הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח

 הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח – לילך וולך

ידיעות ספרים, 174 עמ'

שלומית ויונתן החליטו לשים את עצמם במקום הראשון, לעזוב את בני הזוג שלהם ולעבור לחיות יחד. החיים קצרים, הטיטניק טובעת כמו שאומר שם הספר, וכמו שכל הבוגדים תמיד אומרים לעצמם, מגיע לי אושר.

הספר כתוב בלשון דיבור, כלומר משלב עברית רהוטה עם לשון דיבור, באופן טבעי וזורם, שמרגיש נכון.

זהו ספר גועש. שרץ בין ארבעה קולות. שלומית, יונתן, ובני הזוג שלהם, עומר בעלה של שלומית וארנת אישתו של יונתן. מה שיפה כאן, שאף אחד הוא לא לגמרי "טוב" ואף אחד הוא לא לגמרי "רע". וולך מצליחה לגרום לנו לראות, להבין ולחוש חמלה כלפי כל אחת מהדמויות, וזה הופך את ההחלטה של שלומית ויונתן לפחות 'מובנת מאליה' ויותר מורכבת.

הסיפור הוא סיפור ידוע ומוכר מאד, אבל יש כאן סוויץ' שהופך את זה למעניין ואני לא אכתוב על זה כלום כדי לא לספיילר למרות שזה קורה די בהתחלה של הסיפור. הקריאה בספר קלה וזורמת.

יחד עם זאת אני לא יכולה להגיד שהספר הותיר בי רושם עז או השאיר אותי עם מחשבות עמוקות על החיים. כן אפשר לדבר על גורל ובחירות על תחושת ערך עצמי או היעדרה ועוד דברים כאלה, אבל זה לא הספר הזה. עם זאת, זה ספר קריא, מרתק, שאפשר לשתות אותו בשטף.

בשולי הנוחות

 בשולי הנוחות – סייקה מורטה

כתר, 145 עמ'

ספר קטן שהוא פנינה של ממש. זה ספר מכמיר לב, ממגנט, מעורר מחשבה, ונשאר איתך אחרי הקריאה. למרות שזה ספר קטנצ'יק, גם בגודל וגם במספר העמודים, משכתי קצת את הקריאה כדי לא לסיים כי הוא כל כך נוגע ללב.

קייקו פורוקורה היא שונה, "לא מתאימה" לסביבתה. לא למשפחתה, לא לבית הספר ולא לילדים בני גילה. בגיל 18 היא מתחילה לעבוד בחנות-נוחות ולראשונה היא מבינה מה מצופה ממנה וחשה תחושת ייעוד ושלווה. היא מצאה את המקום שלה. זה, כמובן לא מונע מהסביבה שלה להרגיש שזה לא בסדר שהיא עובדת בעבודה זמנית שנחשבת נחותה, במשך 18 שנה, ושהיא לא מתחתנת.

קייקו מבינה שהיא לא "מתאימה", ומרגע שהתחילה לעבוד בחנות הנוחות, היא לומדת את האנשים סביבה, שמה לב לכל פרט בלבוש, בהתנהגות, באופן הדיבור שלהם, והיא מאמצת לעצמה חלקים שהיא אוספת מהאנשים שסביבה. "אני של עכשיו מורכבת ברובי מהאנשים שסובבים אותי..."

אם לרגע אפשר לחשוב שמדובר במישהי "על הספקטרום" ולכן מובן למה היא מרכיבה את עצמה מתוך הפרטים שהיא אוספת בסביבתה, כדאי לחשוב שוב, כי מורטה מדברת על כולנו, בביקורת מעודנת על החברה האנושית. "אני מאמצת את סגנון הדיבור של האנשים שנמצאים בקרבתי, ולכן עכשיו אני מדברת במעין תערובת של סגנונן של איזומי ושל סוגאוורה. אני תוהה אם אין זה כך אצל כל האנשים. כשחברי הלהקה של סוגאוורה באו לבקר אותה בחנות, שמתי לב שבנות הלהקה היו לבושות כמוה ודיברו כמוה." (עמ' 28).

אחותה של קייקו עוזרת לה ומציידת אותה בתירוצים טובים למה היא עובדת איפה שהיא עובדת,"אנשים חושבים שהם נורמליים ואני מוזרה. לא בא לי שיציקו לי בשאלות כל הזמן. זה מאוד נוח שיש תירוץ מוכן לרגעים כאלה." (עמ' 55).

"מה צריך לעשות כדי שתהיי נורמלית? עד מתי נצטרך לסבול את זה?" שואלת אחותה בדמעות. ואת כקוראת שואלת את עצמך, מה מפריע לה כל כך? קייקו עובדת ומפרנסת את עצמה, היא מרגישה בנוח ובטוב בעבודתה, אין לה צורך בדברים אחרים שאנשים סביבה צריכים, אין לה שאיפות "להגיע", "להשיג", להראות את המדליות שאנשים 'נורמליים' אוספים לאורך חייהם כדי להציג את הישגיהם. למה זה כל כך מפריע לסביבה שלה? למשפחתה, לחברות שלה?

"אם אפסיק להיות 'עובדת חנות', אחלים? או שאני צריכה להישאר שם? אני אעשה מה שתגידי, לי זה לא משנה כך או כך. אבל תני לי הוראות מדויקות."

באיזה שהוא שלב קייקו מתבשרת שעדיף שהיא לא תביא ילדים לעולם ולא תפיץ את הגנים המקולקלים שלה. "אני אשא את הגנים שלי איתי למשך חיי, אקפיד שלא להשאיר אותם בטעות באיזה מקום ואיפטר מהם כשאמות. אף על פי שההחלטה הזאת הייתה הגיונית בעיני, הייתי אבודה. את נקודת הסוף הבנתי, אבל מה אעשה עד אז?" וזה מצחיק ועצוב בו בזמן, האופן שבו היא מקבלת על עצמה ללא עוררין את העמדה של הסביבה כלפי אנשים 'לא מתאימים'.

