רק עוד יום אחד

 רק עוד יום אחד – קריסטין הרמל

הכורסא, 222 עמ'

 

בספר "מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ" מספר האסטרונאוט כריס הדפילד על הבוקר שבו תתרחש הטיסה הראשונה שלו אל הירח:

"התעוררתי ועלתה בי מחשבה משונה: הגרביים שאגרוב כעת יהיו הגרביים שאגרוב כשאעזוב את כדור הארץ. הרעיון הזה נראה לי ריאליסטי וסוריאליסטי בעת ובעונה אחת, כמו חלום מוחשי במיוחד.... התחושה הזו התגברה בארוחת הבוקר, כשצלמי העיתונות דחפו זה את זה כדי לצלם תמונה טובה, כאילו הייתי אדם שנחרץ גורלו וזוהי סעודתו האחרונה"

מה התחושה כשאתה יודע שזהו יומך האחרון? לאו דווקא על כדור הארץ, או בעצם, סוג של כן, אבל לא כי אתה טס לירח אלא כי אתה עובר לעולם אחר (שכולו טוב, אנו מקווים..).

אופיר טושה גפלה מתאר את זה בספרו "ביום שהמוסיקה מתה". בספר הזה אנשים ביישוב דמיוני מקבלים בגיל 18 את תאריך מותם. אחת הנשים בספר, מסיימת ביומה האחרון, לקרוא את הספר שקראה בו בימים האחרונים, היא סוגרת את הספר, והבעת פליאה עולה על פניה. היא לא תקרא יותר עוד ספרים.

איזו תחושה מוזרה, מבהילה.

אבל אולי גם מנחמת, אם אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולראות שעשינו, שהשלמנו דברים, ולהיות שלמים עם הסוף.

אני מתחילה עם המבוא הזה כדי להוליך אל הספר, מפני שהתחלת הסקירה "על מה הספר" עלולה להרתיע ואני ממש רוצה שתתגברו על הרתיעה כי זה ספר נהדר.

ג'יל היא אחות במחלקה האונקולוגית לילדים ומלווה את הילדים החולים בימיהם או שנותיהם האחרונות על כדור הארץ. אלא שבתחילת הספר היא מגלה שכאבי הראש שלה נובעים מגידול סרטני שהשאיר לה כמה שבועות אחרונים לחיות.

ג'יל בת 39, ומרגישה שחייה הם החמצה. היא לא מצאה אהבה, אין לה זוגיות, היא לא הקימה משפחה, ויחסיה עם אביה מעורערים.

אבל אז לוגאן, ילד בן עשר שמאושפז במחלקה מגלה לה את הסוד:  העץ הצומח בלובי של בית החולים יכול לתת לה עוד ימים, או, למעשה, "עוד יום", לחיות את אותו יום שוב ושוב, ככל שהעץ יאפשר לה, עד שהיא תרגיש שלמה עם החיים שחיה. עד שיגיע הסוף הסופי.

"אני חושב שיש לנו בעצם מזל. רוב האנשים לא יודעים מתי הזמן שלהם נגמר. הם חושבים שיש להם עוד שנים רבות, ולכן הם לא טורחים למצות כל רגע ולהגשים את הרצונות שלהם. העניין הוא לחיות חיים שלמים, והרבה אנשים לא מצליחים להגיע לזה אפילו בשמונים ובתשעים שנים. לנו יש פחות זמן, אבל לפחות אנחנו יודעים שהשעון מתקתק. ככה כל שנייה משמעותית יותר, לא?"

חלק מהקוראים אולי אומרים לעצמם, בסדר, שמענו את זה כבר, הניו אייג' כבר נהיה אולד. אבל זה העניין, שהדברים החשובים באמת נבלעים פעמים רבות ברעש ובשיטפון של חיי היומיום של כל הסידורים והעניינים החשובים והעבודה וה"צריך" וה"חייבים" וה"אין לי כוח עכשיו אז מחר.." וכל זה. ולכן כל תזכורת היא מבורכת.

במיוחד כשהיא מגיעה בתוך סיפור מקסים ומתוק שסוחף אותך פנימה עד שאתה אומר לעצמך רגע, אני רוצה לקפל את הקצה של הדף הזה, (ואחר כך ההוא ועוד אחד) כי מה שכתוב כאן ממש חשוב ומשמעותי.

