מורשית חתימה

מורשית חתימה – ליאת לב רן

עברית הוצאה לאור, 151 עמ'

נטע היא בחורה בת 30, תל אביבית שליבה נשבר אחרי אהבה נכזבת, שסוחבת עימה טראומת ילדות ומנסה לפענח מי היה הנהג שדרס את אבא שלה, ומה לעשות עם החיים השבורים שלה. לנטע יש חברה טובה, ריקי, שמנסה לקחת אותה מחוץ להשתבללות באומללות, אבל נטע לא כל כך יודעת "לחיות", לבלות, לשתות אלכוהול. היא מתחילה לעבוד כמזכירה ועוזרת אישית של איש עסקים כריזמטי, עבודה שסידרה לה חברתה ריקי, ונשאבת לעבודה שאין לה שעת סיום, וכוללת גם בייביסיטר לילדים של הבוס, ואירגון מסיבות כיתה. היא הופכת למורשית חתימה בחשבון בבנק בפריז, נשלחת לבצע משימות בקפריסין ובפריז, מקבלת מהבוס מכונית חדשה כדי לא לאחר לעבודה, טלפון משוכלל כדי לענות לטלפונים ולסמ"סים שלו בכל זמן, כסף לקנות בגדי מעצבים, נעליים ותיקים כדי שלא תופיע שוב עם חור בסוודר, שגרם החתול הנוירוטי שלה. הדברים מתחילים להסתבך כשנטע פוגשת גבר חדש וגם מגלה שמשהו מפוקפק קורה מאחורי גבו של הבוס שלה.

זה לא ספר עומק, אם במקרה התרשמתם כך בטעות, אבל זה ספר כייפי, מאד מאד זורם, קליל ומשעשע, קריאה כייפית.

בכל זאת אספתי שני דברים נחמדים שכאלה בספר. האחד, נטע מספרת על הסיור המרתק בפריז שאליו לוקח אותה גבר מקומי, סיור שרחוק מאד מהמקומות שתיירים צריכים לסמן בהם וי. וכך היא כותבת:         "אני שוטפת ידיים וחושבת לעצמי שאם לא הייתי פוגשת את דני, הביקור שלי בפריז היה מונה ליזה, מגדל אייפל וקניות. לפעמים כל מה שצריך זה לפגוש את האדם הנכון."

בחיי, נכון.

והשני, "לפעמים אנחנו שואלים שאלות, מקבלים תשובות, ואז מצטערים ששאלנו."

כן.

יש לה הרבה לפעמים-ים, לליאת לב רן. אבל די ככה זה בחיים, לא? דברים שקורים ומשנים את הכיוון שחשבנו שאליו אנחנו הולכים.

אז זהו. ספר קליל ומשעשע, עם כמה נקודות קטנות למחשבה כדי שלא נרגיש שבזבזנו זמן. מה עוד צריך ביום חופש נחמד?

שלך, סנדרו

 שלך, סנדרו – צבי ינאי

כתר, 345 עמ'

 

הספר מתאר את קורות משפחתו של צבי ינאי, בשנות ה-30 ובשנות ה-40 של המאה ה-20, כפי שהם משתקפים בתשעים המכתבים שכתבה סבתו, לואיזה גלמבוש, לבתה, היא אמו של ינאי, יוצי גלמבוש, "מכתבים שעוסקים בפכים הקטנים של החיים, בדאגות, במצוקות, בתקוות ובאכזבות, במכתבים שכתב אביו של ינאי, קלמן טוט, לאשתו יוצי, בהתכתבות בין יוצי לאחיה, שאול ינאי, ובמכתבים מקרובי משפחה נוספים. מכתבים אלה מצוטטים במכתביו של צבי ינאי אל אחיו האובד רומולו בנוונוטי, שבהם הוא מספר לאח את תולדות משפחתו, תוך שהוא מלווה את הציטוטים בפרטים היסטוריים משלימים, בזיכרונות שלו מאותה תקופה ובמחשבותיו על תוכן המכתבים שציטט.  [מתוך: ויקיפדיה].

