה מתחילה להשתתף בניסוי פסיכולוגי של אתיקה ומוסר אצל ד"ר שילדס. היא צריכה לענות על כמה שאלות, לקבל כסף וללכת הביתה אבל השאלות נעשות יותר חודרות, והניסוי עובר לעולם האמיתי, והדברים הולכים ונעשים מורכבים, לא ברורים, ואפילו מסוכנים.

השאלות שג'סיקה נשאלת, הן שאלות שאי אפשר להימנע מלבחון אותן בעצמנו. איך אנחנו הקוראים היינו משיבים עליהן. איך אנחנו חיים את החיים שלנו. עד כמה ההתנהגות שלנו תואמת לערכים ולסטנדרטים שלנו?

קל לשפוט אנשים אחרים, אומר לנו העמוד הראשון בספר, והוא מפרט כמה סיטואציות שקל לנו לשפוט לרעה. ואז הוא מפרט מה מסתתר מאחורי התנהגותם, ולמעשה שואל: אבל מה אם הייתם יודעים את המניעים של אותם אנשים, מה אם הייתם יודעים מה מסתתר מאחורי ההתנהגות שלהם, האם גם אז הייתם שופטים אותם כך? "לכולנו יש סיבות למעשים שלנו. גם אם אנחנו מסתירים את הסיבות מאלה שחושבים שהם מכירים אותנו הכי טוב. אפילו אם הסיבות קבורות עמוק עד כדי כך שאנחנו בעצמנו כבר לא מסוגלים לזהות אותן."

אז על זה בעצם הספר. על חקירה אינטנסיבית של הסיבות הקבורות עמוק שהן אלו שמניעות אותנו גם אם אנחנו לא מזהים אותן, למעשה בדרך כלל איננו מזהים את הסיבות האמיתיות שמניעות אותנו.

הסתרתם פעם סוד ממישהו שאתם אוהבים כדי לא להעציב אותו? האם זו רמאות? או האם זו חמלה? האם שמרתם את הסוד כדי להגן עליו, או על עצמכם?

אי אפשר לכתוב הרבה על הספר בלי לספיילר, וזה יהיה ממש חבל ולכן אני לא.

הספר כתוב מנקודות המבט של ג'סיקה ושל ד"ר שילדס. מעניין האופן שבו זה נעשה. הדיבור הוא בגוף ראשון. אצל ג'סיקה הדיבור כולל מחשבות, רגשות, פעולות. אצל ד"ר שילדס, הניסוח הוא אחר, קר ומרוחק: האוכל "מוצא מתוך השקית ומונח על הצלחת" , "הצלחת מועברת אל קצה השולחן". משהו בתיאורים האלה בגוף שלישי סביל שחוזרים בכל הפרקים של ד"ר שילדס מצליח להעביר בצורה מופתית את האופי, האיפיון של הדמות הזו.

הכלל הראשון של הטיפול, הוא שהמטפל חייב להישאר תמיד מעין לוח חלק. האם בספר הזה המטפל נשאר לוח חלק? נשאיר לכם לגלות.

ספר נוסף של סופרות אלו שקראתי: הבעל של שתינו

כוחו של התת מודע

כוחו של התת מודע – ד"ר ג'וזף מרפי

עדכון: ד"ר איאן מק'מהאן, מהדורת המילניום

אור-עם, 285 עמ'.

 

מרפי הוא דוקטור לפילוסופיה ולתיאולוגיה, והוא משלב את הרוחניות עם מחקרים מדעיים כדי להאיר ולהבהיר את הקשר שבין מחשבותינו על החיים לבין איכות חיי היום-יום שלנו. מרפי נותן בספרו כלים שאמורים לאפשר לנו ריפוי, יצירתיות, שינוי חיובי בחיינו, הקלת כאב פיזי או חסימות מנטליות ולהגיע לזוגיות, קריירה מצליחה, מערכת יחסים הרמונית, בריאות, עושר ואושר.

נראה שיש רק דברים חיוביים לומר על מישהו שרוצה להעניק לנו את הכלים לכל הטוב הזה, ובאמת אין לי מילה רעה להגיד על מרפי.