ביפנית הספר נקרא Konbini Ningen שלפי גוגל טרנסלייט הוא convenience store woman. אני אוהבת את התרגום העברי "בשולי הנוחות" כיון שיש בו להביא לביטוי את היותה של קייקו "עובדת חנות נוחות", את התחושה של השלמות שהיא חשה בעבודתה זו, היא שומעת את החנות, את המוזיקה והקצב שבה, "חנות נוחות היא מקום מלא צלילים." כך מתחיל הספר. והיא שומעת מה החנות צריכה (למלא את המדף של השתיה הקרה, לנקות את החלון...). וזה מביא לביטוי גם את היותה של קייקו בשולי החברה, לא משתלבת, לא מתאימה, מעוררת אי נוחות אצל האנשים ה'נורמליים'.

יש כאן מבט מרתק אל תרבות העבודה היפנית, המנהגים והלחצים החברתיים הנהוגים בה, אבל יש כאן מבט לא פחות מרתק אל החברה האנושית בכללותה, על הקושי שלנו לקבל את השונה, החריג, את זה שלא משתלב ב"חוקים" של החברה.

עינם הפקוחה של חפצים דוממים

 עינם הפקוחה של חפצים דוממים – פטריק רותפס

הוצאת אופוס, 141 עמ'

מה אפשר לומר על ספר שמתחיל בהקדמה של הסופר במילים: "אולי לא כדאי לכם לקנות את הספר הזה.". טוב, קיבלתי את עצתו, כי שאלתי את הספר בספרייה. הלאה. "חובתי להזהיר אתכם שהסיפור הזה קצת מוזר. הוא לא בנוי כמו סיפור רגיל." וגם בסוף הספר יש פרק של הערת המחבר ושם הוא אומר: "ידעתי, עמוק בליבי, שהסיפור החדש שלי היה נורא ואיום. תוהו ובוהו הרוס ומחריד. "הוא לא עושה את כל הדברים שסיפור צריך לעשות".

אכן, זה סיפור קצת מוזר. זה לא סיפור רגיל. אין לו עלילה. לא ברור מה קורה שם. למעשה, לקחתי את הספר הזה כי מישהי שקראה אותו ואני מעריכה, אמרה לי "אני לא מבינה מה הם רוצים ממני", ישר הבנתי שזה ספר שאני רוצה לקרוא. ואכן, זה סיפור מוזר. ומתוק. זה סיפור על מישהי בשם אאורי, שחיה ב"תחתון" שזה העולם שמתחת לאוניברסיטה. אנחנו מקבלים הצצה לחיים שלה, ואין שם "עלילה" או "קונפליקט" או כל הדברים שיש בסיפורים רגילים. היא רוקדת מחייכת אוספת חפצים, מזיזה דברים למקומות שבהם הם אמורים להיות מונחים, היא מכינה סבונים.

מה שכן יש כאן הוא התייחסות איטית, רגישה, עמוקה, ובלתי רגילה, אל התדר של העולם, אל מה שחפצים דוממים רוצים או צריכים, אל איך שהעולם ואנחנו בתוכו מתנהלים כשאנחנו בהרמוניה עם התדר של מה שיש.

"משהו היה לא כשורה בחדר הזה. לא משהו בולט. זה היה מקום טוב, מקום כמעט מושלם. הכול היה כמעט. אם זה לא היה יום לבן שבו הכול נעשה כיאות, אולי היא לא הייתה מבחינה שמשהו אינו כשורה. אבל זה היה יום שכזה, ולכן היא הבחינה." (עמ' 34)

"ליבה של אאורי פעם מהר יותר ויותר. עברו עידנים מאז מצאה מקום חדש לגמרי. מקום שהעז להיות הוא עצמו." (עמ' 35). איזה דבר מקסים ומופלא לומר על 'מקום' – שהוא מעז להיות הוא עצמו. כמה מאיתנו, בני האדם, שאנחנו לא 'מקומות', ואולי אנחנו קצת כן, עד כמה אנחנו מעיזים להיות אנחנו עצמנו?

"אאורי עצמה את עיניה והניחה את הסדין בחזרה במגירה, ובושה בערה בקרבה. היא הייתה יצור תאוותני לעיתים. רצתה דברים לעצמה. לסובב את העולם ולהפר את הסדר הנאות. לדחוף את כל הדברים במשקל רצונותיה." (עמ' 40). הסופר מתייחס אל אאורי כאל נערה קצת שבורה, מרוסקת. אבל איזו מתיקות יש באדם שחש באופן כל כך עמוק את הדרך שבה דברים צריכים להתנהל, את הסדר הנאות, את מה שלא יעלה על הדעת לעשות גם אם אני מאד רוצה במשהו. אם זה לא אמור להיות שלי אני לא אקח. כמה זה שונה מהאינטנסיביות שבה רובנו מתנהלים בעולם, לוקחים דברים, או עושים או דוחפים ומנסים לקדם ולייעל ולשנות, בעיקר רוצים לשנות כל הזמן. ולאן זה הולך, אנחנו רואים. משבר האקלים, מלחמות, הרג של חיות בכדי לספק את תאוות האכילה. אין הרבה עדינות או אלגנטיות או מחשבה באופן שהאנושות מתנהלת על גבי הפלנטה השברירית והקסומה שלנו, ואני חוששת שאין הרבה אאורי שיוכלו לשנות את מהלך הדברים.

וזה חוזר לאורך הסיפור המוזר והמתוק הזה, כל הזמן. "תשובות תמיד היו חשובות, אבל לא תמיד היו קלות. היא תצטרך לנהוג בסבלנות ולעשות את הדברים בדרך הנאותה." הדרך הנאותה. כל הזמן חשבתי על הדרך היפנית המעודנת – הסדר, הפשטות, האסתטיקה, פילוסופיית הקינצוגי שהופכת כלי קרמיקה שבורים לפריטים שבהם דווקא השברים מובלטים. אני לא יודעת אם הסופר חשב על יפנים כשכתב את הסיפור הקצר יחסית והתמוה הזה, אבל יש בו הרבה מאד מהעדינות של החיבור לכל מה שקיים.