 

מה אין שם בספר הזה. כל מה שקורה במשפחות, מה שקורה בין בני זוג, ציונות רביזיוניסטית, שואה. ומה קורה לאיש ימין בישראל המפאיניקית של תחילת שנותיה, והתנצרות של הילדים, וחזרה ליהדות בסיום מלחמת העולם השניה, וילד שהוא עולה חדש שרוצה להיטמע, ואח אובד שנמצא ושוב נעלם, והכול הולך ומתגלגל כמו חקירה בלשית שינאי עושה באמצעות צרור המכתבים שנשמרו, תחקירים היסטוריים והסקת מסקנות. והשפה שבה היו כותבים פעם, וואו.

"אנשים פשוטים לא עובדים בשירות ההיסטוריה והכבוד, אלא למען שגרת יומם." אומר ינאי (עמ' 254). ההיסטוריה נכתבת בדרך כלל מנקודת המבט הגלובלית, הכללית, הגדולה, מנקודת המבט של המצביאים והמנהיגים, ובעיקר מנקודת המבט של המנצחים. ובדרך כלל זו תהיה נקודת מבט גברית, ולבנה.

אבל האנשים הפשוטים, אלה שחיים למען שגרת יומם, אוהבים, עובדים, מטפלים במשפחתם, מסדרים ענייניהם, הם האנשים שיוצרים את המצע שעל גבו ההיסטוריה נעשית.

ינאי מתאר את התקופה שהחל משנת 1929 שבה נפגשו הוריו בהונגריה, רקדנית יהודייה בת 17 וזמר אופרה הונגרי ונוצרי בן 36, לאורך שנות נדודיהם באיטליה, הולדת ארבעה ילדים שמפוזרים בין משפחות אומנות, השתלטות הנאציזם באירופה וגם באיטליה. את המאורעות הגלובליים שמתרחשים באירופה הפצועה הוא פורט באמצעות הפרטים הקטנים של חיי היומיום של האנשים הפשוטים, הוריו, סבתו, ושאר קרובי משפחה. באופן מיוחד נוגעת ללב הסבתא, שנותקה מבתה ולמעשה לעולם לא תפגוש אותה ולא את נכדיה הקטנים.

התחקיר שינאי עורך באמצעות צרור המכתבים שנמצא, הופך לסיפור חיים מרתק, ולא בהכרח מדויק באופן אובייקטיבי. הספר מסתיים בהיעלמו של רומולו ללא שהשאיר כתובת ולא ברור אם הוא עדיין בחיים. לא ברור אם אכן היה רומולו כזה שאליו הספר נכתב. ואם היה, מדוע לא התקיימה פגישה בין שני האחים האובדים? אבל בין אם היה או לא היה הספר נקרא בשטף ובעניין רב, ומעורר מחשבה.

הפרקים האחרונים בספר שבהם ינאי מרצה את משנתו הדתית או ליתר דיוק אתאיסטית / פילוסופית קצת חורגים מהרצף האישי של חיים אישיים של אנשים ספציפיים ולא לגמרי מהווים המשך רציף ואינטגרלי של הסיפור כולו.

עם זאת ובסיכום, הספר מרתק ביותר. הוא כתוב באלגנטיות ובתבונה, והוא פורש את העובדות בפני הקורא, ולקורא לא נותר אלא לחוש את האימה, את הצער, את החמלה הגדולה, על משפחה כל כך מפורקת ולא מובנת כלל.

 

מי את בכלל

 מי את בכלל – יולי נובק

ידיעות ספרים, 303 עמ'

 

כדי לכתוב על הספר הזה, מזגתי לי כוס יין אדום, הדלקתי שני נרות והפעלתי מוזיקה של ספא.

כן, זה כזה קשה.

זה ספר צובט.

כשלקחתי את הספר חשבתי שאני הולכת לקרוא דיווח עיתונאי שהתרחב לספר, על דברים שקרו ל"שוברים שתיקה", ולמנכ"לית שלהם, יולי נובק. ספר ש"חשוב לקרוא".

אבל מהעמוד הראשון התברר לי שמדובר בפרוזה חזקה, נוגעת, אותנטית, חשופה וכואבת. ספר שלא יכולתי להניח מהיד, וכמעט לא יכולתי להכיל את הכאב העמוק שנובע בו. אבל יכולתי, כי הספר מדבר על סיטואציה של מי שעמדה בראש אירגון ששם לעצמו למטרה לחשוף את האמת שמאחורי הכיבוש, את מה שהחיילים שלנו, הילדים היקרים שלנו עושים "שם", את מה שהם חווים ועוברים ולוקחים איתם חזרה הביתה. בסיפור הזה שלנו יש כל מיני סוגים של קורבנות.

