והכלה סגרה את הדלת

 והכלה סגרה את הדלת – רונית מטלון

כתר, 130 עמ'

 

כריכה אחורית:

שעות אחדות לפני חתונתה מסתגרת מַרגי בחדר השינה של אמה ומודיעה מבעד לדלת הנעולה שהיא "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". בזמן הקצר שנותר עד שיגיעו האורחים לאולם האירועים, כולם מנסים להבין למה ולשכנע את מרגי לצאת מהחדר: חתנה המיועד מתִי והוריו, נדיה אמה, סבתה ובן דודה אילן. האם מישהו מהם יצליח לדבר על לבה ולגרום לה לפתוח את הדלת? 

 

סקירה:

ספר קטן, 130 עמ', כריכה קשה ויפהפיה, ו-וואו אחד גדול, שצריך לתרגם אותו למילים כדי שעוד אנשים ירצו לקרוא אותו אם טרם קראו.

התדהמה על הכישרון הנוצץ, שלוקח מילים בעברית, לש אותן ואופה מהן את המאפים הטעימים והמדויקים ביותר שניתן לעשות בשפה.

הכלה סגרה את הדלת ומבעד לדלת היא מודיעה: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". ואיננה מדברת. היא לא יוצאת וגם לא מסבירה דבר. אסוציאציה להליך הגירושים שבו במסגרת האקט הסמלי בבית הדין הרבני ובנוכחות הדיינים, יאמר הגבר לאשתו "מגורשת, מגורשת, מגורשת", דבר המסמל את סיום הבעלות שלו עליה. אבל כאן הכלה מסיימת (מראש) את הבעלות עליה של החתן המיועד, של כל המשפחה. היא נסגרת בחדר והיא לא יוצרת עוד קשר עם העולם.

פרט לדף שבו היא כותבת שיר של לאה גולדברג. וכאן טמון איזה שהוא רמז. השיר על הבן האובד הופך בידיה של מרגי, הכלה המסתתרת בחדרה ל"שירי הבת האובדת".

איננו שומעים את הכלה לאורך כל הסיפור, פרט לשיר, שעוד מעט נחזור אליו, אבל אנחנו לומדים עליה המון, מתוך השיחות של האנשים האחרים שמתקבצים בדירה שמסביב לחדר הנעול. האם נדיה, בן הדוד אילן, הסבתא - סבתונה, החתן מתי, ההורים של החתן פנינית ואריה. איזה כישרון מופלא של סופרת שמצליחה בספרון כל כך קטן במעט מילים לשרטט את שבעת האנשים שבדירה בקווי מתאר קצרים וכל כך מלאים. הזיכרונות של מתי מעלים בפנינו דמות של אישה יוצאת דופן. ותוך כדי השעות שעוברות, מתי עובר תהליך שבו הוא חוקר את עצמו, את כלתו, את מערכת היחסים ביניהם. "נתון כולו למרחב חדש ואחר לגמרי שנפער בתוכו, לתהיות אחרות. האם הוא אוהב את מרגי? באמת אוהב את מרגי? באמת אוהב את מי שהיא, היא כשלעצמה, בנפרד ממנו, למען עצמה ולא למענו? ("מה זה 'באמת', מה בכלל 'באמת', תהה)."

באיזה שהוא שלב, עולה במתי קנאה, לא קנאה למרגי, אלא קנאה במרגי, גם הוא משתוקק "להינעל מאחורי איזו דלת, להשבית הכול, לשקוע בתוך הסירוב לעולם ולמילותיו של העולם, לצמצם את כל קיומו לרווח הזה שבין הבל נשימתו לבין אוזן הכר שראשו שוכב עליו." בספר חדר האמבטיה של ז'אן פיליפ טוסן (הוצאת לוקוס) מסופר על האיש שנשאר בחדר האמבטיה מהרהר במהות הקיום האנושי ומתבונן בעולם שממשיך לנוע סביבו ללא מטרה ברורה. שנות הקורונה שינו אותנו, החדירו בנו איזו השתתקות, איזה צורך להימנע ממירוץ העכברים של עבודה ועיסוקים, לעצור, להאט. הספר נכתב בשנת 2016, הרבה קודם לקורונה, כמובן, אבל בעיני יש בו משהו שמאד מתחבר לתחושות החדשות האלה של הצורך לסגור את הדלת בפני העולם הממהר.