רק ש. כן, רק ש. ובכן, הבעיה שלי עם ספרים מסוג זה היא, שאין דרך להוכיח את הנכונות של המסר שלהם. אם השגת את המטרה שהצבת לך, אז הכלים עובדים- יאאאייי. אם לא השגת – הכלים עובדים אבל אתה לא באמת יצרת את התהליך המנטלי הנדרש, לא באמת האמנת בזה, לא באמת הצלחת לשרש את המחשבות הרעות, הרגשות השליליים שמסכלים את הצלחותינו. כי, כמו שנאמר די בהתחלת הספר "ניסים קורים כשאתם מתפללים ביעילות".

איך אומר מרפי: "כל אחד משתוקק לבריאות, לאושר, לביטחון, לשלוות נפש ולביטוי אמיתי. אבל כמה מאתנו משיגים דברים אלה?" אנחנו יודעים שאם נשנה את הדפוס המנטלי שלנו זה ישפר את מצבנו. אבל איך עושים את זה? אה, כאן בדיוק הגיע מרפי עם הספר החמוד שלו כדי ללמד אותנו איך.

העניין הוא, שאין ספק שבתוכנו, עמוק, שוכן החבלן הקטן, שמחבל לנו. ששולל את תקוותינו ואת ניצחונותינו. מאיפה הוא בא? מכל מיני קולות שקלטנו לאורך חיינו. ולכן, זו מלחמה. ממש כך. זה לא טיול בפארק עם כמה מילים נחמדות לחזור עליהן כמנטרה. זו מלחמה נוקבת בשליליות שלנו שככל שאנחנו "עולים עליה" היא לומדת להתחבא יותר עמוק ויותר ביעילות. אז ככל שאנו מפעילים את התפילה היעילה, עומדת לנגדה השלילה היעילה. וזו הבעיה שלי עם מרפי. הוא לא כל כך מתייחס לצד האפל של נפשנו שמחבל לנו ביעילות של האור שאנחנו רוצים להביא לשם.

הפרק הראשון הוא המקסים והמרתק בעיני בכל הספר. הכותרת שלו היא "בית האוצרות שבתוככם". בתוכנו, אומר מרפי, יש מחסן שבו אוצרות אינסופיים, תבונה אינסופית ואהבה חסרת גבולות שאנחנו יכולים לשלוף כדי לחיות את החיים בשפע, בשמחה ובאהבה.

הכוחות האלו נמצאים בתת המודע שלנו.

וזה לא מופרך, כי מסתבר ש-95% בערך מההתנהגות שלנו, נובעת מהתת-מודע שלנו, בעוד שהמודע, ההכרה, אחראים רק על כ-5%. אז למה שלא יהיה שם כוח נפלא שיכול לשמש אותנו כדי להביא לחיינו עושר, בריאות, אושר ושמחה?

החוק הבסיסי שעליו כל זה עובד הוא האמונה. אם נפסיק לאמץ לעצמנו אמונות מגבילות, אמונות טפלות, דעות ופחדים, ובמקום זאת נאמין באמיתות נצחיות, נוכל לזרוע בנפשנו כלומר בתת המודע שלנו מחשבות של אושר, הצלחה, ונקצור את היבול.

זה נראה מבטיח, כמו שנפוליון היל הבטיח לנו ש"חשוב והתעשר" או אנתוני רובינס שהבטיח לנו שנוכל "להעיר את הענק שבפנים", או כמו שאומרים היום בעדות הניו-אייג' "מחשבה יוצרת מציאות".

ואין לי ספק, שעלינו לקחת אחריות על המחשבות שלנו. לנתב אותן, לנווט אותן, לכיוונים חיוביים כי כשאנחנו לא הנווט, הן מנווטות אותנו לכיוונים שליליים. למה? ככה. כי ככה זה קורה. היום-יום שלנו מלא ב"למה עשיתי ככה?" ו"למה לא אמרתי כך וכך?" ו"למה אנשים עושים כך וכך?".

זאת עבודה. שלא יהיו כאן אשליות. זאת עבודה וזה לא כזה פשוט וקל.

הספר בנוי פרקים קצרים יחסית, ובהם סיפורי הצלחה, מסרים, שיטות ריפוי, שיטות להגיע לתוצאות רצויות או לשפע כלכלי.

לדמיין את המצב הסופי הרצוי, להרגיש אותו, ממש להרגיש איך זה כשאנחנו במצב הסופי הזה. ההפנמה של ההרגשה של אותו מצב סופי מבוקש, תעבור לתת מודע שידאג לממש את זה.

