יום רביעי, 30 במאי 2018

המשורר


המשורר – מייקל קונלי
הוצאת מודן, 458 עמ'


"לפעמים קשה מאד להתחיל ספר, בין שאתה הקורא ובין שאתה הסופר. איש מגיבורי הספר טרם הפך לידידך וכל המקומות זרים. לכן התחלת הקריאה נראית כמו אקט של אינטימיות כפויה. פתיינות מקצועית יכולה לעזור בתחום הזה, ואני לא מדבר על פרוצה, אלא על שורה ראשונה מוצלחת...והשורה הראשונה של 'המשורר' היא שורה מנצחת. מוות הוא המקוף שלי כותב ג'ק מקאווי, ואנחנו מייד נלכדים ונשאבים פנימה." סטיבן קינג, בהקדמה לספר 'המשורר'.

מייקל קונלי הוא סופר מוכשר של ספרי מתח, המצליח לרקום סיפור מתח וחקירה בלשית שאי אפשר להפסיק לקרוא, ויחד עם זאת, סיפור שיש בו רבדים, דמויות נגישות עם אישיות ממשית, וריבוי פרטים שמלמד על בקיאות בנושא.

ג'ון מקאווי הוא עיתונאי מדנוור, הכותב על מקרי רצח. כשאחיו התאום, שוטר ששירת כבלש במחלק הרצח נמצא מת בנסיבות שנראות כהתאבדות, ג'ון מתחיל לחקור את הסיפור כדי לנסות להסביר לעצמו את האובדן. שום דבר איננו כפי שהוא נראה, בעת שג'ון הולך ונשאב לתוך סיפור שבשלב מסוים מתחיל להתקרב אליו יותר מדי. כמעט עד סוף הספר התפתחויות ותהפוכות והפתעות.
הערת אזהרה: הספר כולל תיאורים קשים לצפייה, אבל הפרטנות הדקדקנית של תהליך החקירה הבלשית המתואר מאפשר לשים את המיקוד על החקירה ולא על מה שנחקר במסגרתה.

קראתי כמה ספרים של קונלי, וללא ספק אמשיך לקרוא. מומלץ מאד.

יום שישי, 18 במאי 2018

קיץ בלתי מנוצח


קיץ בלתי מנוצח – רותה ספטיס
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 341 עמ'.


"בעיצומו של החורף נוכחתי לדעת ששוכן בקרבי קיץ בלתי-מנוצח." – אלבר קאמי.
הציטוט הזה שמביאה המחברת באחרית ספרה, שממנו נלקח שם הספר, מבטא גם את רוח המספרת, הבוחרת בחיים, במאבק להישרד.
המספרת ומשפחתה מגורשים על ידי הרוסים בשנת 1941 מליטא ומוגלים לסיביר. אביה נלקח לכלא רוסי, ולינה ביחד עם אמה ואחיה מובלים למחנות עבודה שם הם מתמודדים עם עבודות פרך המיועדות לשבור את רוחם וגופם של אלפי המגורשים מליטא, לטביה, אסטוניה ופינלנד. אירופה נקרעת בין סטלין מצד אחד והיטלר מצד שני, החרב והמגל, מול המגף, ובתווך בני אדם שנקלעים לתנאי חיים איומים, להתגלמויות של רוע אנושי במירעו, ולמאבק קיום קשה ויומיומי. בתוך כך מתגלים חבריה למחנה באנושיותם, בעזרה ההדדית, בניצוץ התקווה שבלב בני האדם, אך גם בקטנות, בחולשה, ברוע.
"המורה שלי לציור אמר שאם נושמים עמוק ומדמיינים משהו, יכולים להגיע אליו. יכולים לראות אותו, לחוש בו. למדתי לעשות זאת במהלך תחרויות הנראה-מי-יישבר-קודם עם הנוגשים שלנו. בשעות השתיקה הממושכות נצמדתי לחלומותיי שהחלידו. דווקא תחת איום בנשק נאחזתי בכל תקווה והרשיתי לעצמי לערוג בלב שלם. קומורוב חשב שהוא מענה אותנו. אבל אנחנו נמלטנו לתוך הדממה שבתוכנו. וממנה שאבנו עוד כוח."
מילים חזקות, מלאות תקווה.
הספר כתוב באופן מאד קריא ומאד זורם, עד כדי כך שלפעמים צריך ממש להיזכר שמדובר בזוועות איומות.
הייתי ממליצה מאד לקריאה לבני-נוער לתזכורת של מה עלול להיגרם מהמין האנושי במירעו, אך בה בעת עד כמה המין האנושי יכול להתעלות ולהתגלות במיטבו.