באנגלית הספר נקרא The slow regard of silent things ויש משהו שונה בניסוח הזה לעומת השם העברי, למרות שהתרגום מביא יפה לביטוי הרבה מהמשמעות שבשם הזה. אבל הטיפול האיטי של החפצים הדוממים הוא משהו קצת שונה מ"עינם הפקוחה". ובספר הזה יש טיפול איטי בדברים. איטי, ומחושב, ושקול, ורגוע ומאד מקשיב.

אני אסיים במי שאנחנו, כולנו, שאיננו אאורי:

"המחשבות הובילו לאותה נקודה. דאגה. אנשים מוצאים מפתחות. אנשים פותחים דלתות. זרים מאירים סביב באורות שלהם. העשן שלהם. קולותיהם הנוערים. דורכים בכל מקום במגפיים הקשים והאדישים שלהם. מסתכלים בכל דבר בלי לחשוב למה גורם המבט. נוגעים בכל דבר ומזיזים אותו בלי לחשוב כלל על מה נאות ומה אינו נאות."

הקריאה בספר הזה היא כמו מדיטציה. זה אכן ספר לא לכל אחד, אבל למי שהספר מדבר אליו, יפיק ממנו המון.

 

 

 

היינו יכולות לנסוע

היינו יכולות לנסוע – מעיין רוגל

הוצאת כרמל, 303 עמ'

ספר נהדר, נוגע, חשוף, מרגש, מצחיק, מעורר מחשבה.

ירדן והילה צעירות ומאוהבות וגרות בתל אביב.

אבל כבר בפרולוג, בעמוד הראשון ברור לנו שזה לא הסיפור הזה.

"שמענו את המוות בכל אחר צהריים, יורד מקו ארבע ומרשרש בשקיות מהשוק....... בלילות המוות טיפס עם רוח הים בחדר המדרגות המצהיב שלנו והציץ תחת הדלתות, פניו מוארות באור הישן, המהבהב........בבקרים הראשונים של אוגוסט התחלנו לשמוע את נשימותיו הסבלניות, ואת דופק הבניינים שלו."

להילה מתגלה סרטן.

לפני שמגיעות התוצאות של הבדיקות ולפני תחילת הטיפולים הן נוסעות לחו"ל. היא לא מספרת למשפחה שלה. רק אמיר יודע. ליסבון. מלונות עתיקים, בירה, מסעדות. נופים. תקשורת מופחתת עם הבית. בעצם, ירדן מתגנבת לאינטרנט קפה כדי לעדכן את אמיר בלי שהילה תדע.

"אנחנו נצטרך את החופש הזה. ממש נצטרך אותו" אומרת הילה לירדן, שמתאבלת על האובדן העתידי בעודן מבלות בחו"ל.

הילה אומרת שלא הצליחה למצוא כרטיסים חזרה. אחר כך היא אומרת שהיא צריכה עוד כמה ימים ועדיין לא מוכנה לחזור. "הייתי צריכה לקרוא את זה בפניה, הייתי אמורה להבין" חושבת ירדן.

הן נוסעות לברצלונה.

ירדן ממשיכה להתפרק מהידיעה של מה שקורה, מה שעתיד לקרות, ומכך שהילה דוחה את החזרה הביתה לטיפולים.

היא מבקשת מאמיר ומאמא של הילה לבוא לברצלונה. הם מגיעים. הילה מסכימה לחזור איתם לארץ.

והיא וירדן נוסעות לפריז השכם בבוקר.

ואז מחכות לטיסה ללייז'.

"אני מתחילה לחשוד שהיא אוהבת את הקיום הזה שבמרווחים, באי-זמן, אי-מקום, חוסר שם, חוסר שפה. היא פורחת שם. היא נוסעת במעבר, זו רק אני שרוצה להגיע."

מושג ה-Nonplace  של מארק אוז'ה, זהו חלל שהוא לא "מקום". המקום אצל אוז'ה הוא מקום מבחינה היסטורית, יש לו זיכרונות וזהות מתקופה מסוימת. לחלל אין היסטוריה או זיכרון. נון-פלייס הם מקומות שבהם בני האדם הם אנונימיים, אין במקומות האלו מספיק משמעות כדי להוות "מקום". לכל נון-פלייס יש מטרה. המטרה בקניון היא לרכוש. בשדה תעופה זה לטוס. בכבישים זה להגיע ממקום למקום. בגשרים זה לחצות נהר ולהגיע לגדה השניה.

הילה וירדן הופכות לתושבות של מקומות שהם אי-מקומות. שדות תעופה, מלונות, מקומות של תיירות. מסעדות אנונימיות. הן פוגשות אנשים לרגע, ואז ממשיכות. הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא הקשר ביניהן, והדבר הנוסף שמלווה אותן היא הידיעה של מה שעתיד לקרות, והבחירה של כל אחת מהן איך להגיב לזה.

בעמ' 207-210 הילה מסבירה לירדן את הבחירה שלה. את ההחלטה שלה. זה משהו שכדאי לקרוא פעמיים. כי זה ממש לא מובן מאליו, וזה כל כך סדור ובהיר שאפשר להסכים איתו. זו בחירה לגיטימית כמו הבחירות האחרות שאפשר לעשות במצב כזה, שגם הן מן הסתם לגיטימיות.

השאלה היא עד כמה החברה, הרופאים, האנשים שאוהבים, מאפשרים לחולים לעשות את הבחירה שלהם?

בעמ' 218 הילה מציירת לירדן את העתיד שבו היא לא בחרה, או ליתר דיוק את העתיד שהיא בחרה שלא ללכת אליו.

באיזה שהוא שלב ירדן מתחילה להבין שגם היא עומדת בפני הבחירה, וגם היא צריכה לבחור.

מה נמצא בתחום האחריות שלנו, ומה נמצא באחריות של אנשים אחרים. מה נמצא בטווח אפשרויות הבחירה שלנו, ומה בטווח הבחירות של אנשים אחרים.

זה ספר על תהליך קשה וכואב מאד, אבל הוא גם מצחיק וקצבי והוא סוחף. מה שמפתיע זה שמדובר בספר ביכורים, והוא מאד בשל ונוגע.

 

 

 

רדיקלים חופשיים

 רדיקלים חופשיים – אורלי קסטל-בלום

כתר הוצאה לאור, 157 עמ'

 

מתוך הכריכה האחורית: "הגיבורים והגיבורות, בהעבירם את משך חייהם, נעים על הציר בין סתמיות מוחלטת למשמעות רגעית ונעצרים כל פעם בנקודה אחרת."