אני חוזרת לשיר של לאה גולדברג שמרגי "העתיקה". איזה קטע יפה ומצחיק ועצוב, כאשר המשפחה דנה בשיר שמרגי הוציאה מתחת לדלת, "איך אתה אומר שאיזה אחת לאה גולדנברגר כתבה את זה? זה הכתב של מרגי." ואחר כך

"לא היא כתבה, לאה גולדברג כתבה ומרגי העתיקה" אמר מתי, תוהה בינו לבין עצמו אם השימוש בפועל "העתיקה" מדויק במקרה זה. "אף פעם היא לא העתיקה, מרגי, למה עוד פעם אתה אומר 'העתיקה מלאה'? הכי טובה בכיתה היא הייתה".

אבל בנוסף לבתים הראשונים שאותם מרגי כותבת על הדף, בלשון נקבה במקום בלשון זכר בשיר המקורי, בהמשך השיר של לאה גולדברג טמונים רמזים נוספים לסיפור שלנו.

אמרה האחות: "אני שכחתי".
"אינני זוכר" - אמר האח.
אמרה הכלה: "אני סלחתי".
אמר האב: "אנכי לא אסלח".
והאם עמדה בחלון ושתקה:
הוי, איזו דרך ארכה!

אמרה האחות: "הסופה מיללת".
"הרוח נושבת". - אמר האח.
אמרה הכלה: "נעולה הדלת".
אמר האב: "אנכי לא אפתח".
והאם עמדה ודבר לא אמרה:
רבון העולם איזו רוח קרה!

הכלה שבשיר אומרת "אני סלחתי", בסוף הספר מבקשת סליחה, או כותבת על דף נייר ומציבה בחלון: "סליחה", היא אומרת. אבל כמה פרקים אחר כך, הסבתא שואלת את החתן- מתי "למה לא אמרת סליחה למרגי? לא אמרת סליחה" ומתי מבין. אחרי התהליך של יום שלם שהוא עבר מחוץ לדלת הנעולה, כשהוא נפגש עם המקומות הנסתרים והאפלים שבנפשו, הדברים שמעולם לא נאמרו, איזה "בעצם" שקינן בתוכו וחיכה לשעתו, שקר ששיקר לעצמו ושיקר לה.

ולכבוד סוף הספר, הנה השיר של פיירוז:

פיירוז - אני פוחדת לומר מה שבליבי

https://www.youtube.com/watch?v=K80PFrCsFZI

 

נפש ערומה

 נפש ערומה – עדה למפרט

ידיעות ספרים, 291 עמ' כולל מילון מושגים, רשימת מקורות, מפתח

 

כריכה אחורית:

"נפש ערומה" הוא מסע אישי- מדעי חושפני וחסר עכבות בו פורשת פרופסור עדה למפרט, את סיפורה האישי והמדעי בעקבות נסיונה להבין את נפש האדם. מסע זה כולל חידושים ומחקרים מרחיקי לכת שלא פורסמו מעולם ועוסקים בקשר שבין גנטיקה, אבולוציה, וחקר המוח להבנת יסודות מהותיים בקיומו של האדם. בעיות נפשיות שכיחות כמו חרדה, דיכאון, אנורקסיה, מניה-דפרסיה, מוצגות כמנגנונים אבולוציוניים בריאים וחשובים, שבנסיבות ייחודיות של תורשה וסביבה יוצאים מהמינון והתזמון הנכונים. למפרט גם מותחת ביקורת חריפה על הפסיכולוגיה הרווחת, שמתעלמת מהישגי המדע ומציעה במקומה פסיכותרפיה הנשענת על ידע מדעי ועל האמנות, שקולעת במדויק אל נימי הנפש הדקים, ודוברת את שפתם.למפרט, חוקרת בעלת-שם לפסיכולוגיה אבולוציונית מזמינה את הקוראים להכיר את הישגי המדע בהבנת הנפש האנושית בד בבד עם ההיכרות איתה עצמה: בדידות ילדותה בקיבוץ, חווית אונס שהושתקה, ידידות קרובה עם המשוררת דליה רביקוביץ` לאורך שנות מחלתה ועוד. 

