הפיתוי של גרייסי

הפיתוי של גרייסי – סנטה מונטיפיורי

ידיעות ספרים, 390 עמ'

 

כריכה אחורית:

לעולם אל תוותרי על החלומות שלך, לא משנה כמה זמן חיכית שהם יתגשמו...

מודעה על קורס בישול בלב טוסקנה מושכת את תשומת לבה של גרייסי ברטון, אישה שכבר למעלה מ-40 שנה לא נסעה לשום מקום. דחף שהיא לא מצליחה לעמוד בפניו גורם לה להחליט לצאת למסע, על אף שהדבר יעלה לה בכל חסכונותיה.

מי שמופתעת יותר מכול מהמהלך היא בתה של גרייסי, קרינה, אישה כה עסוקה עד שאין לה זמן לבקר את אמה, או לבלות זמן עם בתה בת ה-17, אנסטסיה. שלוש הנשים התרחקו כל כך זו מזו עד שהן מרגישות כמעט זרות. קרינה ואנסטסיה מחליטות להצטרף לגרייסי לטיול הפתאומי אל הגבעות עוצרות הנשימה של קוֹלָדוֹר, שם נאלץ הרוזן טַנְקְרֵדִי בָּסָנֵלִי לפתוח את ביתו לאורחים בתשלום.

אך מתחת לפני השטח הדברים מורכבים יותר; גרייסי שומרת בסוד את החיים יוצאי הדופן שהיו לה בטרם הקימה משפחה, וכשהיא פוגשת שוב באהבה שאיבדה ובטרגדיה שטלטלה את עולמה ושיגרה אותה בחזרה לאנגליה, עולה התהייה: האם יצליח הקסם של איטליה לעורר לתחייה את רוח ההרפתקנות שלה ויגרום לה לשוב ולפתוח את לבה?

 

סקירה:

טוב, בדיוק כמו שזה נשמע, זה ספר שקריאתו קולחת. נקרא בשטף ומעניין וחביב מאד. וכן, קראתי את כולו ולא נטשתי באמצע למרות שהשלד של הסיפור הוא בדיוק כמו הרבה סיפורים של סוד משפחתי שהולך ונחשף. שלא לדבר על טירות ורוזנים.

אבל, תקשיבו, לפעמים 'מותר' גם לקרוא ספרים נחמדים שהם פשוט מעניינים ושוטפים, ולא מייצרים איזה אתגר מחשבתי יוצא דופן.

והספר הזה ממש נחמד. סנטה מונטיפיורי מיטיבה לתאר נופים וטעמים וריחות, ובאמת אפשר לקבל מהספר את התחושה של המגורים באנגליה הערפילית והגשומה, ושל מה שיש לאיטליה להציע עם השמש החמה והצבעים הנפלאים והאוכל והיין שפותח את הלב.

דבר אחד בטוח שהספר הזה עושה, הוא לעורר חשק עז לנסוע לאיטליה. "אלוהים נתן לאיטליה את האקלים הכי טוב בעולם, את האוכל הכי טעים, את האמנות והארכיטקטורה הכי יפות ואנשים שהם חמים ונדיבים כמו השמש."

דבר נוסף שהספר עושה, הוא להראות עד כמה בן אדם יכול לנהל עשרות שנים מחייו לכוד בתוך תפיסת מציאות שלא בהכרח נכונה ומעוגנת במה שבאמת קרה, ולחיות על בסיס התפיסה השגויה הזו, עד ש(אם יש לו מזל) משהו מנער אותו כדי לפקוח עיניים ולראות מציאות שונה ולאפשר לעצמו להיות מישהו אחר או לחזור להיות מי שהוא היה לפני שהעובדות שהוא חשב שהן מציאות כרכו אותו בתוכן ללא מוצא. ואז יכול להתברר שהאנשים שהכירו אותך בצורה מסוימת לא כל כך מתלהבים כשאתה מתנהג באופן שונה מהמצופה ממך, וזה מה שקרה ל'חברות' של גרייסי בעיירה הקטנה בדבון, אנגליה, כשהיא מחליטה בנחישות לנסוע לאיטליה לפתע פתאום.

עוד דבר מעניין יש כאן הוא הנושא של שיקום ושחזור יצירות אמנות שמדובר בו כאן כפרשנות. "העבודה שלי היא לשקם את היצירה ולשחזר אותה קרוב למקור ככל שאפשר. יש גבול למה שאפשר לעשות כדי לפרש נכון מה שהיה ביצירה המקורית. כדי לעשות את זה צריך סבלנות והבנה, כמובן, אבל מעל הכול, יכולת לפרש. זו מהות העבודה של המשחזר."