בחרתי בו כי הוא ספר קטן, של סיפורים, כך שאפשר לשתול סיפורים בין כל העיסוקים הרבים שלי. התחלתי את הסיפור הראשון "משרוקיות", אמרתי אההמ. מתחכמת עם סיפור שמרמז על מציאות כזו ואחרת בישראל, אוקיי. קראתי את הסיפור השני "צל"ש" ואמרתי לעצמי ההההה, קראתי את השלישי "מלכות החרמון" ואמרתי אוקיי מסיימת את הסיפור הזה ונוטשת את הספר.

אני בדר"כ מתקשה לנטוש ספרים באמצע. ומצד שני, אני מבינה שאני לא אספיק לקרוא את כל הספרים בעולם, בטח לא את כל הספרים ששווה לקרוא אותם (עברתי כבר את תקופת האבל על המחשבה הזו), אז בטח אני לא הולכת לבזבז זמן על ספר שבא להתחכם.

והספר הזה בא להתחכם. קסטל-בלום משחקת עם המילים, ועם המשמעויות, ועם ההשתמעויות. "הקטע היה לא ייאמן ונשארתי כדי לא להאמין למראה עיניי".

יופי אורלי.

אם היינו יושבות בפאב על כוס בירה ואת מספרת לי את הסיפורים הקצרים האלה ואנחנו נקרעות מצחוק, זה ממש במקום. אבל כשאני יושבת לי בבית עם מוזיקה טובה וספר טוב, אני רוצה ספר טוב. כזה שנוגע. כזה שמעורר מחשבה, כזה שעושה שינוי בעולם שלי.

והספר הזה הוא לא.

האור במקומות המסתור

 האור במקומות המסתור – שרון קמרון

ידיעות ספרים, 383 עמ'

 

מבוסס על סיפור אמיתי של סטפניה פודגורסקה, צעירה פולניה קתולית שהצילה 13 יהודים מהנאצים.

חלק מכם אולי אומרים מה שאני אמרתי כשהחזקתי את הספר. אוי לא, עוד פעם ספר שואה, אני לא יכולה לשאת את זה כבר קראתי השנה ספר שואה אחד. או שניים. שלושה?

אבל זה ספר שאין מספיק מילים לתאר כמה הוא חשוב, מרתק, קורע לב, פרוזה במיטבה.

זה מתחיל כך: "יש מישהו שם בחוץ, בחשיכה. אני פוקחת את עיני. והחשיכה היא אותה חשיכה. דף חלק. ... אבל החשיכה גם השתנתה. יש בה הד. שריד לקול שאוזניי החמיצו עד כה. יש כאן מישהו. עכשיו אני ערה."

וזה ממשיך וחוזר מנובמבר 1942  אחורה בזמן ל'לפני", לשנת 1936, אנחנו לומדים להכיר את סטפניה, את משפחת דיאמנט היהודיה שמנהלת חנות שוקולד ששם סטפניה עובדת, בימים שבהם "לא ידעתי שהפחד מגיע עם רדת החשיכה". קופצים בזמן לספטמבר 1939, הנאצים משתלטים על העיר בפולניה שבה נמצאת סטפניה, ליוני 1941, סטפניה לומדת שהיא צריכה להגן על אנשים כי אין מישהו אחר, היא לומדת לשלוט בעצביה ולהיות מאד שקולה, כדי שהיא תוכל לעשות זאת.

בשנת 1942 סטפניה רואה על פניו של קצין נאצי "את ההנאה שבשנאה. את האושר להסב כאב ולהרוג. מה שראיתי היה הרשע בהתגלמותו."

וסטפניה לומדת שהיא חיה עכשיו בגהינום. ועוד היא לומדת:

" הפחד מגיע עם החושך כששוכבים בשקט ומחכים לדפיקה על הדלת. והפחד לא תמיד הגיוני." "היא לימדה אותי שאנשים אוהבים לחלק בני אדם ולתייג אותם. יהודים. קתולים. פולנים. אבל התיוגים האלה מוטעים. החלוקה הזאת מוטעית. טוב לב. אכזריות. אהבה ושנאה. אלה הקטגוריות החשובות באמת."

לא פשוט לקחת סיפור אמיתי ולהפוך אותו לספר שאי אפשר להניח מהיד, שמטלטל את הנפש ושמציב זרקור על היבט שלא נתקלתי בו הרבה בעבר, הצד של הפולנים, הקתולים, וליתר דיוק, הצד של מי שהציל יהודים.

בספר הזה אנחנו מקבלים נקודת מבט של נערה קתולית, שלכאורה אמורה לחיות חיים בטוחים ומוגנים בתקופת שלטון הנאצים כי היא כל מה ש"נכון" באותה עת. אבל מנקודת המבט הזאת, החיים הם גהינום של פחד. אנשים הולכים ברחוב ומשפילים מבט, פוחדים ליצור קשר עין, פוחדים לדבר עם הזולת כי אולי הוא ילשין עליהם לנאצים כי הם לא אמרו בדיוק את מה שנכון להגיד. יש מחסור באוכל ואין מספיק מקומות עבודה וצריך רישיונות גרמניים כדי לקבל עבודה.שלא לדבר על מצב שבו הם מנסים להציל יהודים, מעשה שעונשו מוות. לא רק לנותן המחסה, גם לכל המשפחה שלו.

מאד לא פשוט להחביא 13 איש בדירה של שני חדרי שינה ועליית גג, שצריכים להיות מאד מאד שקטים כי הקירות דקים והשכנה שומעת וסקרנית, ויש לה קרוב משפחה נאצי, להביא מספיק אוכל לכולם מבלי שהמוכרים בשוק או שכנה יסתקרנו מה קורה כאן, כמה שתי ילדות כבר אוכלות? לטפל בדלי הצרכים.