סקירה:

זהו ספר מדעי, במובן של הסברים מדעיים מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, להיבטים שונים של נפש האדם. במישור הזה זהו ספר מרתק, שמציג מחקרים וניסויים ומסקנותיהם לגבי האופן שבו המוח שלנו פועל, ואיך זה משפיע על רגשותינו, מחשבותינו ותחושותינו.

מן הסתם, זה לא חומר קליל לקריאה. מה שהופך את הקריאה בספר לסוחפת ומרתקת, הוא השילוב המיוחד במינו שפרופ' למפרט מייצרת בין האישי לבין המדעי. סיפוריה על ילדותה, על בדידותה, על הצורך שלה באהבה הורית שלא קיבל מענה בגלל אופן החינוך בקיבוץ דאז, ובגלל האופי והנסיבות של הוריה, על המשך חייה על בחירותיה ואהבותיה, הופכים את הספר למשהו שלא ניתן לעמוד בפניו, וזה ממש לא מובן מאליו בספר שלא מתבייש לדבר על אמיגדלה והורמונים וגנים והמיספרות במוח.

הספר מורכב מפרקים שכל אחד מהם עוסק בהיבט אחר של החיים האנושיים וכותרתם: נפש, אדם, יצר לב האדם, תורשה וסביבה, שייכות, פרדה, כאב חרדה ודיכאון, הפרעות נפש, גברים ונשים, גנבה, יופי, חמלה, דומה ושונה, מציאות ותרגומה, תכלית, כיסופים, דת, אידיאולוגיות, פסיכולוגיה.

בהיותה פסיכולוגית אבולוציונית, אולי זה לא יפתיע שהעמדה שלה ביחס לפסיכולוגיה הקלינית היא שלא מדובר במדע, אלא בבלוף הגדול של המאה העשרים. אפשר כנראה גם להבין את ההסתייגויות של למפרט גם מדת ומאידיאולוגיה.

אבל מה שמעניין הוא ההסברים שמלווים את העמדות שלה ביחס לכל אחד מהפרקים. למשל, בפרק על אידיאולוגיות מנתחת למפרט את השנאה ליהודים, ומזכירה לנו שעוד הרבה לפני הנאצים, היה מישהו שרצה להשמיד את כל היהודים ואפילו הביא את הממלכה שלו להחלטה מפורשת על פתרון סופי – המן. והסיבה לשנאה ליהודים לאורך הדורות, אומרת למפרט היא הנטייה לבדלנות. ללכידות חזקה החוצצת בין היהודים לבין כל האחרים.

אחד הפרקים המרתקים בעיני הוא "מציאות ותרגומה". הנושא של שפה, תרגום של חוויות למילים או תרגום משפה לשפה, השפה כמקשרת בין בני אדם אבל גם כיוצרת חיץ בפני תקשורת אמיתית של רגשות, הוא דבר שמאד קרוב לליבי ומרתק אותי כל השנים. למפרט מזכירה לנו שהקליטה שלנו את המציאות האובייקטיבית היא מאד מאד מצומצמת לטווח החושים שלנו, וגם זה נתון לפרשנות ולתרגום של החלקים במוח האחראים לקליטה של כל אחד מהרשמים. הנה כמה ציטוטים מתוך הפרק:

"המוח מתרגם את המציאות לתחושות, לרגשות, למילים, בסדר הזה, ובלוח זמנים זה, ומה שיש לנו מן המציאות אינו אלא תרגום."

"תרגום אינו מציאות. תרגום הוא תרגומה של המציאות."

"תשעים וחמישה אחוזים מן החומר שמרכיב את העולם אינו נגלה לעינינו, ואף לא לאפנו, לעורנו, לאוזנינו, ללשוננו, וגם לא לשום מכשיר טכנולוגי. זה החומר האפל. לא זו בלבד שאנו נזקקים לתרגום מתמיד של המציאות, ולתרגום על גבי תרגום כדי להיות גם מודעים לה, אלא שתשעים וחמישה אחוזים ממנה אינם קיימים בעבורנו כלל."