ובסיכום, איטליה, פסטה, יין, שמש, ציורים, אהבה, משפחה, מה עוד אפשר לבקש מספר כייפי?

המטופלת השקטה

המטופלת השקטה – אלכס מיכאלידס

ידיעות ספרים, 336 עמ'

 

כריכה אחורית:

החיים של אלישיה ברנסון נראים מושלמים. היא ציירת מפורסמת שנשואה לצלם אופנה מבוקש ומתגוררת בבית מידות בעל חלונות גדולים שנשקפים אל פארק באחד האזורים הנחשקים ביותר בלונדון. ערב אחד חוזר בעלה מאוחר מהעבודה, ואלישיה יורה בו חמש פעמים בפנים, ומאותו רגע לא מוציאה מילה מהפה.

סירובה לדבר, או להעניק הסבר כלשהו למעשה, הופך את הטרגדיה המשפחתית לדבר מה גדול בהרבה, לפרשה שמציתה את דמיונו של הציבור והופכת את אלישיה לדמות ידועה לשמצה. מחירי הציורים שלה מרקיעים שחקים, והיא, "המטופלת השקטה", מוסתרת מעיני הציבור והצהובונים בבית חולים פסיכיאטרי בצפון לונדון.

תיאו פייבר הוא פסיכולוג משפטי שחיכה זמן רב להזדמנות לעבוד עם אלישיה. הוא נחוש לגרום לה לדבר ולחשוף את הסיבה שבגללה ירתה בבעלה

=====

 

זה ספר של חקירה בלשית–פסיכולוגית עתיר מתח ומסתורין. זה ספר שקשה להניח מהיד, ומעורר מחשבה. הספר בנוי במעברים בין העבר להווה ולאט לאט נפרשות העובדות והולכות ויוצרות את הפתרון לתעלומה. כן אציין שיש הסתייגויות מהסוף של הסיפור, אבל לדעתי זה לא פוגע בעניין שבקריאה.

אני לא אכנס לפרטי הספר כדי להימנע מספוילרים ורק אעלה כמה מחשבות.

זה ספר שאומר משהו על מקצוע הפסיכולוגיה, ועל ריבוד המניעים שבבסיס מי שבוחרים במקצוע הזה. האם מי שהולך ללמוד פסיכולוגיה עושה זאת כי הוא רוצה לעזור לאנשים? כנראה שכן, אבל בעיקר הוא רוצה לעזור לעצמו. לדעתו של תיאו פייבר, או אולי של הסופר באמצעות דמותו, אנשים נמשכים למקצוע הזה כי הם פגועים, לומדים פסיכולוגיה כדי לרפא את עצמם. הם סוחבים איתם בתוך נפשם, בלא מודע שלהם, את הקולות שאומרים להם שהם חסרי ערך, כישלון, מבישים. העצב של תיאו, שהוא נושא איתו מילדות. הכאב של לא להיות נאהב על ידי הוריו, כאשר היה הכי זקוק לכך.

כולנו סוחבים איתנו גם קולות האלה, השאלה היא אם אנחנו מחזיקים גם בקולות האחרים, הקולות שאומרים שאנחנו בסדר, שיהיה בסדר, שיש לנו ערך ויש לנו מה לתרום.

משהו על מהותו של טיפול, כפי שמסבירה הפסיכולוגית בדיון על אופן הטיפול במטופלת שלא מדברת בכלל. טיפול, הוא לא רק דיבור. טיפול הוא לתת מקום בטוח, סביבה מכילה. רוב התקשורת איננה מילולית.

ועוד דבר חשוב, מטפל צריך להיות ללא אג'נדה. המטרה של מטפל היא להיות נוכח ופתוח לרגשותיו כשהוא יושב עם מטופל.

ומה המשמעות של דיבור. דיבור כתקשורת, כהסבר, כהצגת המציאות כפי שהדובר תופס אותה. או המציאות שהדובר רוצה שאנחנו נראה. כבני אדם, אין לנו דרך אחרת לתקשר זה עם זה, אנחנו לא למדנו לקרוא מחשבות. אבל אנחנו גם לא מודעים לכך עד כמה מתוך התקשורת שאנחנו משדרים או קולטים, היא במישור הלא מילולי, שנקלט בתת מודע, ויש לו עוצמה גדולה יותר מאשר המילים שנאמרות.

 

הבעל של שתינו

 הבעל של שתינו -גריר הנדריקס ושרה פקאנן

ידיעות ספרים,373 עמ'

 

כריכה אחורית:

כאשר תתחילו לקרוא את הספר הזה ודאי תהיו בטוחים שאתם יודעים מה הסיפור.