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

המשכוכית

קוני ויליס – המשכוכית

הוצאת אופוס, 248 עמ'





ספר חביב, קריא וזורם מאד, מבלי לפגוע ב"רצינות" שלו. סנדרה פוסטר הינה מדענית המועסקת בחברת הייטק וחוקרת אופנות, טרנדים ושגעונות, במטרה לנסות ולגלות איך הם התחילו, מה, או מי, גורם להתחלת אופנות וטרנדים. בינתיים היא מתמודדת עם מזכירה כחולת שיער ולא יוצלחית, נפגשת עם מדען אחר בחברה החוקר את תורת הכאוס, מנסה להתמודד עם מבול הטפסים והניירת שהבוס מייצר, ומביאה לבנין עדר של כבשים במסגרת של עבודת מחקר משותפת עם חוקר הכאוס. קוני ויליס מספקת פרטי מידע על אופנות וטרנדים, כמו גם על הדרך שבה הושגו פרצות דרך מדעיות גדולות – במקרה. או שמא לא במקרה? מה מוליך את האקראיות במערכת הכאוטית ? ולאן זה הולך? בינתיים, סנדרה ובן נאבקים בעדר כבשים שמוכיחות שהן באמת טפשות כמו שחשבנו, ומבינים שהדבר היחיד שיציל את המחקר שלהם היא "המשכוכית", הכבשה שהעדר כולו הולך אחריה. בסיכום, ספר ממש חמוד למי שהרגע סיים ספר כבד, רציני, וזקוק למנוחה.

העדינות

העדינות – דויד פואנקינוס
הוצאת כתר, 176 עמ'.


לנטלי היתה זוגיות מושלמת עם פרנסואה, טבעית, בלתי מוטלת בספק. אבל פרנסואה נהרג בתאונה ונטלי מאבדת את הרצון לחיות. לתוך האובדן שלה נכנס מרקוס, בעדינות רבה, בזהירות, ומצליח להאיר את חייה ואת חייו בתקווה, באהבה, בצחוק.
ספר מקסים, בעיקר באופן שבו הוא כתוב. באותה עדינות וזהירות, ואלגנטיות של ניסוחים, משפטים חכמים, מצחיקים, כאלה שאתה רוצה לסמן במרקר, לצטט, לזכור.
הסופר מיטיב לבטא במילים חסכוניות – ולכן באלגנטיות, את הרגשות. יותר מזה, מבלי להכביד, מצליח פואנקינוס לעורר בנו את השאלה שהוא חוזר ודן בה לאורך הספר, של צירופי המקרים, של האקראיות, של המפגשים בין אנשים, של התרחשותם של אירועים. עד כמה המקריות באמת מקרית? עד כמה יש לנו יכולת לשלוט באירועים? האם אפשר להגיד למישהו לא לצאת לריצה, כדי שלא ייהרג בתאונה? ועוד דבר מקסים מצליח פואנקינוס לבטא: האופן שבו אנשים מתנהגים, נובע מהייחודיות של אופיים, של אירועי חייהם, אבל פעמים רבות מתפרש על ידי אחרים בדרך אחרת והשילוב של הפרשנות הפנימית והחיצונית של כל התרחשות נוצר בחובו את הייחודיות של הרגע. אולי כאן אפשר למצוא את האקראיות של הקיום. אם בכלל. צריך להיות הצירוף הנכון של הרגע, הנסיבות, והרקע, כדי שפעולה אחת, פשוטה ויומיומית, תקבל את האור של גדולה או של שפלות.
ובכל זאת, בסופו של דבר, הרבה בספר הזה שואף אל העדינות, אל הרגישות, אל תשומת הלב הזהירה לפרטים קטנים. ולכן אחד התיאורים היפים של אהבה טמון בעמ' 143, הפרטים הקטנים שאדם שם לב אליהם ואוהב אצל זולתו.
הספר כתוב בדרך לא שגרתית ושזור בעובדות לא כל כך רלבנטיות לסיפור. ומצד שני, איך ניתן לדעת מה מתוך רצף הדברים שמכילים את הרגע הנוכחי רלבנטי, ומה שייך לרקע, לטפל? לא תמיד ניתן.
אהבתי את האיזכורים לספרים אחרים, כמו "איזה מטורף הסיפור על השוודי שמת ולא הספיק לראות עד כמה הצליחה הטרילוגיה שלו." (עמ' 132) או "כמו שוערת בית, בלי שמץ אלגנטיות של קיפוד, ניסתה לסחוט וידוי:.." (עמ' 103), או "היא נהגה במהירות הולכת וגוברת, בכבישים קטנים, ואמרה "שלום לך עצבות"." (עמ' 158). ליויתי את הקריאה בפסקול שירים של אליין סושון, וסימנתי לעצמי לקרוא, אולי, את ספרו של אמיל צ'יוראן המוזכר בו.

