התיאוריה האחרונה – מארק אלפרט

מטר, 364 עמ'

 

364 עמודים של קריאה סוחפת בספר מתח ומרדפים, שכולל סוכני אף-בי-איי, משטרה, חיילי כוח דלתא שמוטסים מעיראק בחזרה לארה"ב כדי לפעול בתוך המדינה על פי צו נשיאותי, וכמובן גם טרוריסטים שכוללים שכיר חרב רוסי חסר כל רחמים, וכולם רודפים אחרי פרופסור להיסטוריה של המדע.

ומה כולם רוצים ממנו?

או, כאן החלק הכייפי.

מסתבר שאיינשטיין פיתח תיאוריה "תיאוריית השדה המאוחדת" תיאוריה אחת שמסבירה את כל כוחות הטבע, שמאחדת את תיאוריית הכבידה עם תורת הקוואנטים, אבל הבין שהתיאורייה עלולה לשמש כנשק איום שהוא כינה אותו "מחריב עולמות". התיאורייה היתה כל כך יפה שאיינשטיין לא היה יכול להשמיד אותה אבל גם לא רצה לפרסם אותה, כי הוא הרגיש אשם על כך שתורת היחסות והנוסחה E=MC² הובילה לפצצה האטומית. האנושות עדיין לא מוכנה לכך. לכן איינשטיין הפקיד חלקים מהתיאורייה אצל שלושה מדענים שעבדו עימו.

אבל מישהו ממש רוצה להשיג אותה, והוא מוכן לשם כך לענות ולהרוג את המדענים הקשישים, כדי להוציא מהם את המידע.

ועכשיו המידע הזה הגיע לידי ד"ר דניאל סוויפט, פרופסור להיסטוריה של המדע. האחרון שבמדענים היה מרצה של דניאל סוויפט בעת לימודי הפיזיקה שמהם פרש בסופו של דבר כשהבין שהוא לא יהיה פיזיקא גאון אבל כן יכול להיות מרצה להיסטוריה של המדע. הוא נקרא על ידי המשטרה לבית החולים שבו מאושפז המדען הגוסס, וזה לוחש באוזניו את המפתח לתיאוריה ומפציר בו לשמור עליה ולא להסגיר אותה לידי כל מחפשיה.

וכעת דניאל הופך למטרה לכל האנשים הרעים והפחות רעים, שרוצים להניח את ידם על הנשק האולטימטיבי.

ועכשיו מתחילים מרדפים, מאבקים, חקירות, ניסיונות להבין את התיאורייה, רדיפה אחרי מיקום הנוסחאות, והסברים מדעיים שככל הנראה מבוססים על מדע אמיתי, לא שאני יכולה להבין או להעיד על כך אבל מסתבר שאלפרט למד אסטרופיזיקה באוניברסיטת פרינסטון וכתב עבודת תזה על יישומים של תורת היחסות של איינשטיין, ועובד כעורך במגזין "סיינטיפיק אמריקן" אז יש בסיס של ידע למה שהוא כותב.

וזה כתוב כל כך טוב. אין מילה מיותרת ואין מילה חסרה. מה מניע אנשים, את האנשים ה"דמויות" בספר, מה הבחירות שאנשים עושים ומה זה מעיד עליהם.

הספר נקרא בשטף ובמתח עד לסיומו, אך עם פתרון התעלומות וההפי אנד לכאורה, נשארת תחושה של תוגה, כי כמו במציאות, גם בספר, האנושות עדיין לא מוכנה להשתמש במדע לצרכי שלום ושגשוג של כולם, אלא להשתמש בו לצורך ייצור כלי נשק איומים יותר ויותר.

אמירה שמיוחסת לאיינשטיין היא ”איני יודע באיזה נשק נשתמש במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית נשתמש במקלות ואבנים”

בעיתוי מעניין, בדיוק התפרסם מאמר ב"הידען" שכותרתו:

תאוריה רדיקלית חדשה מאחדת את תאוריות הכבידה של איינשטיין עם מכניקת הקוונטים

וזה הלינק:

תיאוריה חדשה מאחדת

והנה עטיפה של איזה סינגל שנקרא "הולך למקומות" ויש בה את ההמחשה של מה שהספר מייחס לתיאוריית השדה המאוחדת:

אהוב המוות

 אהוב המוות – בוריס אקונין

ידיעות ספרים – עליית הגג, 388 עמ' כולל הערות ונספח

 

התשיעי בסדרת "תיבת פנדורין" המספרת על אראסט פטרוביץ' פנדורין, אשר חוקר מקרי רצח ופותר תעלומות.

הספר נפתח בפתיח הקבוע לסדרה:

לזכר המאה התשע-עשרה

שהספרות בה הייתה גדולה,

האמונה בקדמה – חסרת גבולות

והפשעים בוצעו ופוענחו בחן

ובטוב-טעם

 

אבל הספר הזה שונה משמונה הקודמים לו, בכך שהוא מסופר דרך עיניו של סנקה סקוריקוב המכונה "סקוריק" על ידי חבריו לכנופייה. וכל פרק זכה לכותרת "איך סנקה..." (עשה כך או כך). למעשה, רק בעמ' 122 אנחנו פוגשים לראשונה את פנדורין.

התחלתי לקרוא את הספר לפני ה- 7 באוקטובר (2023), ובמשך כחודש וחצי לא יכולתי לקרוא ספר, כך שהקריאה בו התמשכה ונסחבה. בשל הנסיבות החיצוניות קצת קשה להגיד אם זה הספר או הנסיבות, אבל אני חושבת שגם וגם.

הסדרה הזו כל כך טובה, שכל ספר נקרא בשטף ובעניין, ותמיד מעבר לפתרון התעלומה הקורא יוצא נשכר עם הבנות תובנות ומחשבות.

אבל הספר הזה, הוא חריג לסדרה, ולטעמי פשוט פחות טוב, פחות מוצלח.

פחות אדבר על מה שקורה בו, יש בו הרבה רציחות, אוצר סודי ועצום, הרבה תככים ומלחמות בין כנופיות אכזריות בשכונות הקשות של מוסקווה.