מן הסתם תחשבו שזה הסיפור הקלאסי על אקסית קנאית שמפתחת אובססיה כלפי המחליפה שלה, אישה צעירה יותר ויפה יותר, אשר עומדת להינשא לגבר שהיה שלה.

בטח תגידו שמשולש האהבים הזה די שגרתי. שעליתם על המתכונת מהעמוד הראשון.

אז זהו, שלא. הספר הזה לא דומה לשום מותחן שקראתם.

 

קריאה שלי:

עצה אחת: אחרי שתסיימו את הספר, תחזרו לקרוא את העמוד הראשון.

כי זה כתוב כל כך מתוחכם, שגם אני נפלתי בפח, עד לרגע שבו קולטים מה קורא כאן. השזירה של הסיפור, בין העבר וההווה, בין כל הדמויות, היא פשוט – ובכן, מתוחכמת.

וזה כתוב כל כך טוב.

וזה מותח. ומעניין. ומעורר מחשבה.

ואני לא רוצה להגיד יותר מזה כדי לא לקלקל.

אני אגיד רק את זה: זה שהספר קריא מאד, נקרא בשטף, מותח, ומרתק, לא אומר שהוא לא מדבר על נושא חשוב ומבקש להפנות תשומת לב לעניין הזה. האמת, גם כשהיא לא נוחה או נעימה, היא תמיד האופציה הנכונה והטובה יותר, מאשר להמשיך להשלות את עצמנו.

וזהו, אסגור כאן כדי לא לספיילר.

תהנו.

ספר נוסף של הסופרות שקראתי:

אנונימיות מובטחת

אי סבירות האהבה

 אי סבירות האהבה – האנה רוטשילד

ידיעות ספרים, 495 עמ'.

 

כריכה אחורית:

לא מכבר סיימה אנני מקדי מערכת יחסים ארוכה והיא לכודה בעבודה ללא אופק, בתפקיד שפית של משפחת סוחרי אמנות יהודים בלונדון. תוך כדי חיפוש מתנת יום הולדת למאהבה החדש בחנות יד שנייה מוזנחת, לוכדת עינה בין גיבוב הגרוטאות ציור ישן ומלוכלך והיא רוכשת אותו. אנני מזדרזת לשוב לביתה כדי להכין ארוחה זוגית מפוארת, אבל הגבר לא מגיע והמתנה נשארת אצלה ומעלה אבק.

הציור שרכשה נקרא אי-סבירות האהבה, יצירת מופת אבודה של אנטואן ואטו, מן הבולטים והמשפיעים בציירים הצרפתים של המאה השמונה-עשרה. עד מהרה אנני נשאבת לתוך עולם האמנות ומגלה שהיא נרדפת על ידי גדודי מתעניינים שיעשו הכול כדי לזכות בתמונה שמסמלת בעיניהם את תקוותיהם ואת חרדותיהם הגדולות ביותר. בחיפושיה אחר זהות התמונה, אנני חושפת כמה מהסודות הכמוסים בהיסטוריה האירופית – ובעשותה זאת, היא לומדת על עצמה ועל האפשרות להיפתח שוב לאהבה.

 

קריאה שלי:

אמנות. איזה עולם מופלא היא פותחת בפנינו. "האמנות גורמת לבני תמותה להרגיש קרובים לעולם הבא". לצרוך אמנות, במוזיאונים, בגלריות, בכל מקום, הוא משהו שממלא את נפש האדם באנרגיה ובתחושה של הנשגב, בהתקרבות אל תוך עצמו.

"הוא רצה לספר לווילר על הגברת שמזה שישים שנה מגיעה למוזיאון כדי להתבונן בתמונה של קנלטו מפני שהזכירה לה את אהובה שנפל, אך לא נשכח, במלחמת העולם השנייה. או על מבטי היראה של הילדים כשהם מתבוננים בציור "ויסלג'קט", ציור של סוס בגודל טבעי מאת ג'ורג' סטבס. הוא תהה אם וילר יאמין שישנם מבקרים שבאים פשוט כדי למצוא חלל התבוננות שקט הרחק מהשעמום והלחץ של חיי היומיום, או שאחרים ראו בתמונות הללו מגדלורי תקווה מכיוון שהן הראו שהמאבק האנושי הוא אינסופי ואוניברסלי."

המאבק האנושי להשאיר חותם, לדבר על מה שאי אפשר למצוא לו מילים, להצטיין כל כך ולעשות עבודה איכותית מאד, שתביא לביטוי את כישרונותיך באופן עילאי.

