האדם מחפש משמעות, מבוא ללוגותרפיה - ויקטור פרנקל
הוצאת דביר, 161 עמ'
את הספר הקטן הזה קראתי לפני שנים רבות, וכעת בפעם השניה. וזה בהחלט ספר
לקרוא לפחות פעמיים.
ויקטור פרנקל מתאר בספר את שנות שהייתו במחנות המוות, את חוויותיו
במחנה הריכוז. פרנקל מתמקד לא בזוועות הגדולות כי אם בחיי היום יום במחנה, בעינויים
ה'קטנים', בחוויות האישיות, במלחמת הקיום. כל זאת, תוך התמקדות בחוויה הנפשית,
בתחושות, ברגשות, של האסירים הפשוטים.
"אני הייתי מספר 119104".
פרנקל מנתח את שלושת השלבים בתגובות הנפשיות של האסירים. בשלב הראשון
שלאחר כניסתם למחנה, בשלב שבו השלימו עם שיגרת המחנה, והשלב שלאחר השחרור לחופשי.
בשלב הראשון, איבד פרנקל את כתב היד לספר מדעי שעסק בכתיבתו. והבין.
"מחקתי את כל חיי הקודמים".
במקלחות, הם מבינים: "לא היה לנו כלום חוץ מגופותינו העירומים כל
קנייננו, פשוטו כמשמעו, לא היה אלא הווייתנו הערומה. מה עוד נשאר לנו בחינת קשר
חמרי עם חיינו הקודמים?"
"ידענו, כי שוב לא היה לנו להפסיד כלום חוץ מחיינו הערומים עד
גיחוך"
ההכרח להתרכז בשמירה על הקיום, יוצרת את השלב השני – האדישות. אטימות
רגש מוחלטת.
באחד התיאורים המצמררים בספר פרנקל מתאר את האסירים שבחרו להמיר את
"תלושי הפרמיה" שלהם בסיגריות במקום בצלחות מרק. אסירים שאבד להם רצונם
לחיות ורצו "ליהנות" מימיהם האחרונים, בחרו להמיר את התלושים לסיגריות.
ולכן, כשראינו את אחד האסירים מעשן את הסיגריות שלו, ידענו שאיבד את רצונו לחיות.
אבל אז פרנקל מבחין: אנשים שהיו רגילים לחיים אינטלקטואליים עשירים,
הפגיעה ביישות הפנימית שלהם היתה קטנה יותר. היתה להם יכולת גדולה יותר לעמוד
בתלאות המחנה מאסירים חסונים יותר בגופם.
בעמ' 53 מובא תיאור מופלא וממלא השראה, כאשר פרנקל מגלה שהאהבה היא
המטרה הסופית והנעלה ביותר שאליה אדם יכול לשאוף. "האדם נושע על ידי האהבה
ובאהבה". וזה, מעבר לנוכחות הגופנית של האדם האהוב. זה קיים בחוויה
הרוחנית, בישות הפנימית. "שימני כחותם על ליבך".
בתוך עולם שבו נשללה מהאדם תחושת הערך של חייו, וכבודו, ורצונו,
אסירים רבים איבדו את הרגשת היותם בני אדם, יצור שיש בו דעת, חירות פנימית וערך
משלו. השרירות של המהלכים, הסיכון של מוות בפניה ימינה או שמאלה, טראנספורט למחנה השמדה
או למחנה עבודה, התחושה שהכל בידי הגורל ואין דרך להשפיע ולשנות, האסירים פשוט
חוששים מקבלת החלטות ונטילת יוזמה.
כמובן, האדישות נבעה גם מהרעב הגדול. המחסור בקפאין, בניקוטין.
ההתייחסות לאסירים כאל אפסים, מושפלים, ואובדן "מי שהם היו פעם".
אבל היו אסירים ששמרו על חופש הבחירה. ששמרו על שארית של חירות
רוחנית, של עצמאות המחשבה, שעברו בין האסירים לעודד אותם, ששמרו על צלם אנוש.
"אפשר ליטול מן האדם את הכל, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות
אנוש- לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו."
ובכל רגע ורגע יש הזדמנויות לבחירה הזו, האם תיכנע לכוחות ששוללים ממך
את עצם יישותך, תהיה כדור משחק בידי הנסיבות?
ובכן, מסתבר שגם בנסיבות הקיצוניות האלה, אדם יכול להחליט מה
הוא יהיה מבחינה נפשית ורוחנית. לקיים את הכבוד האנושי שלו. להיות ראוי לסבלו. זו
החירות הרוחנית שנותנת משמעות ותכלית לחיים.
גם בהיעדר אפשרות להגשים חיי יצירה, ליהנות מחוויות של יופי, אמנות או
טבע, גם אז נותרת אפשרות להתנהגות מוסרית. נותרת אפשרות לתת משמעות גם לסבל. כחלק
מהחיים. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת הסבל, יכולה להוסיף לחייו משמעות
עמוקה.
הדרך להתמודד ולקבל את הכוח הפנימי עוברת, לפי הלוגותרפיה, על ידי
הצבת מטרה לעתיד שאליה אפשר יהיה לצפות.
ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל
'איך'".
"צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו
כנשאלים על ידי החיים, יום יום ושעה שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא
בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."
וזה פשר החיים. קבלת האחריות על עצם מהותו של קיום האדם. האחריות עליה
מדובר, פירושה העמידה בפני מוגבלות החיים, והסופיות שלהם. הבחירה לקבוע על מה,
בפני מה ובפני מי הוא רואה את עצמו אחראי. האדם צריך להחליט, אם יגדיר את משימת
חייו כקבלת אחריות כלפי החברה, כלפי מצפונו שלו, כלפי אלוהים. פרנקל מדגיש, כי
המטרה האמיתית של הקיום האנושי אינה ב"הגשמת עצמו", אלא בחריגה מעצמו.
העולם אינו רק ביטוי של עצמיותנו או מכשיר ואמצעי למטרה של הגשמת עצמנו. הגשמת
עצמנו מושגת באמצעות היציאה מעצמנו למטרה גדולה יותר מאיתנו.