יש חלקים מאד מצחיקים בספר, שפשוט צחקתי בקול רם, יש חלקים עצובים, ויש חלקים שסתם. בסיכום, ספר כייפי לקריאה, כתוב בדרך מעניינת, שזור 'משפטי-ציטוט'. אז גם אם זו לא ספרות "מבריקה", בהחלט מומלץ.

יום ראשון, 28 בינואר 2018

הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות – מיקי בן כנען
הוצאת אחוזת בית, 422 עמ'


אזהרה: ספר שהוא 'מוקש לב'. נוקב, צובט, חזק, מדמיע.

יש בספר הזה כל מה שבשבילו אנשים קוראים ספרים. קודם כל, סיפור טוב. אנשים עם סיפור חיים מעניין שאתה עוקב אחרי מה שקורה להם, רוצה לדעת מה קרה להם, בין הקריאות, במהלך החיים היומיומי אתה נזכר בהם ותוהה מה יקרה להם, מדמיין תסריטים שונים, מקווה שהכול יסתדר בשבילם כי אתה כבר שבוי בקסם שלהם. מיקי בן כנען מיטיבה ללוש את המילים ולהעמיד בפני הקורא תמונות חיים, מצבים מלאי תנועה, תחושה ורגש.

אבל זה לא סיפור חיים רגיל. זה סיפור של חיים בצל הזוועה הגדולה ביותר האפשרית, בצל השואה, ושל הניסיון לשרוד לאחריה.

"אני, אסיר מספר 135713 מבלז'ץ, הנני תוצר לוואי של תרבות נרצחת, של יבשת שנעלמה מהעולם. אישיותי היא גיבוב של צלקות עבר. אני רק תמצית פיענוחי את העולם והפיענוח הזה נגזר מתאי הגזים. למעשה אינני קיים כאישיות שלמה. אני רק אוסף צבור של קרעים, המסייעים בידי להיראות כמו מישהו. אך אין זה כך. אני אף אחד. אני כלום. המלחמה דבקה בי, ואני כמוה – רק ליקוי מאורות, רק מערבולת רעיונות, רק טירוף מערכות." (עמ' 268)

במהלך הקריאה, מפעם לפעם איזה משפט או פיסקה, צצה פתאום איזו פיסת זיכרון, רגש עולה מהדפים ונועץ את קצהו החד, הדוקר בלבו של הקורא.

"מר הופסה, יש פה יותר מדי שואה ופחות מדי קרקס. תנסה להמעיט בשואה." (עמ' 335) אז נכון, יש כאן קרקס מקאברי של שואה בזווית שונה קצת. כתבו על "זה" כל כך הרבה, אבל ככה עוד לא כתבו על זה. את קוראת, ושומעת את המקהלה העצובה-שמחה, ומדמיינת ליצני קרקס עם האף האדום, ואת בוכה, כי אלו הליצנים הכי עצובים שיכולת לחשוב עליהם.

מנהל הקרקס אומר שהפילים- הם מרגישים, חושבים, מתייסרים, זוכרים. כך האנשים עליהם אנו קוראים בספר מרגישים, חושבים, מתייסרים. הם לא תמיד זוכרים. למעשה, הם משתדלים לא לזכור. הם משתדלים לכסות את הזיכרון. להפסיק לזכור, כדי להיות מסוגלים להתקיים, לראות צבעים. ומצד שני, הם מחפשים נואשות מישהו שיכול לזכור אותם, את מי שהם היו, את החיים שיכלו להיות להם, לו התנהלו חייהם במסלול הנורמלי.