אנני אוהבת לבשל. אבל היא לא סתם אוהבת לבשל, היא אוהבת ליצור ארוחה שהיא כולה אווירה, ארוחה שמשקפת תקופה, או נושא, והיא יצירתית מאד. האם היא תוכל למצוא דרך להיחלץ מנסיבות חיים לא פשוטות ולהצליח בתחום הזה?

אנני מצאה תמונה מלוכלכת בחנות מוזנחת, מה הסיכוי שזו בעצם יצירת מופת, של צייר חשוב, שהתחיל את תנועת הרוקוקו?

"תראי איך הצייר הניח את הצבע כדי להעניק אפקט של אור שזורח ממנה בעדינות. תראי איך הוא השתמש בחמש נגיעות צבע כדי ליצור את פניו של האיש, אבל אנחנו יודעים בדיוק מה הוא מרגיש. אנחנו זה הוא, אנחנו כמעט יכולים לטעום את תשוקתו ואת ייאושו."

מציאת התמונה פותחת מעגל של חיפושים, תככים, וסודות שהולכים ונחשפים.

מה מסתתר מאחורי הרצון העז, הבלתי מוסבר, של משפחת סוחרי האמנות היהודים שאנני עובדת עבורם, דווקא בציור הזה? ואיך זה מתקשר עם יהדותם, עם הרקע של שואה שעברה על משפחתם?

"להיות יהודי זה כמו שיש לך צל שנוכח תמיד ומטיל צורות שונות בהתאם לסיטואציה." איזה תיאור מרהיב של מה זה להיות יהודי.

רוטשילד כותבת חכמה, רגישה, ובקיאה מאד בתחום עליו היא כותבת. היא לא חוסכת שבטה מעולם האמנות – כך היא כותבת על אחד מהאנשים העוסקים בתחום: "הוא הפך לעוד אחד שיודע את המחיר של כל דבר ואת הערך של כלום."

רוטשילד לא חוסכת שבטה בכלל מבני האדם, עם מניעיהם האפלים ובו בזמן מניעיהם הנאצלים ביותר. לכן הדמויות שהיא כותבת הן כל כך משכנעות, ולכן הספר כל כך מעורר מחשבה.

גם התמונה מדברת מדי כמה פרקים ומספרת על ההיסטוריה שלה, ועל הצייר שצייר אותה ה"אדון" שלה. ומה שבאמת חשוב, היא אומרת, זה שאמנים מזכירים לבני אדם מה באמת חשוב.

 

ספר נוסף של האנה רוטשילד שקראתי: בית טרלוני

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי

 המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי – רייצ'ל ג'ויס

זמורה ביתן, 297 עמ' + מפה של המסע

 

גב הספר:

הרולד פריי, פנסיונר טרי, הוא אדם גבוה שצועד לאורך מסלול חייו בגב כפוף, כאילו כל רגע קוֹרָה נמוכה או מטוס נייר תועה עלולים לצוץ מולו. בוקר אחד הוא יוצא מביתו כדי לשלוח מכתב ומשאיר את אשתו לשאוב אבק בקומה העליונה. ואין לו מושג שהוא עתיד להגיע בהליכה עד לקצה השני של המדינה.  הוא לא לוקח איתו נעלי הליכה או מפה, שלא לדבר על מצפן, מעיל גשם או טלפון נייד. הוא רק יודע שהוא חייב להמשיך לצעוד. חייו של אדם אחר תלויים בכך. המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פְרַיי הוא רומן רב חן וקסם,  תמים ומשעשע על מסע שלם שעושה אדם דרך בריטניה ואל תוך לבו, המאפשר לו לסגור מעגל על האובדנים והחרטות של חייו.

=====

מסתמן שזה הספר הכי טוב שקראתי עד כה השנה, ואולי הכי טוב של השנה! (אם כי, כמובן, יש עוד שמונה חודשים לסיום השנה הזו). איזה ספר נפלא. אני בו בזמן רציתי להתקדם בקריאה כדי לדעת מה יקרה ובו בזמן נעצבתי על כל דף שכבר עברתי. תוך כדי קריאה קינאתי במי שטרם קרא והולך לקרוא אותו.

קראתי את הספר וצחקתי, ובכיתי, והתרגשתי, והוקסמתי.

תוך כדי הקריאה עקבתי בקפדנות אחרי המסע של הרולד במפה המצוירת בסוף הספר, התקדמתי איתו צעד בצעד, קראתי כל תיאור נוף ושמתי לב לכל עלה שנוצץ בשמש וכל ציוץ של ציפור בדרך.