הפתרון של התעלומה קצת פחות אלגנטי בעיני מאשר בספרים האחרים בסדרה.

כן אפשר להפיק ממנו תובנה אחת יפה, שכל אדם יכול לשנות את מסלול חייו, ללמוד דברים חדשים ולבחור בטוב.

אבל אם הולכים על הסדרה הזו, אז מבחינתי זה הספר שפחות תפסידו אם תוותרו עליו. יש בסדרה הזו מספיק ספרים אחרים ונהדרים, חלקם כבר נסקרו בבלוג הזה.

 

כל העולם במה

 כל העולם במה – בוריס אקונין

ידיעות ספרים-עליית הגג, 477 עמ'

 

"לזכר המאה התשע-עשרה

שהספרות בה היתה גדולה,

האמונה בקדמה – חסרת גבולות,

והפשעים בוצעו ופוענחו בחן

ובטוב-טעם."

 

זהו המוטו של כל אחד מהספרים בסדרת פנדורין, כך גם ב"כל העולם במה", ה-12 בסדרה.

הבעיה היחידה עם סדרת הספרים הזו, היא שלפעמים צריך ללכת לישון ולעזוב אותם באמצע הקריאה.

עד כדי כך הם טובים. כתובים טוב, מרתקים, מעמיקים.

בתמצית: השנה היא 1911. הבלש אראסט פטרוביץ' פנדורין בן ה-50 פותח בחקירה של סדרת רציחות בתאטרון לבקשתה של האלמנה של הסופר צ'כוב. פנדורין מוצא אהבה חדשה ואף נהפך למחזאי מקורי ומצליח.

כך מתחיל הספר:

"אראסט פטרוביץ' התחיל להחשיב את עצמו לאדם הרמוני למן הרגע שבו הגיע למדרגת החוכמה הראשונה. הדבר קרה לא באיחור ולא בטרם עת כי אם בדיוק בזמן – בגיל שבו כבר הגיעה העת להסיק מסקנות, אבל עדיין אפשר לשנות תכניות.

המסקנה המהותית מכולן שלימדו אותו השנים – אפשר היה לסכמה במשפט קצר להפליא, שערכו עלה על כל התורות הפילוסופיות גם יחד: להזדקן זה טוב."

ואז הוא ממשיך ומגדיר לעצמו את עקרונות הפעולה להמשך חייו, ומפתח תכנית פעולה שכוללת מטרות פיזיות-ספורטיביות, ואינטלקטואליות.

רק דבר אחד פנדורין לא צפה.

שהוא יחזור להתאהב כמו נער צעיר ונרגש.

וזה מה שקורה לו כאשר הוא מתגייס לחקור מדוע השחקנית הראשית בתאטרון האופנתי, מלאה בפחד והיא רדופה ומיוסרת. זאת הוא עושה תוך כדי שהרציחות הולכות ומצטברות, ופנדורין איננו ממוקד מטרה כהרגלו.

וכך אנו נכנסים ביחד עם אראסט פטרוביץ' להכיר את אחורי הקלעים של עולם המשחק, את האינטריגות הקטנות בין השחקנים, ותוך כדי החקירה גם לנסות ולהבין את עולם הרגש שנפתח לו פתאום ומאיים להטביע אותו.

בשלב די מתקדם של הסיפור, פנדורין משוחח עם משרתו הנאמן, מאסה. מאסה משיב לפנדורין על שאלתו מה היית מלמד את בני (לו היה נולד ילד)? ומאסה עונה- "את העיקר. משהו שאתה אינך מסוגל ללמדו." ומה זה? "להיות מאושר."

פנדורין מופתע. האיש הכל כך חכם, שמציב לעצמו משימות חיים ומגשים אותן, לא חשב מעולם על כך שמהצד עלולים חייו שלא להיראות מאושרים.

וזו הנקודה האנושית. איננו יכולים להיות מודעים לכול. לכל אחד מאיתנו נקודה עיוורת. ולכן, לא טוב היות האדם לבדו. כדי שיהיה מי שישקף לנו את מה שאיננו יודעים לראות בעצמנו.

מילה אחרונה על העטיפה המרהיבה. אולם התאטרון האלגנטי, המוזהב, כמה יפה.

בהשוואה העטיפה האנגלית:

העטיפה הרוסית:

מות אכילס

 מות אכילס - בוריס אקונין

עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 374 עמ' כולל נספחים.

בגיל 26, בשנת 1882 פנדורין שב למוסקווה, וצולל לתוך חקירת פרשה מסתורית של מותו של גיבור מהולל של רוסיה, יושב על הכורסה בחדרו. פנדורין מתחיל לברר את העניין והגופות מתחילות להיערם.

ספר משובח. כתיבה לירית, תרגום מעולה, ספר ממתק.

"...כדי לא להפריע לאדונו בהבנת משמעותו של הסליל הגדול, שמושחלות עליו כל הסיבות והתוצאות הקיימות בעולם, הן הגדולות מאוד והן הקטנות ביותר.

פנדורין נד בראשו, ממשיך להגות בפרטי החקירה."

וגם:

"אראסט פטרוביץ' כבר ידע מה עליו לעשות. רווחה פשטה בנפשו הודות לפתרון הפשוט והנכון. הפתרונות הנכונים פשוטים תמיד,"

הדוב

 הדוב - אסף שור 

ספרית פועלים, 149 עמ'

 

תל אביב, בימים ש"אחרי". "זו הייתה, על פניו, התקופה שאחרי, הימים שהכול כבר נגמר, אבל כל עוד יש מי שיגיד ככה, נראה שזה בעצם לא נכון."

אחרי שהמהומות שככו, הצבאות התעייפו, כוחות האו"ם הגיעו ונפרשו על הגבולות החדשים, לא כדי לשמור על האחרים בחוץ, אלא גם בשביל שנישאר בפנים...