אינני מכירה את קריסטין הרמל או את סיפור חייה, אבל ניכר שהסופרת עושה עבודה של התפתחות אישית מסוג כלשהו, ויש לה מה לומר. מה שיפה הוא, שהיא הצליחה לומר את זה בלי להיות דידקטית, בלי להיות טרחנית, אלא בתוך שיחות שבין הדמויות, שבהן הדברים עוברים באופן טבעי וגם יש הקשר נכון וזה עובר טוב כי אנחנו יודעים שאלו אנשים שמודעים לסוף שלהם שמתקרב ולכן כל רגע הוא משמעותי ולכן להיות אמיתי ואותנטי זה משמעותי, כי כבר אין זמן למשחקים.

 

 

 

 

 

מעגל אבנים

 מעגל אבנים – ג'ואן דאר למברט

הוצאת מטר, 370 עמ'

 

תיאור החיים בתקופה הפרה-היסטורית כשבני האדם חיו בשבטים קטנים שנדדו בעולם רווי סכנות אך גם רווי יופי אדיר. הספר מחולק לשלושה חלקים המתארים שלוש תקופות פרה היסטוריות, חלק ראשון עמק השבר האפריקני הגדול לפני מיליון עד מיליון חצי שנים, חלק שני מן השבר האפריקני עד לחופי ים סוף לפני חמש מאות אלף עד מאתיים אלף שנה, חלק שלישי הרי הפירנאים בין צרפת לספרד לפני חמישים אלף עד שלושים אלף שנה.

תיאור של חיי היומיום של בני האדם, אם אפשר לקרוא להם כך, אבות האנושות שהיו קרויים בשמות "הומו האביליס", "הומו ארקטוס", "הומו סאפיאנס", "קרו-מאניון", ניאנדרטלים, לפני כל אותן שנים.

אבל זה הרבה יותר מזה.

זה תיאור של עולם שבו בני האדם חיים בשבטים ואחווה ביניהם, עם הטבע, עם העולם. החושים שלהם ערניים להריח ולראות ולחוש את הסובב אותם, מה הצומח האכיל ומה רעיל, איך מרגישים האנשים בשבט. אלו אנשים של שלום. בראש השבט נמצאת "האישה החכמה", שמחוברת ל"אמא", שהיא אמא אדמה, אבל גם יותר מזה. היא כל מה שקרה, וכל מה שיקרה, שעה שהשמש תזרח ותשקע, היא האהבה שמקשרת בין כולם, התקווה שמפעמת בהם כשנולד תינוק, השמחה בבוא הגשמים, האושר למראה פרי בשל או ציפור ססגונית או פרח. היא הצער שלהם בעת מחלה, יגונם בעת שיקיריהם נלקחו מהם במותם היא התבונה והידע והאהבה.

וכך הספר נפתח בעמוד הראשון, במבוא:

"שנים רבות חיינו בשלום זה עם זה ועם החיים הסובבים אותנו. זכינו לכך משום שהלכנו בדרכי האם, דרכי השלום והאהבה. בכל שבט היתה אישה חכמה שלימדה את בתה, או את בת אחותה, את אורחות האם. היא העבירה את הידע שלה לדור הבא. כך היה הדבר מאז ועד עתה, בכל שנות קיומנו."

תיאורי הטבע והנוף הבראשיתי, מלאי הוד ועוצמה, ובתוכם זינה הראשונה מביטה בעולם הפרוש לרגליה, עצים, עמקים, ביצות, מדרונות טרשיים, נהרות ואגמים, השמש הזוהרת על כל עלה ופרח וזלזל . האור ממלא אותה והיא אומרת לעצמה "הכול – אחד הוא".

והאלימות הנוראית שחודרת לעולם כאשר הגברים מתנתקים מהחיבור לשבט, לכיבוד האישה החכמה, ומתחילים לרצות לשלוט בכול. לקרוא את הספר הזה בימים של מלחמה אכזרית, ממלא את הלב בצער רב כי התיאורים של העתיד לבוא (מבחינת הדמויות בספר) הם בעצם התיאורים של חיינו בעולם המודרני.

אך גם בתקווה. כי הספר מתווה את הדרך לשוב חזרה אל החיבור לכל הקיים, לכבוד לכל יצור חי, אל המקצב של החיים שפועמים בכול, בכל עלה חרק או בעל חיים רעב, בשמש בירח, במים, כל טיפת גשם, הכול אחד. גם הניגודים שבין נשים וגברים, חושך ואור, נוזל ומוצק, שקט וסערה, הכול אחד משום שאין דבר זולת תנועה בלתי פוסקת שהיא דוממת לגמרי כשם שהיא מתנועעת ורוקדת.

"וכאשר תסתיים תקופת האלימות תחזור 'אמא' על נפשם של כל בני האדם. יקום לתחייה עולמה של האלה, אם כל חי".