"תרגומים של חלקי מציאות הם מה שניתן בידינו כדי לפלס לנו דרך בעולם שהוא, ככל הנראה, עצום ממדים ועשיר גוונים עד בלי די."

 

אני אעצור כאן, למרות שיש לי הרבה מאד סימוני מרקר צהוב בתוך הספר. ממליצה בחום.

גן של התחלות חדשות

 גן של התחלות חדשות – אבי וקסמן

ידיעות ספרים, 338 עמ'

 

הספר עוסק בלילי, שהתאלמנה מבעלה, כשזה נהרג בתאונת דרכים, ממש ליד ביתם, ונותרה לגדל את שתי בנותיהם, בנות השבע והחמש. ילדות נבונות ומקסימות, אנאבל בת השבע בוגרת מכפי גילה, וקלייר בת החמש שרוצה להתחתן עם פרנק, הכלב החמוד שלהן (שיש לו תולעים). בנוסף, אנו פוגשים את רייצ'ל, אחותה הצעירה של לילי, שעוזרת לה לתמרן בין גידול הבנות לעבודתה כמאיירת של ספרי לימוד, ועושה מאמצים להוציא אותה מארבע שנות אבל ולהתחיל בחיים חדשים.

לילי מקבלת משימה בעבודה, לאייר סדרה של ספרי ירקות ולצורך כך היא נשלחת לקורס גינון בגן הבוטני של לוס אנג'לס, שאליו היא מצרפת את אחותה ובנותיה.

מה שקורה הוא, שלילי מגלה שעבודה פיזית בגינון והקשר לטבע יכולים להיות מאד מאד מתגמלים מבחינת תחושת הרוגע והאושר, מתחילים להיווצר קשרי חברות בין המשתתפים בקורס, ובינתיים הרבה שינויים מתרחשים בחיים של כולם.

הספר מצחיק מאד, ובו בזמן גם שובר לב, שובה את העין, חכם וגם מתחכם. הוא כתוב בשפת דיבור, כלומר אם את מאיירת קולית מלוס אנג'לס שלא שמה דאם. נקרא בשטף ובכייף ומשאיר מחשבות.

הנה מה שלילי מספרת על בעלה המנוח, או במילים אחרות, על איך שבחיי היומיום אנחנו שוכחים להעדיף את מה שחשוב, שוכחים מה באמת חשוב:

"אחר כך הוא היה פוצח בדברי תוכחה על יותר מדי חפצים, יותר מדי בלגן, ומבוסס בים הקטן של הגרביים שהשליך ומכשירי האלקטרוניקה שלו. כמה התחרטתי שבזבזתי זמן במריבות איתו. לו רק יכולתי להמיר את הזמן שהשקעתי באיסוף גרביים ובתלונות, בעוד נשיקה, או אפילו בחמש דקות של ישיבה משותפת בסלון ושתיית קפה, הייתי עושה את זה בן רגע. עכשיו רצפת חדר השינה ריקה מגרבי גברים ותחתוני בוקסר, והיא בטח מתגעגעת אליהם בדיוק כמוני."

וזה מה שקורה כשלילי, שהיא חכמה וצינית ומצחיקה ומאד מאד חושבת, ומלאה בביקורת עצמית מגלה את העולם של החושים כשהיא שותלת שתילי עגבניות, ומחליטה להפסיק 'לחפור' ופשוט לחפור:

"אחרי ששתלתי אחת או שתיים, גיליתי שזה מוצא חן בעיני, חוץ מזה שתילי העגבניות הדיפו ריח טוב. לא ריח נחמד אלא ריח מעניין, מפולפל וירוק. הרחתי אותו על ידי ובאוויר שטוף השמש. פתאום תפסתי שכל החושים שלי פועלים יותר מהרגיל ואולי זה הסביר למה לא זמזמה לי במוח הפרשנות הרגילה עם הביקורת העצמית. קלטתי נתונים מידי, מעיני, מאוזני ומאפי. שאלתי את עצמי למה זה כל כך מרגיע כשבעצם מדובר בפעילות פיזית. בטח היה פה איזה לקח מטפורי, אבל לא התכוונתי לחפש אותו. לראשונה זה שנים התכוונתי להפסיק לחשוב ופשוט לחפור באדמה."