אבל מעבר לכך, אני רוצה לומר שזה סיפור על כל מי שמתחיל להציב סימן שאלה על מה שלכאורה הוא סימן קריאה או אפילו סתם נקודה. על הנחות היסוד שלאורן הוא חי. על צבע העור שלו, או על הזהות המינית שלו, או על האמת של חיי הזוגיות שלו, או על מה שהוא באמת מרגיש כלפי מקום העבודה או כלפי הקריירה שלו. כל דבר שמרכיב את הנפש המסוכסכת של בני האדם. והאמת, כשלא רצינו לדעת אותה, היא צורבת, וכואבת.

וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על הכוחות שמנסים בכל כוח ואפילו באלימות להשתיק אותה. במקרה של נובק אלו אנשים שמאמינים שהיא בוגדת. אבל במקרים אחרים זה יכול להיות הקול הפנימי שאוסר על אותו אדם לדעת את מה שמנסה להיוודע בתוכו.

וכידוע, מה שיוצר ספרות טובה היא סיפור פרטי שיש לו השלכות כלל אנושיות.

"שומעת, ילדה? העולם הזה לא נבנה בשבילך.

הם אמרו לך שאין מה לדאוג, שכל עוד הם כאן שום מפלצות לא יבואו.

וזה לא במקרה שמעולם לא שאלת איך נראות מפלצות."

וכשהיא מתחילה לשאול איך נראות מפלצות, כשהיא מתחילה לחקור, אז כמו הלבה שמתנועעת לאט במעמקי האדמה עד שהיא פורצת, כך הולכות ועולות אמיתות חיים שנובק לא הרשתה לעצמה לדעת, לחקור או לשאול אודותן עד למסע המיוסר הזה.

בחלוף כשנתיים של מתקפות קשות מצד מאד מסוים בחברה הישראלית, ולאחר מותו של הסבא שלה, יולי לוקחת את עצמה לקצוות העולם. היא נודדת בין איסלנד, מדירה, פורטוגל, דרום אפריקה, מחפשת את הבכי שמתחבא בה, חוקרת את השאלות של שייכות, של מה זה בית, של מה זה סיפור ומה זו היסטוריה (שקצת כמו באנגלית History is His story, not mine), והטבע משמש לה כמרפא, ככוח מסוכן, כמראה שמשקפת את סערות הרוח שלה.

הטחב האיסלנדי ששורד דווקא בתנאי קור קיצוניים. מה הוא חוסן נפשי, ואיזה מחיר יש לשרידות? צבעי השמש ששוקעת הופכים עבורה לצבעי מלחמה, צבעי דם ועיוורון, כעס שהפך לשנאה "ויהיה, ולו לזמן קצר, וגם אם רק לכמה רגעים, לילה".

"ככל שחלפו החודשים והמסע התארך ולקח אותי לפינות שלא חשבתי שאגיע אליהן, אל אנשים שלא דמיינתי שאפגוש, ולמקומות בתוכי שלא ידעתי שקיימים – הבנתי את המשמעות שיש ל"תחנות מעבר". למדתי שלפעמים קריטי לשהות דווקא שם, בבין-לבין."

ההתפרצויות הגעשיות שיצרו את האי מדיירה, השינויים שעיצבו אותו, התקפי החרדה, האשמה, ההימנעות מלהסתכל פנימה אל מי שהיא, והחלק שלה והאחריות שלה ביצירת המצב הפוליטי מתוך הסיפור שהיא מקבלת על עצמה כסיפור של המדינה הזו.

אבל, בשביל לספר סיפור, צריך כרונולוגיה. להתחיל מנקודה מסוימת, ולהתקדם משם באופן מסודר. לוודא שיש כמה שפחות "חורים" בסיפור. לשם כך, אומרת יולי, צריך תפיסה משותפת של כרונולוגיה, של זמן, ולפחות רעיון כללי משותף של מה בכלל נחשב "סיפור". ובדרום אפריקה, יולי תגלה שהסיפור שהיא חיה כל חייה, הוא לא בהכרח הסיפור שהיא מוכנה כעת לקבל.