והספר פורש את הימים שאחרי, בתל אביב הרוסה מהפצצות, בתים נטושים, מעט תושבים שנשארו ומאכלסים דירות שהתרוקנו מבעליהן, מנסים להשיג אוכל, נייר טואלט, וברמת העיקרון להתקיים.

"מה זה לכתוב ספר? אתה עושה סדר, איפה שאין סדר. אתה דוחף סיבות איפה שאין סיבות. אתה חולם לעצמך איזה מין חלום ואז מספר אותו לאנשים בשביל שילמדו ממנו משהו על עצמם. זה לגמרי בלתי הגיוני."

אז הספר הזה הוא הניסיון של אסף שור לעשות איזה שהוא סדר בעולם מבולבל והרוס, לספר לנו סיפור על חלום מבעית שהוא חלם, שאולי אפילו עלול להפוך למציאות מדממת במציאות המוטרפת שאנחנו חיים בה (או חולמים אותה).

"אם כבר חיים, אז שיהיו חיים כבר."

אבל אולי הכול היה כבר מאוחר מדי? אולי ממש עכשיו, כשאנחנו קוראים ספרים, או משחקים עם הילדים שלנו, או הולכים לים וחוזרים הביתה לשטוף את החול, אולי זה כבר מאוחר מדי, וגרגרי החול האחרונים צונחים מטה בשעון החול שמונה את הרגעים לקראת המאוחר מדי הזה, כי היינו שאננים?

"קודם הייתי עורך דין, ועכשיו אני לא. איך אפשר להסביר את זה למישהו מלבדי (הוא לא הבין שהעולם מלא עכשיו באנשים שזה בדיוק הסיפור שלהם. .). קודם הייתי איש אחר, והתנהלתי כך וכך. ועכשיו האיש הזה כבר לא קיים. כבר אין לו העולם ההוא שהיה אפשר להתקיים בו. האיש הזה מת. הוא כבר מת."

בחלק השלישי של הספר אנחנו חוזרים לעבר של הדמויות. לזמן קצר של "לפני" שהכול קרה. הרגעים הקטנים, הגדולים, הפשוטים האלה שכולנו חיים אותם בין עבודה, בית, ילדים, קפה, קניות כל מיני דברים שמעצבנים או שמשמחים אותנו, לפני שקורה משהו שגורם לנו להבין כמה מה שהיה אז (שיש לנו עכשיו) הוא כל כך יקר-ערך וחשוב במלוא פשטותו ורגילותו.

"תמיד יש רגע שהוא עדיין הרגע שלפני, אולי אפשר עוד לפנות אחרת, לבחור במשהו אחר, אבל ההיסטוריה טוחנת את כולנו בגלגלים גדולים ואיטיים."

זה לא ספר קל לקריאה, לא משום שהוא לא זורם, הוא זורם, והוא קצר. אבל הוא מעיק בכובד המסר המאיים שעולה ממנו, של צל אפל שמרחף מעל לכל החיים הרגילים שלנו. המים הזורמים בברזים, החשמל שזורם במזגנים ומקרר את האוויר החם.

סוגת הדיסטופיה מבחינתי היא סוג של שעון מעורר, שמתריע לזכור את החשיבות של מה שיש, שיכול להיעלם. זו יכולה להיות איזו מלחמה אזורית, מלחמה עולמית, מטאור שצונח ומעלה את המים באדים חמים לאטמוספירה. אין לנו באמת שליטה על הדברים שקורים או שעלולים לקרות, יש לנו יכולת לכוון את התגובות שלנו מולם. ולראות את השבריריות של הקיום האנושי ולהעריך. מבחינתי, המסר הוא להעריך כל רגע, וזו החשיבות של ספר דיסטופי.

לפני שהקפה יתקרר

 לפני שהקפה יתקרר – טושיקאזו קאוואגוצ'י

כנרת זמורה, 191 עמ'

 

אם היה זה אפשרי לחזור אחורה בזמן, לאן הייתם רוצים לחזור? את מי הייתם רוצים לפגוש? מה הייתם רוצים לשנות?

ישנו בית קפה קטן בסמטה צדדית בטוקיו, ממוקם במרתף ללא חלונות, שקירותיו בצבע חום אדמדם (ספיה), שלושה שעונים גדולים תלויים על הקיר ולא ניתן לדעת מה באמת השעה, מאוורר תקרה מסתובב לאיטו, ולמרות החום בחוץ, בפנים תמיד קריר ונעים ללא מזגן.

בבית הקפה הזה מנהל בית הקפה, אשתו ובת דודו, וגם אישה מסתורית שיושבת כל היום ושותה קפה, לבושה בבגד שלא תמיד מתאים לעונה. ואנשים קבועים שמגיעים לשתות קפה.

האגדה המקומית מספרת שבבית הקפה הזה יש אפשרות לחזור אחורה בזמן, אבל יש לכך שורה של כללים מעצבנים, שאחד מהם הוא, יש לסיים לשתות את הקפה לפני שהוא יתקרר, ובכך המסע בזמן מסתיים. ויש עוד כלל, החזרה בזמן לא משנה את ההווה. מה שקרה לפני שחזרת בזמן קרה, ויקרה ולא משנה מה תעשה. ובכן, האם יש טעם בחזרה בזמן?

הספר הזה חוקר את השאלה הזו בסדרה של ארבעה סיפורים השלובים זה בזה, שלאורכן אנו לומדים להכיר יותר ויותר את אנשי בית הקפה ומבקריו הקבועים, את הכללים הנוקשים ואת האפשרויות שנפרשות, והן לא מה שהיינו חושבים מלכתחילה.

זהו ספר מתוק ומריר ומלא קסם, שנקרא כמו סיפור אגדה, או פנטסיה (או ליתר דיוק, ריאליזם מאגי), אך גם מעורר מחשבה, מביא לביטוי הבנה פסיכולוגית של בני האדם, עם הרצונות, היכולות, השריטות הקטנות או הגדולות שלהם, ומה שאפשר ויכול להיעשות על מנת לשנות, לאו דווקא את המציאות אלא את אופן התייחסותנו אליה.

