ג'ורג' ברניני חוזר הביתה

ג'ורג' ברניני חוזר הביתה - ניקולאס מאייר

הוצאת מעריב, 308 עמ'

ג`ורג` ברניני בקושי זוכר את הוריו שהיו לולייני טרפז מהוללים, שנהגו להופיע ללא רשת ביטחון. לילה אחד, מסיבה שמעולם לא הובהרה, שיחררו שניהם את אחיזתם במוטות נדנדותיהם, קפצו זה לזרועותיו של זה באוויר וצנחו יחד אל מותם. זה קרה לפני יום הולדתו החמישי של ג`ורג`, שעבר מאז לרשותו של דודו המופלא, פריץ, החי בפאריס. הדוד פריץ - פסנתרן, איש בוהמה פוחז, הולל בעל חולשות שאין לו שום כוונה לכבוש, חולשות לקלפים, לנשים, לאלכוהול ולמיני פרנסות משונות, מגלה לג`ורג` ברניני הצעיר עולמות חדשים ומטורפים. בזיכרונו המעורפל של ג`ורג` קמים לתחייה בתי הבושת של פיגאל, מופעי ג`אז במונמארטר, חוויה מרטיטה של התנסות מינית ליד פסי הרכבת, טיול מסעיר לרומא ולילה בלתי-נשכח שבו ישן בקולוסיאום. בעל כורחו נאלץ ג`ורג` להיפרד מדודו ולעבור לשיקאגו, עולם זה ומנוכר שבו הוא עושה את שנות ה"טיפש-עשרה" שלו על כל משוגותיהן. לאחר מכן הוא יוצא לדרכו ולהרפתקאותיו, מקיף חצי העולם רק כדי לפגוש שוב את האיש היחיד שאהב באמת - דודו פריץ. ג`ורג` ברניני חוזר הביתה, ספרו של ניקולאס מאייר, הינו רומן מרתק ומקסים, משעשע ועצוב, תמים וחכם. חוויה מהנה ומבדרת מזומנת למי שמחפש ``משהו טוב לקרוא, ושלא יהיה כבד מדי``

(עד כאן תיאור ה"על מה" מתוך אתר סימניה)

הספר תורגם בשנת 1983 , בלשון ערכאית ביחס להיום, ופורסם בפורמט של פעם, בגופן קטנטן, פרקים קצרים עם כותרות (מה שהזכיר לי את אריך קסטנר). כך, שהספר נושב יושן, ואווירה ערכאית. עם זאת, הלשון המליצית מתאימה למה שג'ורג' מספר על עצמו. כילד למד שפה בעיקר מספרים, ולכן כשהגיע לארה"ב גילה שהוא מדבר בשפה גבוהה ומליצית ולא ב"אמריקנית" כמו כל הילדים.

אז המחסום של השפה והפורמט הוא לא באמת מחסום. הוא חלק מהעניין. נעים לקרוא ספר בלשון של פעם ולהיזכר בעושר הלשוני והתיאורי, לעומת השפה ה"רזה" הנהוגה היום.

יחד עם זאת, חייבת להודות שאחרי שגמעתי כשני שליש מהספר, השליש האחרון נסחב לי, והתחיל להרגיש לי טרחני מעט עם כל העובדות והפרטים שהוא מעלה שם. בכל זאת המשכתי לסחוב עד סוף הספר, גם כי אני עקשנית, גם כי באמת הסתקרנתי לדעת מה קורה. והיה כדאי.

הפרק האחרון של הספר הוא יפהפה. פואטי, רגיש, מלא מחשבות, מלא ביטויים מדייקים. כל מה שהיה הילד ג'ורג' שלמדנו להכיר לאורך הספר, את בדידותו, אומץ ליבו, תהליך ההתבגרות האמיץ שהוא עובר, דרך ההסתכלות שלו על העולם, הייחודית למי שגדל מחוץ לתבניות ולפורמטים המוכרים.

"באיזשהו מקום בראשי שמעתי שריקה מרוחקת. הרכבת היתה מוכנה שוב לנוע ולקחת אותי אתה. אבל אני לא רציתי ללכת. לא יכולתי, עדיין לא, לעזוב הכול מאחור. אם זה בלבד היה תוכן החיים, לא התחשק לי במיוחד להמשיך במסעי. האומנם אי אפשר למצוא מישהו הגון שאפשר להתיישב לידו לאורך זמן?"