ואז דופקים בדלת ומבשרים לסטפניה שהנאצים צריכים את הדירה שלה ויש לה שעתיים להתפנות, אם היא נשארת יירו בה. מגיעות שתי אחיות גרמניות שעובדות בבית החולים הגרמני שנפתח בסמוך, ולהן יש חברים נאצים שמגיעים הביתה כל יום, ו-13 יהודים בעליית הגג משתדלים להיות שקטים בתוך הצפיפות, הרעב, העכברושים, הפרעושים והסכסוכים שמתפתחים כתוצאה מהצפיפות. חיים של גהינום.

אבל גם חיים של טוב לב ואומץ עילאי, ושל הצלת חיים.

"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא" – סטפניה פודגורסקה הצילה 13 עולמות, ואת עצמה ואת אחותה הקטנה, ואת כל זה היא עשתה בלי הכשרה מיוחדת לפני המלחמה, רק עם לב פתוח והרבה אהבה.

הסופרת, שרון קמרון הצליחה להעביר באופן מאד מלא ומרגש, את החיים בתקופה הזו, את התחושות, הרגשות, המעשים, את ההווייה של החיים שהיתה אז.

 

ימי הנטישה

 ימי הנטישה – אלנה פרנטה

הספריה החדשה, 212 עמ'.

 

באחר צהריים אחד של אפריל, לאחר הארוחה, כשאולגה ובעלה מורידים את הכלים מהשולחן והילדים רבים כרגיל בחדר האחר, מודיע בעלה שהוא עוזב אותה, הוא סוגר מאחוריו את דלת הבית ומשאיר אותה מאובנת ליד הכיור.

כך הספר מתחיל ומכאן נמשכת הדרמה של אישה שננטשה מבלי להבין מה קרה ומדוע קרה, של אישה שמנסה לחקור לאחור את חייה, ואת הזוגיות שלה, כדי להבין, ובתוך כך היא עוברת תהליך מטלטל של התפרקות, תהליך של נטישה של עצמה, של מי שהיא, של מי שהיתה, באופן כל כך סוער, כל כך אינסופי, שממש קשה לנשום, עד שלבסוף היא בונה בהדרגתיות חיים אחרים לעצמה.

"בעלי הסיר ממני מחשבות ותשוקות כדי להעביר אותן למקום אחר. מעכשיו זה יהיה כך, האחריות שקודם היתה של שנינו תהיה רק שלי."

והילדים:

"הם התקשו לשוב ולהירדם, וכשהתעוררו בבוקר, ראיתי שהם שונים, כאילו גילו שכבר אין שום מקום בטוח בעולם. בסופו של דבר, זה גם מה שאני חשבתי."

זה ספר ממש לא "נוח". לא קל לקריאה למרות שהקריאה זורמת ונוזלת ישר לתוך הלב. וצורבת אותו.

הספר לא לגמרי מתאים לחום אוגוסט, ובהחלט לא יכולתי לקרוא ברצף את התודעה המיוסרת הזו, אבל מצד שני, אי אפשר שלא לקרוא. זה ספר חזק ועוצמתי, והכתיבה של אלנה פרנטה מרהיבה.

אני קראתי אותו קצת בחירוק שיניים. הספר הזה הוא כמו שיש לך חור בשן, ואתה לא יכול להימנע מזה שהלשון כל הזמן הולכת לשם? כזה. נורא נורא אינטנסיבי וכאוב ומלא בטירוף של נפש כואבת. בתוך הקריאה כולי רתועה מההתנהלות של הגיבורה, שרק בא לי לטלטל אותה ולהגיד לה בשם שמים צאי מזה כבר, ואני לא יכולה לעזוב את הספר כי אני מוכרחה לראות שהיא יצאה מזה.

וכמובן השפה העשירה עד כדי תימהון, הדימויים והמטאפורות והדמיון הסוער והפורה של הסופרת הגאונה הזאת.

אז האם לקרוא אותו? ברור. זה ספר חד פעמי.

הכתרה

 הכתרה – בוריס אקונין

ידיעות ספרים – ספרי עליית הגג, 418 עמ' כולל נספחי הערות ומידע שימושי

 

"לזכר המאה התשע-עשרה

שהספרות בה היתה גדולה,

האמונה בקדמה - חסרת גבולות,

והפשעים בוצעו ופוענחו בחן

ובטוב-טעם".

כל ספרי סדרת פנדורין פותחים בהקדשה הלירית הזו, מבטיחים ומקיימים.

והפעם פנדורין מסייע בחקירת חטיפה. לקראת חגיגות ההכתרה של הקיסר ניקולאי השני, הצאר האחרון לבית רומנוב, פושע מסוכן חוטף את האחיין הקטן ותובע ככופר נפש יהלום מהאוסף המלכותי ומאיים לחבל בהכתרה..

התעלומה הולכת ומסתבכת. האם הילד החטוף יימצא? האם התכשיטים היקרים יוחזרו? האם יתגלה מי הפושע המסוכן, והאם ייתפס? ומה יקרה לפנדורין?

יש בספר עוד רבדים מרתקים, מעבר לפתרון התעלומה. הסיפור מסופר מפיו של רב המשרתים של "הנסיך השני בסדר הירושה בין נסיכי הכתר", אפנסי סטפונוביץ', וכך אנו למדים לא רק על הגאונות של פנדורין בפענוח תעלומות כמעט חסרות סיכוי, אלא גם על אורחות החיים של האצולה הרוסית, מה צריך לדעת רב משרתים טוב, וכיצד מנהלים בית של אנשי אצולה רמי מעלה, וזה חלק ממש מהנה וכייפי בספר,

הנה דוגמא:
"המדמואזל איחרה לצאת ונאלצנו להמתין לה במרכבה במשך שלושים שניות תמימות (עקבתי אחרי הזמנים באמצעות שעוני השוויצרי המדויק). שמרתי על איפוק בנוכחותם של הוד נסיכותם, אולם כעת, בארבע עיניים, מצאתי לנכון להטיף לה מוסר בקצרה. לא היה לי נעים לנזוף במדמואזל דה-קליק, אבל דבר זה הוא מחובתי. אין אדם שיעז לגרום לבני משפחת הקיסר להמתין, ואפילו כמחצית הדקה."