והשנאה. אהבה ושנאה, אומר לה סילבסטר מדרום אפריקה, הן שפה. והאם אפשר ללמוד שפה חדשה? מי שיודע שפה של שנאה, יכול ללמוד גם שפה אחרת? וסילבסטר עונה: "זה בכלל לא עניין של ללמוד משהו חדש, זה עניין של לשכוח. אנשים יכולים ללמוד שפה חדשה, נגיד שפה של אהבה, אבל אי אפשר לשכוח את השפה שגדלת בה. ומי שנולד לשפת השנאה – ברגעי הפחד, תמיד ישוב אליה."

ואנחנו יודעים את זה. מה עולה בנו כשאנחנו שומעים על פיגוע? השפה של הפחד, השפה של השנאה, השפה של הריחוק מהזר, מהאחר, המסוכן לנו.

אבל כל אדם הוא "אחר" באופן שונה, כלפי הנסיבות הספציפיות של חייו. ה"אחר" של "שחור" במדינת אפרטהייד, הוא שונה מהאחר של "לבנה" (פריבילגית) שנוקטת בעמדה פוליטית לא פופולרית במדינה מסוכסכת.

הדבר העיקרי שבולט בספר הזה הוא האומץ של יולי, אומץ שמעורר השתאות, פליאה והערכה. לא רק האומץ שהפגינה במסגרת תפקידה ב"שוברים שתיקה" המותקפת על ידי הממסד הישראלי, אלא האומץ, שהוא מן הסתם נובע מאותו מקום בנפש, האומץ להתמודד פנים אל פנים מול אמיתות לא נעימות, מול כאב, מול האפשרות של טעות חוזרת ונשנית בקריאת המציאות. קוראים לזה אותנטיות. קוראים לזה אנושיות.

 

 

 

חרדים

חרדים - פרדריק בקמן

ידיעות ספרים, 327 עמ'

שוד בנק לא מוצלח, שמונה זרים הנלקחים כבני ערובה, ושני שוטרים בעיר קטנה שמנסים לפענח את תעלומת היעלמותו של השודד עצמו, הוא הבסיס העלילתי לספר של פרדריק בקמן. ניגשתי לספר בדחילו ורחימו כי ממש נהניתי מהספר הקודם שלו שקראתי "איש ושמו אובה". בשלב הראשון, החלטתי לנטוש באמצע הספר. לא כי הוא גרוע אלא כי הוא לא היה לי מספיק טוב. חשתי שבו בזמן שהוא מצחיק וגם נוגע בסוגיות חיים משמעותיות ובתובנות על בני האדם, יש קצת הרגשה של התחכמות יתר, על חשבון המהות, וציפיתי ליותר ממי שכתב את "אובה". 

אז החלטתי להגדיר אותו כספר הגילטי-פלזר שלי, במקום סדרה בנטפליקס, לקרוא אותו בימים עייפים. 

ואז הגעתי לתיקון חוויה.
מה שקרה, זה, שאו שהספר ממש משתפר מהמחצית ואילך, או שהגישה השונה שלי גילתה בו דברים אחרים, אבל פתאום הספר היה מצחיק עד דמעות (דמיינו אישה מחכה בתור למשהו בחצות הלילה ומתפוצצת מצחוק לתוך ספר), ובו בזמן נוגע ללב עד כאב, חכם ושנון אבל גם רגיש וחומל מאד כלפי הדמויות שלו, ובני האדם בכלל. גם הסוף הטוב נרקם באופן טבעי ומשתלב יפה בסיפור, כי כקורא אתה פשוט מרגיש שדי מגיע להם לכולם את הסוף הטוב, ואת השינוי שחל בהם כתוצאה מהחוויה משנת החיים שהם עברו.
כך שבסיכום אני דווקא אוהבת את הספר, וממליצה עליו מאד.
לדעתי הבחירה של המתרגם לשם הספר היא ממש לא מוצלחת בהקשר של עולם האסוציאציות הישראלי, וסוג של תאונת עבודה.

זה כמובן "ספר טיסה" מושלם, חוץ מפגם אחד ברור והוא פרצי צחוק שעלולים להפריע לנוסעים האחרים.