או- לתמצת את הרעיון למשפט קצר שיישאר חרות בזיכרוננו, ולחזור עליו שוב ושוב, ושוב. בעיקר לפני השינה. לדוגמא: "אני שלם, מושלם, חזק, אוהב, הרמוני ומאושר".

וזה בעצם מאותו הרעיון של תהילים יט, טו: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי.

ועוד כלים שכאלה לאורך הספר. פשוטים וקלילים, אם רק תאמין. ניסיתי במשך כמה זמן כל מיני תרגילים וזה פחות עבד לי.

אני לא שוללת את המסרים האלה, אין ספק שיש בזה הרבה נכון, אבל משהו בספר הזה קצת עצבן אותי, והתרגום ערכאי ולא כייפי. יחד עם זאת, אני די בטוחה שהרבה אנשים יפיקו ממנו תועלת רבה.

צ'לו לארוחת בוקר

צ'לו לארוחת בוקר – אילן עמית

ידיעות ספרים, 185 עמ'

 

שני חברי נפש מילדות מנהלים ביחד מכבסה תל אביבית קטנה. לעמוס ולחנה אין ילדים, היא מציירת ושוחה. יגאל נשוי לסוזי, לשעבר מלכת היופי של חיפה והיום אישה שמנה שלא מוצאת הרבה שמחה בחייה, וילדיהם, האחד רחוק מהבית ומנותק מהמשפחה והשני, "איטי".

הספר פותח בתיאור ארבעת הדמויות, באחת מפגישותיהם הקבועות בבית הקפה הקבוע, ומתחיל להיכנס לתוך נפשם, מחשבותיהם, מה שקורה ביניהם לבין עצמם. לאט לאט נפרשים בפנינו חיים רגילים, סתמיים, מלאים באכזבות של בגרות שלא מגשימה את החלומות והפנטזיות של הילדות.

מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים
שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים
שספר כל נמש חרש ובחול נרדם
מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?

(אהוד מנור)

הקצב האיטי שבו הספר מתנהל עלול להטעות ולגרום לקורא לחשוב ששום דבר לא קורה כאן בעצם ולמה להמשיך לקרוא?

אבל אלו החיים עצמם שקורים כאן, הדברים הקטנים שמרכיבים בעצם את הזהות שלנו, את החיים שלנו, את מי שאנחנו ואת הקשרים שלנו בכל המעגלים, עם האנשים הקרובים אלינו, משפחתנו, והחברים, לקוחות.

והחיים האלה הרגילים, מקבלים פתאום טלטלה כשכל אחת מארבעת הדמויות חווה דבר-מה או קורה לה דבר-מה שמשנה את הרגילות הזו מנער את המים השקטים וחושף סודות, קולות חבויים או כאלה שהודחקו והוחבאו עמוק עד כדי שכמעט ניתן היה לחשוב שהם לא קיימים. אבל הם קיימים, ועוד איך קיימים, והם סוף סוף מצאו סדק והם דורשים את ההקשבה להם.

"אולי גם האפיזודות המשונות שתוקפות אותו לאחרונה פשוט ייעלמו כלעומת שבאו, הוא מרגיע את עצמו. כמו המלחמה שבאה פתאום והסתיימה. אבל בלבו הוא יודע ששום דבר לא נעלם באמת. הכול מותיר משקע או צלקת.

הוא נושם עמוק. בתוך הראש יש לו וילונות שמרככים מעט את האמת המסמאת. אם מישהו יסיר אותם ייחרכו אישוני הנפש שלו והיא עלולה להתעוור."

 

דברים מתחילים לקרות בערך באמצע הספר, בהתחלה קטנים, אחר כך גדולים, ומהר מאד אפשר להבין שטוב מאד עשינו שהמשכנו לקרוא את הספר, שתופס אותנו בלב ובקשב עד לסוף הספר.

הספר כתוב טוב, ה"מוטוריקה העדינה" שבספר מפליאה לשרטט בקווים עדינים ומדויקים תחושות, מחשבות ופעולות.

אז ספר שנקרא בקלילות בשטף ובעניין, וגם מעורר מחשבות והבנות, מה עוד אפשר לבקש מספר?