מה שקורה במפגש שבין רב המשרתים המאד מאד מדויק ומתוקתק שכל חייו מתנהלים בסדר מופתי ועל פי כללי התנהגות מאד מאד ברורים, לבין פנדורין, אשף התחפושות והשינויים, ששום דבר בו איננו שגרתי, הוא קשר מוזר, רווי חוסר אמון ופקפוקים ועם זאת שיתוף פעולה מאד פורה, שבאופן ברור מייצר שינוי נפשי אצל אפנסי סטפונוביץ'.

"- אתה יודע מהי הטעות שלך, אפנסי סטפנוביץ'? - אמר בעייפות, עוצם את עיניו. - אתה מאמין שהעולם מתקיים ופועל על פי כללים כלשהם; שקיימים בו משמעות וסדר. ואני, לעומת זאת, הבנתי מזמן: החיים אינם אלא תוהו ובוהו. אין בהם כל סדר וגם אין כללים בכלל. - אולם אתה עצמך מותיר רושם של אדם בעל כללים נוקשים – לא התאפקתי ועקצתי אותו, מביט בפסוקת המושלמת בשערו אשר נשמרה בשלמות-יופיה למרות כל ההרפתקאות והזעזועים. – כן, יש לי כללים. ואלם אלה הכללים הפרטיים שלי, שהמצאתי לעצמי, ואינם מיועדים לאף אחד אחר בעולם. שהעולם ינהג כמנהגו – ואני אנהג כרצוני, עד כמה שהדבר אפשרי. הנהגת כללים משלך, אפנסי, שונה מן השאיפה להסדיר את כל הבריאה, ומהווה רק ניסיון לארגן איכשהו את המרחב הנמצא בסמוך אליך."

וזה מה שאפנסי חש כשהוא שומע את הדברים: "במשך כל חיי חרדתי מפני האפשרות להיקלע למצב מביש ולאבד בכך את כבודי העצמי. מה יישאר לי אם כבודי יוחתם? מי אהיה אז? איש חסר תועלת, בודד ומזדקן, אדם שביזבז את חייו לריק ולא ברור לאיזו מטרה."

ובאמת, מי אנחנו, מתחת למסכות שבחרנו לעצמנו במהלך החיים, כדי לעבור אותם בתחום אזור הנוחות שלנו? ועד כמה החיים שלנו עוברים תוך מימוש המהות האמיתית שלנו שמתחת למסכות האלה?

וזה החלק בספרים של אקונין שהוא פשוט פנינה בפני עצמה. ספרות בלשית שמשלבת פרוזה משובחת, ומעוררת הרבה מחשבה.

תיירי הזמן

 תיירי הזמן – עדי ענבי

ידיעות ספרים, 264 עמ'

 

פיזיקאית צעירה מאמינה שמצאה הוכחה לכך שאלברט איינשטיין פיתח תיאוריה שיכולה להוביל למסע אמיתי בזמן. בדרך למצוא את המשוואה הגנוזה, לחזור בזמן ולהציל את אבא שלה שנפטר בהיותה ילדה, היא מפוטרת מהעבודה, מנודה מהאקדמיה, פוגשת אנשים שונים ואף משונים ויוצאת למסע גם במרחב וגם בזמן. עוברת הרפתקאות שונות ואף מאד מסוכנות, ומסיימת לא כמו מי שהיתה כשהתחילה במסע הזה.

הכריכה האחורית מבשרת שזהו "מותחן בדיוני בהשראת מאורעות היסטוריים אמיתיים". אינני יודעת מה אמיתי בענייני איינשטיין והמשוואות, אבל בטח שהיו בהיסטוריה האמיתית נאצים וזה.

הרבה שנים אני מתעניינת וקוראת וחושבת על הנושא של הזמן. בפיזיקה, במטאפיזיקה, במיסטיקה, בדתות. אני מתה על מטאפיסיקה, וכל העניין של מסע בזמן, בין אם זה "חץ הזמן ונקודת ארכימדס" של היו פרייס (למיטיבי לכת, עצרתי באמצע הדרך, האמת), ספרי מד"ב, פנטסיה (הרמיוני גריינג'ר ו"מחולל הזמן" מעורר הקנאה שלה), סיפורים קצרים של אלכס אפשטיין כמו זה: "הנוסע בזמן הרחיק והגיע ללוויה של עצמו. הוא נזהר בכבוד הפרדוקסים. ביציאה מבית הקברות רק לחש לאשתו הזקנה, ״מחר שוב אתאהב בך ממבט ראשון״. ועד סדרת "בחזרה לעתיד" השטותניקית והנהדרת.

אז ניגשתי לספר בהתלהבות ובשמחה.

וקראתי את הספר בשטף וסיימתי אותו ממש מהר.

אבל.

מבחינתי, ספר כייפי הוא כייפי כשאת מסיימת אותו ונשארות לך מחשבות חכמות בראש. וזה, לא כל כך קרה. זה נשאר כמו הקצף על החול כשהגלים חוזרים לים. כלומר, קראתי אותו בערב של כייף, עם מוזיקת בלוז ברקע וכוס יין, כמובן, והלכתי לישון ממש מאוחר כי רציתי עוד פרק, ואולי רק עוד אחד וזה.

אז הספר הזה הוא כזה, כן, כייף לקרוא אותו. אבל בסוף מה נשאר? לא הרבה. הדברים נפתרים קצת בקלות רבה מדי, הסוף קצת מדי אופטימי, וזה קצת ניו אייג' של מסעות בזמן, במקום הדבר האמיתי.

עם זאת, נהניתי בקריאה, וכן אמליץ עליו כספר כייפי במיוחד בקיץ החם שכזה. שבו לכם במזגן עם – טוב, נו, בירה קרה, קולה, מים, לא משנה, ותהנו.

 

והכלה סגרה את הדלת

 והכלה סגרה את הדלת – רונית מטלון

כתר, 130 עמ'

 

כריכה אחורית:

שעות אחדות לפני חתונתה מסתגרת מַרגי בחדר השינה של אמה ומודיעה מבעד לדלת הנעולה שהיא "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". בזמן הקצר שנותר עד שיגיעו האורחים לאולם האירועים, כולם מנסים להבין למה ולשכנע את מרגי לצאת מהחדר: חתנה המיועד מתִי והוריו, נדיה אמה, סבתה ובן דודה אילן. האם מישהו מהם יצליח לדבר על לבה ולגרום לה לפתוח את הדלת? 