 

 

עקרון אי-הידיעה

 עקרון אי-הידיעה – אופיר ינקו

384 עמ', כולל מונחון, רשימת איורים וביבליוגרפיה

 

בתמצית, הטענה המרכזית בספר היא, כי אין אפשרות באמת לדעת את המציאות לאמיתה ולכן יש לקבל את אי-הידיעה, את אי היכולת לדעת, כי זה מה שיש.

דון מיגל רואיס מסביר ב"ארבע ההסכמות" שבני האדם חולמים, כל הזמן, ויצרו חלום חיצוני גדול שנקרא חלום החברה, חלום של משפחה, של קהילה, של עיר, של ארץ, של פלנטה. אנחנו לא רואים אמת, מפני שכל האמונות השקריות שנמצאות בתודעתנו פורשות מסך בינינו לבין המציאות. איננו יכולים לראות את המציאות כיון שעינינו ממוסכות באמצעות תודעת החלום.

מאבל כץ, בספרה "הו'אופונופונו עקרונות לחיים", מסבירה שאנחנו מאמינים שעלינו למלא את מוחנו בידע, כך שכל תחושת הזהות העצמית שלנו מבוססת על התפיסה שמוחנו נועד לאגור ולהבין מידע. היא מוסיפה, שעלינו להכיר בתבונתנו הטבעית שאין מקורה בידע.

בקבלה מדובר על הסתר פנים של אלוהים, אשר איננו מגלה עצמו, ו"אלא שאנו שראייתנו מוגבלת במקום ובזמן, איננו מסוגלים לראות מעבר לכאן ועכשיו, איננו יכולים לראות את צירוף הגורמים והנסיבות מעבר למקומנו ולזמננו. רק במרחק של זמן יש לנו יכולת להתבונן בצירוף המקרים ולראות את יד ההשגחה העליונה המכוונת אלינו מלמעלה. ואם אלוהים מייצג את האמת, את המציאות לאמיתה, אז הנה המסר, יש אמת לאמיתה אך היא נסתרת מאיתנו.

ובכן, שאלת החיבור בין מידע, ידע, מציאות, אמת היא עתיקה כמו האנושות.

אך ינקו אינו מגיע אליה מהכיוון הרוחני, אלא מכיוון כמו-מדעי, בניתוח של תבניות הידע והמידע, של המדווחים על המידע (עיתונאים, היסטוריונים, פסיכולוגים וכד'), על חסמי המידע ואמינות המדווחים. לגישתו, בין הדיווח לבין המציאות שאליה הוא מתייחס, עשוי להתקיים פער הנובע מחסמי המידע של המדווח ומליקויי המדווח, מהאג'נדה של המדווח ומהאג'נדה של מקבל המידע.

ינקו טוען, שיש מציאות אחת ויחידה, יש אמת אחת ויחידה, אבל הוא מערער על האפשרות לדעת את מה שהתרחש במציאות, כשברוב המקרים (אם לא כולם) מתקיימים התנאים שמתאר עקרון אי-הידיעה. המציאות היא מה שקרה, ולא מה שעוצב על ידי התפיסה האנושית. וכאשר אין לנו אפשרות לדעת מהי האמת – ולטענת ינקו זה המצב ברוב הדברים החשובים, שמחוץ לדברים היומיומיים והנגישים לנו, אז בואו פשוט נקבל את אי-הידיעה.

יש במסר הזה משהו מטלטל, כיון שאנחנו בנויים לרצות לדעת, להאמין שיש אמת, שיש מציאות שאפשר לדעת אותה. לחקור ולשאול ולברר ולהגיע לדעת ותבונה.

אבל, זה לא חדש. בסרט ראשומון של אקירה קוראסאווה משנת 1950 מובאות ארבע עדויות לאותו אירוע, שפשוט נראה אחר לגמרי דרך עיניהם של ארבעה עדים. הסרט שראיתי לפני שנים רבות השאיר עלי רושם עז, ולאורך תחילת הספר חשבתי לעצמי שוב ושוב, ראשומון, ואכן בעמ' 128 ינקו מתייחס לסרט זה.

הספר מכיל שלושה חלקים. בחלק הראשון מוצבת התיאוריה של עקרון אי-הידיעה. למען האמת זה חלק די מתיש וכביכול "טכני" באופיו, כיון שכאן מונחות אבני היסוד של התיאוריה של ינקו. מובא הפירוש למה זה "ידע" מה זה "מידע" ומה ההבדל ביניהם, הגדרה של סוגי מדווחים, סוגי אמינות של מדווחים, בעיות וקשיים בסיווג מדווחים ובהבנת ההבדל בין דיווח לבין מציאות. מן הסתם יש צורך בהצגת תבנית החשיבה שמובילה לגיבוש העיקרון, אבל יתכן שאפשר היה מעט להקל. עם זאת, ינקו מקליל מעט את כובד החלק הזה באמצעות איורים שממחישים חלקים בתיאוריה שלו, ופה ושם זרועות אמירות במשלב שפה מעט נמוך יותר מה שהופך את הטקסט ליותר ידידותי.

בחלק הראשון היו לי "ויכוחים" עם הטקסט, או אולי לא ממש ויכוחים, יותר דיונים, מחשבות, שאלות, סוגיות, ואכן החלק הזה זרוע בהרבה הערות בעפרון בצידי הטקסט. פחות קריטי להיכנס כאן לדיון או לוויכוח עם אבני התיאוריה, כיון, שלדעתי האמירה העקרונית והבסיסית של ינקו, איננה חדשה במישור העקרוני, אם כי לא זכור לי שנתקלתי בניתוח 'מדעי' ואקדמי כזה לדברים.