מדובר במסע רגלי מאד לא פשוט, 1,008 קילומטר מהקצה הדרומי של אנגליה אל הקצה הצפוני, מסע שנמשך 87 ימים, במזג אוויר טוב ומזג אוויר פחות טוב, סערה וגשם. וכל זה נעשה ללא ציוד מתאים להליכה שכזו, בנעלי מוקסינים שנשחקות ומתוקנות או מודבקות עם נייר דבק.

כמובן שזה ממש, ממש לא רק מסע רגלי. הרולד עובר מסע נפשי, דרך נתיב של זיכרונות כאובים של העבר שלו, שהפך אותו לאדם "שצועד לאורך חייו בגב כפוף" (כפי שנכתב בגב הספר) והוא מסע רוחני, כמעט בודהיסטי באופיו. הוא משיל מעליו כל כך הרבה חסמים ואמונות מגבילות שהיו לו קודם, הוא עובר דרך הזיכרונות שלו ועושה איתם שלום והשלמה. במקביל, היעדרותו גורמת גם לאישתו לעבור מסע דומה.

ולכן הוא מבין שהמסע שלו התחיל באמת לא כאשר התחיל לצעוד, אלא כשהוא נתקל בחסרונותיו והתמודד איתם בהצלחה. "התחלות יכולות להתרחש יותר מפעם אחת, ובדרכים שונות. אתה יכול לחשוב שאתה יוצא לדרך חדשה, כשבעצם אתה ממשיך בדיוק באותה דרך מוכרת." (עמ' 148)

וזה נכון לא רק במסעות. כשעוברים לדירה חדשה, כשמחליפים מקום עבודה, כשמתחילים במערכות יחסים חדשות. עד כמה אנחנו פתוחים ונקיים כמו דף חדש עבור הדבר החדש שקורה, או שאנחנו גוררים איתנו את כל העבר, המוכר, הרגשות שלא עיבדנו, החלומות שוויתרנו עליהם..

"הוא הופתע מכל הזיכרונות שעלו כעת במוחו. אולי זה בגלל הצעידה. אולי רואים יותר מאשר שדות ועצים ברגע שיוצאים מהמכונית ומתחילים לצעוד ברגל. השמש טיפטפה כמו נוזל חמים על ראשו וידיו של הרולד." (עמ' 45)

בספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" מסביר רוברט פירסיג כך:

"בנסיעה על אופנוע רואה אתה דברים בצורה שונה לגמרי משניתן לראותם בכל דרך אחרת. כשאתה במכונית, מצוי אתה כל הזמן בתוך תא, אינך תופס שמה שרואה אתה מבעד לשמשה אינו אלא טלוויזיה. אתה צופה פאסיבי, בעוד הכול נע מולך בחדגוניות, כשהוא נתון במסגרת. בנסיעה על אופנוע נעלמת המסגרת. אתה נמצא במגע הדוק עם הכול. אתה בתוך המתרחש, ולא עוד צופה בו בלבד. ותחושת הנוכחות היא מהממת."

אז תארו לכם לעבור את כל זה ברגל, אף ללא רעש המנוע של אופנוע. תחושת נוכחות ממשית, מהממת, חותכת, וגם מכאיבה, כפי שהמציאות יודעת לעשות. השרירים כואבים, שלפוחיות בכפות הרגליים, קור ורטיבות.

הרולד בוחן את מערכות היחסים בחייו "כבר שנים הם נמצאים במקום שלמילים בו אין כל משמעות. היא רק הביטה בו ומיד היתה נזרקת לעבר. הם החליפו ביניהם רק משפטים קצרים ולא מסוכנים. הם ריחפו להם בבטחה מעל כל הדברים שלעולם לא יוכלו לומר זה לזה, שכן היו בלתי נתפסים". (עמ' 75)

בספר "השבת הקסם לחיי היומיום" של תומאס מור, הוא כותב, שעלינו לשחזר תהייה של ילד, לשכוח כמה דברים שלמדנו, לגלות את טבע הנשמה ואת ההנאה בלהיות משתתף בחיים ולא שליט. וזה מה שהרולד לומד, בין היתר במסע שלו: "אולי זה מה שהעולם זקוק לו, קצת פחות היגיון, קצת יותר אמונה." (עמ' 184)

הרולד פוגש אנשים בדרך, שמספרים לו את סיפוריהם. הרולד צועד לצידם, מקשיב להם, ולא שופט אותם בכלל. והוא מגלה שהוא אוהב את כולם, את כל האנשים הפגועים והרגישים שהוא פוגש. "הרולד כבר לא היה יכול לפגוש אדם זר בלי להודות שכל בני האדם דומים וגם יחידים במינם, ושזאת הדילמה של היותנו בני אדם." (עמ' 150)

זה ספר קסום.