"אירופה מלאה המון פליטים. תרים אחר נחמה, אחר מכר אקראי, אחרי אדם שיאשר כי חיו אי פעם, שהיו פעם מישהו, שהיו להם הורים, שהיו להם ילדים, שהיה להם בית. זקנים נושאי צרורות שפניהם טירוף, ילדים פראיים חסרי רסן – נושאים בקרבם לנצח עולם עולה בלהבות, הלומי קרב, נשמות מרוסקות מחפשות קרבה, מייחלות לאהבה – מייחלות למלא את החלל המדמם, הפעור, לטהר את הררי הרוע, את מפלי האכזריות שנדחסו לחנוק את נשמתם. לנס שימחה את תחושת האשמה על היוותרם בחיים." (עמ' 275)

זהו הצורך האנושי שיהיה מי שהוא עד לחיים של האדם, שתהיה עדות להתקיימותו. נקודת המבט של הזולת מאירה את חיינו באור שונה. פסקה שחשב שחייו הם מדבר שומם שלא קרה בו דבר, שכל חייו רק ציפה לחיים שיתחילו, מופתע לגלות שפוטרקו חושבת שהוא היה עתיר חיים.

אז על מה הסיפור? שתי קשישות מתגלות ללא רוח חיים בבית אבות ירושלמי, אחת עטויה בתחפושת מהוהה של פיל, והשניה לבושה כמו בובה, שתיהן נראות כאילו הרגע ברחו מקרקס. העלילה מנסה לפרש את חידת מותן, עוקבת אחר קורות חייהם של ארבעה חברי המקהלה של בית האבות, שאחת מהן היא אחת הקשישות שאיתן התחיל הסיפור. אף אחד מהם איננו בדיוק מי שחשבנו שהוא בתחילת הסיפור. כל אחד מהם נושא חיים לא פשוטים, עטורי זכרונות כאובים. בנוסף לארבעתם (או למעשה חמישתם אם נוסיף את הקשישה הנוספת שנפטרה) יש גם בן ונכד של הקשישה ה"פיל", ועוד אנשים.

הספר מעלה שאלות עמוקות. על הרוע האנושי, על הדת, על אלוהים – האם הוא קיים, או האם האדם המציא את אלוהים, על היכולת לקשור בין בירוקרטיה ואכזריות, סוגיות של גורל, על חמדנות אנושית, על האפשרות לתת, להעניק, על איך רעיון שכולו טוב יכול להפוך בחיי זולתו לרוע מוחלט. על האמנות, על תפקידה כריפוי. ועל הציור: "מעניין," הוא חשב, "כמה כתמי צבע, שאם תבחן אותם בקפדנות תראה בבירור את הפיגמנט היבש ספוג בתוך סיבי הנייר, ובכל זאת דבר-מה במוחנו מסמן את הכתמים האלו כמבע. ולא סתם, אלא הבעה ספציפית של אדם מסוים."

במידה רבה הספר הוא על הדברים שנכחדים בעולמנו. ציפורים נדירות, בני אדם שהושמדו בשואה, בני משפחה שמזדקנים והולכים לעולמם. לאן הולכים כל הדברים הנכחדים, איך משלימים עם ההיעלמות הזו וממשיכים לחיות חיים מלאים, איך מציבים עדות לחייהם של מי שהלכו, איך יוצרים קשר אנושי בידיעה מראש של מגבלת הזמן הקבועה לו, גם אם לא ידועה לנו מראש.

אבל הספר אינו מכביד עם המחשבות האלה. הסופרת מיטיבה לשתול את השיחות כבדרך אגב, באופן טבעי, ללא תחושה של הכבדה. בתוך המשקל הכבד של הנושאים שהספר נושא בחובו, עולים קטעי הפנטסיה ומרוממים את הנפש. רעיונות מקסימים כמו פיתוח של עצי דובדבן שגדלים להיות כסאות, או פילים שצועדים בשורה על גב ההר בירושלים, או עפיפונים שיפרחו ועליהם קטעים מתוך המגילות הגנוזות, וכיתוב שאומר: "האם האל טועה? האין כל מה שמתקיים בעולם – מטעמו מתקיים?"
והסופרת מקפידה לשדר לנו: "לפעמים אפשר להתנחם באמצעות בילוי פשוט. לא הכול צריך להיות כבד כל כך. נסו ליהנות בבקשה."