ינקו מסביר, שכיון שלא ניתן לדעת על המציאות, הרי שכל מידע שמדווח על ידי גורם כלשהו, הוא למעשה סיפור, כלומר מידע שאין אנו יכולים לדעת באיזו מידה הוא משקף את המציאות. דוגמא לסיפור כזה היא "הדיאטה הים-תיכונית מפחיתה את הסיכון למחלות לב". אלא, שכיון שמדובר במערכת האנושית שהיא מורכבת ביותר, לא ניתן באמת לשייך תוצאה מסוימת לפעולה מסוימת דווקא, ויתירה מכך הרי לא ניתן לערוך ניסוי שבמסגרתו אותו אדם ינהל תפריט תזונה ים תיכוני ובמקביל תפריט תזונה של ג'אנק פוד, ואז נוכל להשוות את התוצאות. על כן, מדובר בסיפור. אמנם פופולרי, אבל – כאמור, סיפור.

בחלק השני של הספר מוצגות דוגמאות לסיפורים נפוצים שההתייחסות אליהם היא כאל שיקוף של המציאות. כאן ינקו מנתח את סיפורי ההיסטוריה, סיפורי הדינוזאורים, סיפור דוד וגוליית, סיפורי המדינה הדמוקרטית (!), פסיכולוגיה, פרשנויות ופירושים, בריאות, ועוד.

אנו חיים בעידן שבו העולם מייצר כמויות אדירות של מידע, באינטרנט, טלוויזיה, עיתונים, ספרים, שיחות, רעיונות שמופצים ברשתות החברתיות. איך מתמודדים עם כמויות המידע העצומות האלה? אבל גם כשקולטים מידע, איך מתמודדים עם הרעיון שחלק מהמידע, אולי רובו, אולי כולו, איננו משקף מציאות עובדתית אמיתית, אלא הוא למעשה סיפור, כפי שינקו מגדיר לאורך הספר?

ובכן, טוען ינקו, בתמונת המציאות שלנו משמשים הסיפורים תחליף לידע, והאמונה מספקת כדי למלא את החללים בידע. הסיפורים משמשים מכנה משותף שמחבר אנשים ממקומות שונים ומתרבויות שונות, כאן אנו חוזרים לחלום המציאות של דון מיגל רואיס ושל ההואופונופונו...

עם זאת, ינקו מדגיש כי כאשר אנו מכירים בכך שדיווח מסוים הוא סיפור ותו לא, המשמעות איננה שלילת מה שמסופר בו, אלא הכרה באי-האפשרות שלנו לדעת מה באמת התרחש במציאות (עמ' 310).

כאמור, החלק הראשון בספר שהוא "טכני" במהותו הוא די מַלְאֶה. לעומת זאת החלק השני מעניין מאד, באופן שבו דברים שנראים כברורים וידועים, הופכים בידיו של ינקו לסיפורים. סיפורים טובים, אבל סיפורים. והחלק השלישי והסוגר את הספר תוקף את היסודות שעל בסיסם אנו נוטים לראות בסיפור כעובדות, כמו מומחיות, תארים אקדמאיים, מראי מקום, סטטיסטיקה, מבחן השכל הישר, מבחן הסבירות ועוד. ולבסוף מצביע על המשמעות של עקרון אי-הידיעה ועל הקשיים הנובעים ממנו, וכיצד להתמודד עימם.

הקריאה של הספר בעת הנוכחית היתה לא פשוטה. לא זכור לי בעבר פרק זמן כל כך מלא עוצמה של התנגשות בין פרשנויות באופן שפשוט יוצר שתי מציאויות אלטרנטיביות. (ולא חייתי בתקופה של גליליאו..). לוויכוחים העכשוויים על רפורמה משפטית כנגד הפיכה משטרית, מצטרפים ויכוחים מהעת האחרונה בסוגיית החיסונים בכלל ולקורונה בפרט, בסוגיית משבר האקלים, יש כזה או אין כזה? והאם האדם אחראי (על כך דווקא יש התייחסות בספר).

על פי ההגדרה של ינקו (כלומר, לפי הערך בויקיפדיה שעליה הוא נשען), ידע הוא "מידע אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה". בהגדרה כזו יש קשר בין נכונות המידע שנקלט, לבין הידע שנוצר. אבל אולי אפשר להגדיר "ידע" באופן אחר, שכולל גם תחושות, אינטואיציות, ידע שמגיע ממקורות חוץ שאינם המדווחים הרגילים שינקו מתייחס אליהם? נכון, ידע כזה עשוי להיות סובייקטיבי, ובלתי ניתן לבחינה, אבל הוא יכול להיות נכון למרות שאינו זוכה לקונצנזוס (האם כדור הארץ חג סביב השמש, או להפך? תלוי מתי מדברים על כך..).

בעמ' 112 מסביר ינקו, שהגישה שלו איננה בשום אופן פוסטמודרניסטית. "המציאות היא אחת ויחידה. אינני מערער על כך שבכל הקשור לאירועי המציאות יש אמת אחת ויחידה, אלא על האפשרות לדעת את מה שהתרחש במציאות – בהתקיים התנאים שמתאר עקרון אי-הידיעה, תנאים שכאמור קיומם נפוץ עד מאוד. המציאות היא מה שקרה, ולא משהו שעוצב על ידי התפיסה האנושית. וכאשר אין לנו אפשרות לדעת מהי האמת – אז בואו פשוט נקבל את אי-הידיעה."

 

 

מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות

ג'יין ג'ייקובס, בבל

ג'יין ג'ייקובס בספרה האלמותי, כותבת נפלא על איך לא נכון לתכנן עיר, ואיך כן צריכה להתקיים עירוניות חיה ותוססת. בפסקה הבאה היא מדמה את הרחובות הטובים, המדרכות הטובות לריקוד, ובדימוי הזה חיברה לי שתי אהבות, תכנון עיר ומחול:

"מתחת לאי הסדר לכאורה של העיר הישנה, בכל מקום שהעיר הישנה מתפקדת בהצלחה, מצוי סדר נפלא השומר על ביטחון הרחובות ועל החופש של העיר. הסדר מורכב, ובמהותו הוא סבך של שימושי מדרכה המביא עמו רצף בלתי פוסק של עיניים. הסדר הזה מורכב כל כולו מתנועה ומשינוי, ולמרות העובדה שאנו עוסקים בחיים ולא באמנות, אפשר לכנותו התבנית האמנותית של העיר, ולדמות אותו לריקוד - לא לריקוד מדויק וחסר תחכום שבו הכול בועטים ברגליהם בבת אחת, מסתובבים בהתאמה ומשתחווים לקהל כאיש אחד, אלא לבלט מורכב שבו לכל רקדן יחיד ולכל להקה אמנותית תפקידים מובחנים שמחזקים זה את זה באורח פלאי ומרכיבים שלם מסודר. הבלט של המדרכות הטובות של העיר, מעולם לא חוזר על עצמו במקומות השונים, ובכל מקום הוא שופע תמיד אלתורים חדשים."