 

סקירה:

ספר קטן, 130 עמ', כריכה קשה ויפהפיה, ו-וואו אחד גדול, שצריך לתרגם אותו למילים כדי שעוד אנשים ירצו לקרוא אותו אם טרם קראו.

התדהמה על הכישרון הנוצץ, שלוקח מילים בעברית, לש אותן ואופה מהן את המאפים הטעימים והמדויקים ביותר שניתן לעשות בשפה.

הכלה סגרה את הדלת ומבעד לדלת היא מודיעה: "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". ואיננה מדברת. היא לא יוצאת וגם לא מסבירה דבר. אסוציאציה להליך הגירושים שבו במסגרת האקט הסמלי בבית הדין הרבני ובנוכחות הדיינים, יאמר הגבר לאשתו "מגורשת, מגורשת, מגורשת", דבר המסמל את סיום הבעלות שלו עליה. אבל כאן הכלה מסיימת (מראש) את הבעלות עליה של החתן המיועד, של כל המשפחה. היא נסגרת בחדר והיא לא יוצרת עוד קשר עם העולם.

פרט לדף שבו היא כותבת שיר של לאה גולדברג. וכאן טמון איזה שהוא רמז. השיר על הבן האובד הופך בידיה של מרגי, הכלה המסתתרת בחדרה ל"שירי הבת האובדת".

איננו שומעים את הכלה לאורך כל הסיפור, פרט לשיר, שעוד מעט נחזור אליו, אבל אנחנו לומדים עליה המון, מתוך השיחות של האנשים האחרים שמתקבצים בדירה שמסביב לחדר הנעול. האם נדיה, בן הדוד אילן, הסבתא - סבתונה, החתן מתי, ההורים של החתן פנינית ואריה. איזה כישרון מופלא של סופרת שמצליחה בספרון כל כך קטן במעט מילים לשרטט את שבעת האנשים שבדירה בקווי מתאר קצרים וכל כך מלאים. הזיכרונות של מתי מעלים בפנינו דמות של אישה יוצאת דופן. ותוך כדי השעות שעוברות, מתי עובר תהליך שבו הוא חוקר את עצמו, את כלתו, את מערכת היחסים ביניהם. "נתון כולו למרחב חדש ואחר לגמרי שנפער בתוכו, לתהיות אחרות. האם הוא אוהב את מרגי? באמת אוהב את מרגי? באמת אוהב את מי שהיא, היא כשלעצמה, בנפרד ממנו, למען עצמה ולא למענו? ("מה זה 'באמת', מה בכלל 'באמת', תהה)."

באיזה שהוא שלב, עולה במתי קנאה, לא קנאה למרגי, אלא קנאה במרגי, גם הוא משתוקק "להינעל מאחורי איזו דלת, להשבית הכול, לשקוע בתוך הסירוב לעולם ולמילותיו של העולם, לצמצם את כל קיומו לרווח הזה שבין הבל נשימתו לבין אוזן הכר שראשו שוכב עליו." בספר חדר האמבטיה של ז'אן פיליפ טוסן (הוצאת לוקוס) מסופר על האיש שנשאר בחדר האמבטיה מהרהר במהות הקיום האנושי ומתבונן בעולם שממשיך לנוע סביבו ללא מטרה ברורה. שנות הקורונה שינו אותנו, החדירו בנו איזו השתתקות, איזה צורך להימנע ממירוץ העכברים של עבודה ועיסוקים, לעצור, להאט. הספר נכתב בשנת 2016, הרבה קודם לקורונה, כמובן, אבל בעיני יש בו משהו שמאד מתחבר לתחושות החדשות האלה של הצורך לסגור את הדלת בפני העולם הממהר.

אני חוזרת לשיר של לאה גולדברג שמרגי "העתיקה". איזה קטע יפה ומצחיק ועצוב, כאשר המשפחה דנה בשיר שמרגי הוציאה מתחת לדלת, "איך אתה אומר שאיזה אחת לאה גולדנברגר כתבה את זה? זה הכתב של מרגי." ואחר כך

"לא היא כתבה, לאה גולדברג כתבה ומרגי העתיקה" אמר מתי, תוהה בינו לבין עצמו אם השימוש בפועל "העתיקה" מדויק במקרה זה. "אף פעם היא לא העתיקה, מרגי, למה עוד פעם אתה אומר 'העתיקה מלאה'? הכי טובה בכיתה היא הייתה".

אבל בנוסף לבתים הראשונים שאותם מרגי כותבת על הדף, בלשון נקבה במקום בלשון זכר בשיר המקורי, בהמשך השיר של לאה גולדברג טמונים רמזים נוספים לסיפור שלנו.

אמרה האחות: "אני שכחתי".
"אינני זוכר" - אמר האח.
אמרה הכלה: "אני סלחתי".
אמר האב: "אנכי לא אסלח".
והאם עמדה בחלון ושתקה:
הוי, איזו דרך ארכה!

אמרה האחות: "הסופה מיללת".
"הרוח נושבת". - אמר האח.
אמרה הכלה: "נעולה הדלת".
אמר האב: "אנכי לא אפתח".
והאם עמדה ודבר לא אמרה:
רבון העולם איזו רוח קרה!

הכלה שבשיר אומרת "אני סלחתי", בסוף הספר מבקשת סליחה, או כותבת על דף נייר ומציבה בחלון: "סליחה", היא אומרת. אבל כמה פרקים אחר כך, הסבתא שואלת את החתן- מתי "למה לא אמרת סליחה למרגי? לא אמרת סליחה" ומתי מבין. אחרי התהליך של יום שלם שהוא עבר מחוץ לדלת הנעולה, כשהוא נפגש עם המקומות הנסתרים והאפלים שבנפשו, הדברים שמעולם לא נאמרו, איזה "בעצם" שקינן בתוכו וחיכה לשעתו, שקר ששיקר לעצמו ושיקר לה.

