ג'זבל

ג'זבל – אירן נמירובסקי

הוצאת רסלינג ושתי, 215 עמ'

האם תבוא עם העונג

המחדש את התשוקה.

האם נשמיע קולות צחוק

של ילדות שלא נשכחה,

האם נתחבר שוב ותשוב

להבעיר בנו אש קטנה,

האם נפלוש אל שנותר

מיום של סליחות ודממה.

(מתוך "באותו רגע" של דרור זכרוני)

בכל אחד חבוי הגעגוע אל ימי נעוריו. אל התום, אל הפליאה, אל היופי הגופני, אל ההבטחה שממתינה.

אבל רובנו משלימים עם הזמן, במידה כזו או אחרת, מתבגרים והולכים מתום הנעורים אל ההתפכחות השלוה של הזקנה. בדרך אוספים לנו אוצרות של זיכרונות, של חוויות, של ניסיון חיים, לומדים להכיר היבטים אחרים של עצמנו ולהוקיר את החידושים שהשנים מביאות עימן.

אבל יש כאלה שאינם מסוגלים להשלים עם כל זאת. גלדיס אייזנק איננה מסוגלת לקבל את החריצים שהזמן חורת בגופה, בפניה, אינה מוכנה לשחרר את מה ומי שהייתה בנעוריה, אינה מוכנה להתבגר. מי שהייתה יפה במידה כה יוצאת דופן בגיל עשרים, נלחמת להמשיך להיחשב צעירה, להמשיך להיות יפה. להמשיך להיות מושכת ונערצת בעיני הגברים. אין מקום בחייה לדבר אחר כלשהו, אין לה אפשרות להקדיש תשומת לב לדבר כלשהו מחוץ לה אם איננו נוגע לה עצמה, אם איננו כולל הערצה אליה. זוהי מעין מראה נוגה על הנשיות, על החברה המערבית המקדשת את הנעורים, את המראה החיצוני.

מה קורה למי שמסרב לקבל עליו את משפט הזמן? על זה נסוב הספר. הספר נפתח במשפט רצח. לכאורה, כבר בתחילת הספר אנו יודעים הכול. גלדיס מודה בכך שרצחה את ברנרד מרטין, סטודנט עני. בית המשפט רוקם ברצף העדויות המפורט את הנסיבות, הרקע, מהות הקשר ביניהם.

האמנם? לאורך הספר מתפענחים חייה של גלדיס, ואנו למדים לדעת מה הוביל אותה לבחירות השונות בחייה, מדוע סירבה להינשא לאהובה, מה היו נסיבות מותה של בתה.

אירן נמירובסקי כותבת נפלא. היא מצליחה לפתוח בפנינו את דמותה של גלדיס – ג'זבל ללא שיפוט, כשהדברים מתוארים דרך עיניה של גלדיס, באופן שמאפשר לנו כמעט לחוש כלפיה חמלה, למרות שהתנהלותה מקוממת ומחרידה לעתים.

נקודה מצמררת: שנים לאחר שהספר התפרסם, ולאחר שאירן נספתה באושוויץ, סירבה אמה, שהייתה עסוקה בשימור נעוריה והתנכרה לבתה, לפתוח את דלת ביתה המפואר לנכדותיה, בנותיה של נמירובסקי שניצלו מהשואה.

תקשיבו, הספר מדהים, חזק, צובט קרביים. פשוט תקראו.