לעולם אל תיתן לי ללכת

 לעולם אל תיתן לי ללכת – קאזואו אישיגורו

הספריה החדשה, 295 עמ'.

 

זה ספר נפלא, אחד הטובים שקראתי בשנה האחרונה אם לא בכלל. הכתיבה של אישיגורו פשוט גאונית, מופתית. האופן המופלא שבו הוא מצליח לתאר אוסף של עובדות ופרטים ולגלול באמצעותם חיים, חברויות, לימודים, הבנות, לכדי מכלול שלם של חיים שמעלים המון שאלות ומחשבות קיומיות. כלומר, ליצור ספרות משובחת ולא יומן אישי.

הנה הקושי עם הספר הזה, איך לכתוב עליו ולהמליץ עליו בחום, מבלי להיכנס לשום פרטים כדי שהקריאה תהיה קריאה ראשונית ונטולת הכוונה.

כי בספר הזה, ממש כדאי להגיע בלי ידיעה מוקדמת.

היתה לי תחושת בטן לגבי הספר הזה ולכן נמנעתי מלקרוא את הכריכה האחורית עד לסיום הקריאה, וטוב שכך. מציעה מאד להימנע מכך. להגיע לספר כדף חלק ולקלוט את הפרטים, הקסם, האימה הזוחלת, התהיות, אי ההבנה, וההבנה שנוחתת.

כיון שקראתי את הכתוב בכריכה האחורית רק בסיום הקריאה, אני יכולה להגיד שאני מסכימה עם הניתוח המדויק שבו, ולא מוצאת לנכון להוסיף עליו כי, שוב, כדאי שתקראו אותו בלי שום אמירה מראש.

 

 

 

אשמה ללא גבולות

 אשמה ללא גבולות – קארין גרהרדסן

פן ידיעות ספרים, 304 עמ'

 

הספר השלישי בסדרת "המרבי" אחרי "בית הממתקים" ו"מלכודת כפולה", בחקירה חדשה של הצוות בראשותו של המפקח קוני שיוברג, ואנשיו, שהכרנו בשני הספרים הקודמים.

עם התגלותו של הרצח המזוויע, מזוויע באמת כמיטב המסורת של ספרות מתח סקנדינבית, מתחילה להתנהל החקירה. גרהרדסן אמנית ספרות מתח, בונה את תהליך החקירה, מציגה את הפסיכולוגיה של אנשי הצוות, חוטים ואירועים שנמשכים מהספרים הקודמים נפרמים או באים לפתרונם. והחקירה מתקדמת עד לפתרונה.

"האשמה היא כמו שרשרת ארוכה שנשרכת אחריך לכל מקום שתלך. היא הופכת לחלק מהגוף. לבסוף כבר לא מרגישים את קיומה."

והאשמה מלווה כמעט את כל הדמויות בספר הזה, חוקרים, רוצח, חשודים. כל אחד נושא עימו את צער האשמה.

אבל אחת הדמויות עוברת באיזה שהוא שלב תהליך של גאולה מהאשמה. הדיבור בקול רם, הביטוי בקול של האשמה הכבדה שסחב בליבו במשך שנים רבות, הביא לנחמה, למחילה. זהו רגע ספרותי ואנושי נפלא. ונכון כל כך. כשסוחבים רגשות שליליים, תחובים עמוק בתוך הבטן, ולא נותנים להם ביטוי, גם אי אפשר למרק את הרגש הזה, להתמודד איתו, לחוש אותו, ולראות אותו נמוג באור השמש.

מעבר לספר מתח יעיל, שיחזיק אתכם קרוב אליו עד שתסיימו, יש בספר משקל משמעותי להיבטים פסיכולוגיים. עניינים של חברות, חשדות, הסקת מסקנות שגויות ממה שנראה כמו עובדות, מערכות יחסים, וכל מה שקורה בין אנשים.

איך לשנות את דעתך

 איך לשנות את דעתך – מייקל פולן

פן*ידיעות ספרים*ספרי חמד, 488 עמ'

 

מייקל פולן עיתונאי, סופר ואקטיביסט, יוצא לבחון את מחקר הפסיכדלים החדש, ומה הוא מלמד אותנו אודות תודעה, מוות, התמכרות, דיכאון וטרנסצנדנטיות.

בכתיבה מרתקת, אינטליגנטית וסוחפת, הספר משלב בין חקירה היסטורית, מדעית, רפואית, לבין מסע ההתנסות האישית של פולן בסמים פסיכדליים. התוצר המרתק הוא ספר שחוקר את משמעותה של התודעה האנושית, האגו, המוח האנושי, ואיך אפשר לשנות את אופן ההסתכלות על חיי היומיום וליצוק בהם משמעות חדשה.

פולן מעיד על עצמו שלא חווה אי פעם "ולו חוויה רוחנית משמעותית אחת", וגם לא התנסה בפסיכדלים, ובאופן כללי הוא פשוט "אדם עסוק ושומר חוק". בספר הוא מתאר באומץ את המסע שערך, בגיל שישים, בהתנסות אישית, וכן במסע מנטלי, חקירתי, תוך שילוב זוויות מבט של היסטוריה וסוציולוגיה של המדע, מדעי טבע, עיתונות מדעית, מקרי בוחן של מתנדבים ומטופלים, מפגשים עם מרואיינים מרובים, ולרבות התנסות חווייתית שאפשר לקרוא לה רוחנית ואפשר לקרוא לה הרחבת דלתות התודעה.