ולכבוד סוף הספר, הנה השיר של פיירוז:

פיירוז - אני פוחדת לומר מה שבליבי

https://www.youtube.com/watch?v=K80PFrCsFZI

 

נפש ערומה

 נפש ערומה – עדה למפרט

ידיעות ספרים, 291 עמ' כולל מילון מושגים, רשימת מקורות, מפתח

 

כריכה אחורית:

"נפש ערומה" הוא מסע אישי- מדעי חושפני וחסר עכבות בו פורשת פרופסור עדה למפרט, את סיפורה האישי והמדעי בעקבות נסיונה להבין את נפש האדם. מסע זה כולל חידושים ומחקרים מרחיקי לכת שלא פורסמו מעולם ועוסקים בקשר שבין גנטיקה, אבולוציה, וחקר המוח להבנת יסודות מהותיים בקיומו של האדם. בעיות נפשיות שכיחות כמו חרדה, דיכאון, אנורקסיה, מניה-דפרסיה, מוצגות כמנגנונים אבולוציוניים בריאים וחשובים, שבנסיבות ייחודיות של תורשה וסביבה יוצאים מהמינון והתזמון הנכונים. למפרט גם מותחת ביקורת חריפה על הפסיכולוגיה הרווחת, שמתעלמת מהישגי המדע ומציעה במקומה פסיכותרפיה הנשענת על ידע מדעי ועל האמנות, שקולעת במדויק אל נימי הנפש הדקים, ודוברת את שפתם.למפרט, חוקרת בעלת-שם לפסיכולוגיה אבולוציונית מזמינה את הקוראים להכיר את הישגי המדע בהבנת הנפש האנושית בד בבד עם ההיכרות איתה עצמה: בדידות ילדותה בקיבוץ, חווית אונס שהושתקה, ידידות קרובה עם המשוררת דליה רביקוביץ` לאורך שנות מחלתה ועוד. 

סקירה:

זהו ספר מדעי, במובן של הסברים מדעיים מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, להיבטים שונים של נפש האדם. במישור הזה זהו ספר מרתק, שמציג מחקרים וניסויים ומסקנותיהם לגבי האופן שבו המוח שלנו פועל, ואיך זה משפיע על רגשותינו, מחשבותינו ותחושותינו.

מן הסתם, זה לא חומר קליל לקריאה. מה שהופך את הקריאה בספר לסוחפת ומרתקת, הוא השילוב המיוחד במינו שפרופ' למפרט מייצרת בין האישי לבין המדעי. סיפוריה על ילדותה, על בדידותה, על הצורך שלה באהבה הורית שלא קיבל מענה בגלל אופן החינוך בקיבוץ דאז, ובגלל האופי והנסיבות של הוריה, על המשך חייה על בחירותיה ואהבותיה, הופכים את הספר למשהו שלא ניתן לעמוד בפניו, וזה ממש לא מובן מאליו בספר שלא מתבייש לדבר על אמיגדלה והורמונים וגנים והמיספרות במוח.

הספר מורכב מפרקים שכל אחד מהם עוסק בהיבט אחר של החיים האנושיים וכותרתם: נפש, אדם, יצר לב האדם, תורשה וסביבה, שייכות, פרדה, כאב חרדה ודיכאון, הפרעות נפש, גברים ונשים, גנבה, יופי, חמלה, דומה ושונה, מציאות ותרגומה, תכלית, כיסופים, דת, אידיאולוגיות, פסיכולוגיה.

בהיותה פסיכולוגית אבולוציונית, אולי זה לא יפתיע שהעמדה שלה ביחס לפסיכולוגיה הקלינית היא שלא מדובר במדע, אלא בבלוף הגדול של המאה העשרים. אפשר כנראה גם להבין את ההסתייגויות של למפרט גם מדת ומאידיאולוגיה.

אבל מה שמעניין הוא ההסברים שמלווים את העמדות שלה ביחס לכל אחד מהפרקים. למשל, בפרק על אידיאולוגיות מנתחת למפרט את השנאה ליהודים, ומזכירה לנו שעוד הרבה לפני הנאצים, היה מישהו שרצה להשמיד את כל היהודים ואפילו הביא את הממלכה שלו להחלטה מפורשת על פתרון סופי – המן. והסיבה לשנאה ליהודים לאורך הדורות, אומרת למפרט היא הנטייה לבדלנות. ללכידות חזקה החוצצת בין היהודים לבין כל האחרים.

אחד הפרקים המרתקים בעיני הוא "מציאות ותרגומה". הנושא של שפה, תרגום של חוויות למילים או תרגום משפה לשפה, השפה כמקשרת בין בני אדם אבל גם כיוצרת חיץ בפני תקשורת אמיתית של רגשות, הוא דבר שמאד קרוב לליבי ומרתק אותי כל השנים. למפרט מזכירה לנו שהקליטה שלנו את המציאות האובייקטיבית היא מאד מאד מצומצמת לטווח החושים שלנו, וגם זה נתון לפרשנות ולתרגום של החלקים במוח האחראים לקליטה של כל אחד מהרשמים. הנה כמה ציטוטים מתוך הפרק:

"המוח מתרגם את המציאות לתחושות, לרגשות, למילים, בסדר הזה, ובלוח זמנים זה, ומה שיש לנו מן המציאות אינו אלא תרגום."

"תרגום אינו מציאות. תרגום הוא תרגומה של המציאות."

"תשעים וחמישה אחוזים מן החומר שמרכיב את העולם אינו נגלה לעינינו, ואף לא לאפנו, לעורנו, לאוזנינו, ללשוננו, וגם לא לשום מכשיר טכנולוגי. זה החומר האפל. לא זו בלבד שאנו נזקקים לתרגום מתמיד של המציאות, ולתרגום על גבי תרגום כדי להיות גם מודעים לה, אלא שתשעים וחמישה אחוזים ממנה אינם קיימים בעבורנו כלל."

"תרגומים של חלקי מציאות הם מה שניתן בידינו כדי לפלס לנו דרך בעולם שהוא, ככל הנראה, עצום ממדים ועשיר גוונים עד בלי די."

 

אני אעצור כאן, למרות שיש לי הרבה מאד סימוני מרקר צהוב בתוך הספר. ממליצה בחום.