אסיים בשיר (עמ' 384) המבטא בעיני את תמצית הספר- האנושיות, הייסורים, התקווה:

הִנֵּה אַתָּה מֵגִיחַ מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה
וְעַל גַּבְּךָ מַסָּע מִלַּיְלָה זָר.
הִנְּךָ קָרֵב אֵלַי כוֹאֵב וּמְיֻסָּר.
עַכְשָׁו הִנְּךָ יוֹדֵעַ, כִּי פֹּה נִצָּב בֵּיתְךָ

מיקי בן כנען אומרת מפי אחת הדמויות (או שמא בקולו של 'המספר היודע-כל'): "ייחודי כושרן של מילים להחזיר את הנפש אל רגע הגותן." בן כנען היא ייחודית ביכולתה לצקת לתוך המילים מטען מלא משמעות. הקריאה בספרה דומה להתרה של קשרי-מהות, ומניעה מיתרים בנפש.

זהו ספר מרגש, מצחיק, כואב, מרעיד, מדמיע, מעורר מחשבה. ספר נפלא.

יום שישי, 19 בינואר 2018

המהלכים בקצוות

המהלכים בקצוות – דיאנה ווין ג'ונס
הוצאת גרף, 246 עמ'


אסור לדעת על "ההם". ג'יימי מוצא את עצמו מוגלה מעולמו ומוקצה, לאחר שגילה את "ההם". כעת ג'יימי עובר בין עולמות, ואסור לו להשתתף ב"משחק" של העולמות, ולעולמות אסור לנגוע בו לרעה. זה חלק מהכללים של "ההם". ג'יימי חותר דרך העולמות ומחפש את דרכו הביתה, ובדרך פוגש מוקצים שנודדים כבר זמן רב: ההולנדי המעופף, היהודי הנודד, פרומתאוס.
זהו ספר פנטסיה לנוער, קריא וכייפי, ספר חכם, מעורר מחשבה, דן בסוגיות מהותיות. מה הוא "המקום האמיתי", מה זו מציאות, מה זו תקווה, כמה כוח יש בה אבל כמה היא כובלת. מעניין הרעיון, שהכללים של משחק מחייבים גם את מי שקבעו את הכללים, אחרת אין משמעות לדבר. אבל יש גם רגעים שבהם צריך לשבור את הכללים.
אני מאד אוהבת לקרוא ספרי פנטסיה, וספרי פנטסיה לנוער הם מנוחה נהדרת בין ספרים או בתקופות פחות קריאות. הספר הזה כייפי ושווה את הזמן, וזה לא זמן רב מדי - הוא קריא מאד. העטיפה מקסימה. מומלץ
.

יום שלישי, 9 בינואר 2018

לוויתן

לווייתן – בוריס אקונין
ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 279 עמ'


זה השלישי בסדרת ספרי המתח של פנדורין, וגם הוא מוקדש "לזכר המאה התשע עשרה שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקידמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם."
הו, כן. חן וטוב-טעם יש בספר הזה בכמויות.
מדובר ברצח מזעזע המתרחש בפריז בשנת 1878, ומוביל למסע של הקומיסר גוש, הצרפתי הממונה על חקירת הרצח באוניית הפאר "לווייתן". פנדורין הוא דיפלומט רוסי המפליג על האונייה ומסייע בחקירה.

כיון שמדובר בספר מתח, לא מגלים פרטים מעבר למה שפורט לעיל שנלקח מהכריכה האחורית ולכן לא כולל שום ספוילר. לכן אומר רק, שמדובר בספר חינני, מרתק, נקרא בשטף, כייפי, וחכם. חכם, זה אומר שזה לא עוד מותחן של ההוא שכותב "במטר רץ" ומשאיר אחרי הקריאה רק זיכרון עמום של קצף גלים. בקיצור, רוצו לקרוא.