הספר מחולק לפרקים, ובהם תיאור תגליות לגבי הפטריה, שאפשר למצוא גם בסרט "הפטרייה הקסומה". בתמצית, הפטריות מארגנות העברת מידע בין העצים ביער, כעין "Wood-Wide Web" ולפחות לדעתו של פול סטאמטס שעימו נפגש פולן, התפקיד של הפטריות לא מסתכם רק להעברת מידע בין עצים.

בפרק ההיסטורי מעלה פולן השערה מרתקת לגבי עמק הסיליקון "אפשר בהחלט לשרטט קו המחבר בין הגעתו של האברד לעמק הסיליקון עם ילקוט של אל-אס-די, לבין הנסיקה המטאורית של תעשיית ההיי-טק שסטיב ג'ובס לקחת חלק בהשקתה רבע מאה לאחר מכן."

ואז מגיע הפרק של "יומן דרכים" ובו פולן מתאר את התנסויותיו בטריפים של אל-אס-די, פסילוסיבין, "הקרפדה". פולן מספר שהמסעות האלו לימדו אותו שמבנה נפשי עומד בינינו לבין כמה ממדים מפעימים של חוויה, בין של העולם שמחוץ לנו, או של התודעה שבתוכנו. שהתמוססות האגו היא תנאי סף להתקדמות רוחנית.

הפרק הבא הוא פרק "ביולוגיה", מה קורה במוח על סמים. אחד הדברים המעניינים שפולן מספר הוא על מחקר שפורסם בשנת 2017 ובה עלה ש"להתמוססות האגו שנחוותה תחת התנסות פסיכדלית מהסוג האינטנסיבי ביותר, היה ערך ניבוי חיובי לגבי תפיסות עולם ליברליות פוליטית, פתיחות וקשר לטבע, וערך ניבוי שלילי לגבי תפיסות פוליטיות סמכותניות." זה מה שקורה כאשר משהו שנקרא "רשת ברירת המחדל" במוח נמצאת ברמת אנטרופיה גבוהה יותר כך שהמערכת נכנסת למצב קוגניטיבי פחות מוגבל. החלופה היא רשת ברירת מחדל בעודף שאז האגו הופך שתלטני, וזה בא לביטוי גם בשורה של הפרעות המאופיינות בתבניות מחשבה קשיחות מדי, כמו התמכרות, אובססיה, הפרעות אכילה, דיכאון. כל אלה יכולים לקבל מזור מטיפול פסיכדלי, כפי שיובא בפרק הבא.

בתמצית, על פי העדויות הרבות הפרושות בספר, המסע הפסיכדלי יוצר אירוע משנה חיים. סדק במבנה של הרציונליות המטריאליסטית. שינוי זווית תפיסתית למציאות, חשיפת הפלא של המציאות הפרוזאית אשר מסתתר מהמבט הרגיל. גישה לעולם אחר שבזמנים רגילים הוא מופרד מתודעתנו. כדבריו: "אילו רק יכולנו פשוט לראות". הכוח של המסע הפסיכדלי להספיג כל דבר בשדה החוויה שלנו בתחושה מוגברת של משמעות וחשיבות.

"כאשר אני חש נדיב במיוחד או אסיר תודה, פתוח לרגשות, לאנשים ולטבע, אני תופס זאת כתחושה של התרחבות. ההרגשה הזאת לרוב מלווה בעמעום של האגו, כמו גם בהפחתה בתשומת הלב המושקעת בעבר ובעתיד, שממנה האגו ניזון." ואולי במילים אחרות – להיות במצב של הוויה במקום במצב של עשייה, להיות בכאן ועכשיו.

פולן מתאר את תחושותיהם של האסטרונאוטים שיצאו מחוץ לכדור הארץ וראו לראשונה את הכוכב הכחול הקטן, תלוי לו בחלל אינסופי, מנקודת מבט שמחקה את הגבולות הלאומיים וגרמה לכדור הארץ להיראות קטן, פגיע, יוצא דופן ויקר ערך. ומצטט את איינשטיין שכינה את תחושת הנפרדות של האדם המודרני כסוג של אשליה אופטית של התודעה שלו.

ומסכם את חוויותיו ומחקרו, שהערך החשוב בשיטוט בין מצבים תודעתיים לא רגילים, הוא האופן שבו הם משקפים חזרה את המצבים הרגילים. להבין, שתודעת ערות רגילה היא רק אחת מבין צורות פוטנציאליות רבות של התודעה.

 

 

 

זן ואמנות ניקיון הבית והלב

זן ואמנות ניקיון הבית והלב – שוקיי מצומוטו

הכורסא הוצאה לאור, 157 עמ'

 

איזה ספר מקסים ומתוק. נזיר בודהיסטי ממנזר בטוקיו, כותב על אורח החיים של הנזירים, שכרוך בהרבה עבודות ניקיון, במקדש, באולם המרכזי, חדרי הרחצה, הגנים. לא כי מלוכלך אלא כדי להעלים את העגמומיות מליבם. זהו תירגול סגפני לטיפוח התודעה.

בבודהיזם מאמינים שדברים קיימים לא לכשעצמם, אלא כיוון שכל הדברים מתייחסים זה לזה וקשורים זה בזה. כך גם בני האדם. האנשים והדברים בחיינו עושים אותנו למי שאנחנו. לכן, "מי שאינם מכבדים חפצים, אינם מכבדים בני אדם".

הספר נפתח בפתיח שבו מסביר שוקיי את העקרונות הבסיסיים, מה המשמעות העמוקה של סדר וניקיון ואיך זה משפיע על ניקיון התודעה, מה הרעיונות הבסיסיים של סדר וניקיון, מתי לנקות ולסדר, לאוורר את החדרים, לגוון את המטלות, לעשות הכול באופן ראוי.

אהבתי את ההסבר מדוע לא לדחות דברים למחר. לרכז את כוחותינו בכל יום כדי שלא יעלו חרטות, לא להתאבל על העבר ולא לדאוג לגבי העתיד. כמה זה מדכא להתעורר ליום חדש כשמטלות האתמול עדיין מחכות לנו? עד כמה עבודת הניקיון והסדר היומיומי קשורה ל"להיות כאן ועכשיו"!

בכל פרק מתייחס שוקיי לחלקים מסוימים בבית, מסביר איך לנקות אותם, אילו בגדים או חפצים משמשים לכל סוג של ניקוי. זה לא הפרטים שבאמת חשובים, וחייבים להודות שזה לא בדיוק ישים 1:1 לחיים בעולם מערבי עם המירוץ להספיק מיליון דברים כל יום, כמו עצם תשומת הלב לפרטים. אנחנו לא נלבש גלימות סאמווה לצורך ניקיון הבית, אבל אולי כן כדאי להחליף את בגדי העבודה המחויטים לבגד שמיועד לעבודת הניקיון? ושיהיה זה בגד נקי ונעים! ובאמת להשתדל שמה שאנחנו עושים ייעשה עם תשומת לב ועם שמחה.

כן, אני יודעת, להתמלא בשמחה זה לא בדיוק מה שעולה בדעתנו כשאנחנו חושבים על ניקיון השירותים, אבל אני כן חושבת שמהרבה בחינות זה עניין של תירגול תודעתי, של הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו על הדברים שאנחנו עושות. לפני הרבה שנים החלטתי (החלטה לא לגמרי מודעת אבל כן מנוסחת) שלעשות כביסה זה דבר כייפי, לתלות את הכביסה זה כמו מדיטציה, ולהוריד כביסה יבשה ולקפל אותה זה משהו שאפשר לעוף איתו. אז זה מה שקורה כשאני מטפלת בכביסה, במקום "אוף".

מה שעולה מהדפים, מה שחשוב, הוא ההבנה של ההיבט העמוק של עבודת הניקיון. אנחנו לא מנקים את החלונות כדי שלא יהיו מלוכלכים או כדי שהאורחים יראו שניקינו, אנחנו מנקים כי "זכוכית היא הסמל המובהק של שקיפות ואי-היאחזות. אם חלונות ביתכם יהיו עכורים או מאובקים, תודעתכם אף היא תתערפל. התורה הבודהיסטית מדגישה את חשיבות ניפוץ העדשה המטושטשת של ה"עצמי" והתבוננות בעולם הסובב אותנו כפי שהוא באמת. ראו וקבלו את הדברים כפי שהם. תרגול הדרך הזאת יסייע לכם להגיע להארה."

זה פשוט נפלא לנקות את הבית עם התפיסה הזו, שמעניקה ערך משמעות ומשקל לפעולה, שאיננה עוד סתמית ושייכת לתחום ה"צריך" אלא שייכת לתחום של ערך וחשיבות.

בסיום מתייחס שוקיי לחשיבות של ארגון החפצים, לבחון היטב אם באמת זקוקים לכל חפץ בטרם שנרכוש אותו, ולאחר שרכשנו, למצוא לו מיקום בבית, שאליו הוא יחזור מיד בסיום השימוש בו. "חישבו על ביתכם כעל אלגוריה לגופכם. התמידו בניקיונו היומיומי."

איזו תודעה שלווה ונעימה עולה מתוך הדפים שבספרון הקטן והנפלא הזה.

 

דֵנְשִיגִ’ישוֹ מסעות אל יפן וממנה

 דֵנְשִיגִ’ישוֹ מסעות אל יפן וממנה – ארז יוסקוביץ
פרפנצ'ה הוצאה לאור, 148 עמ'

 

תקציר (כריכה אחורית):

דמיין מקום בו האנשים מכורים לעמימות אך חרדים מטעויות. שפה שדובריה מקדשים את הדיוק דווקא משום שאין הוא בר השגה. במחוז דמיוני שכזה חשוב שיהיה תמיד מילון אלקטרוני בהישג יד. היפנים קוראים לו דֵנְשִי (אלקטרוני) גִ’ישוֹ (מילון), ועד לא מזמן יכולת למצוא אותו כמעט בכל כיס.
ספר זה הוא בראש ובראשונה מחווה ליומני המסעות היפניים הנקראים הָאיבּוּן. הוא משרטט מפה פואטית של נדודים בעקבות מורי זן, משוררי הייקו, וחצאיות קצרצרות, מהברים של טוקיו למנזרי זן נידחים, מההרים של דרום לבנון למנהרות הרכבת התחתית, בין מזרח תיכון למזרח רחוק. הוא מציג חיפוש אישי ורוחני המבקש לקרב את תודעת המסע אל חיי היומיום, ללכוד את הקסם שבהוויה.  

 

זהו ספר של מרחב תודעה שמשוטט בין מקומות, נופים, זיכרונות וכאבי לב. ספר שנושם ומתעורר לחיים בכל פעם שמתחילים לקרוא בו עוד שורה ועוד עמוד.

"הזמן יזרום לאחור תחת כוח הכבידה של הרגש" – מתוך ה"כעין הקדמה" לספר. ובדיוק זו התחושה בקריאה. הזמן זורם בדרך לא ליניארית, ובלי להתכוון או להתכוונן, הקורא צולל לתוך מעמקי תודעה של מי שנסע רחוק למקום הכי זר שאפשר, כדי לגלות ש"לכל מקום שאליו תלך, תראה את עצמך".

זה לא ספר שקוראים בשטף כדי "לדעת מה יקרה בסוף". זה ספר שלוגמים ממנו לגימות קטנות, איטיות, סבלניות, כדי לשמור הרבה ולחוות הרבה. ספר של הוויה ולא של עלילה. ספר של איש שחוקר דתות, חוקר משמעויות, חוקר זן יפני בודהיזם ופילוסופיה של המזרח, והצליח לייצר ספר שהוא קריאה זנית, מסע במרחב ובזמן ובתוך נבכי הנפש.

ארז יוסקוביץ' תרגם את הספר היפני "סיפורי מלחמה לילדים" שהוא הכי לא סיפורים לילדים, ותרגם אותו נפלא (מהעברית אני כמובן לא קוראת יפנית).