בֵּית גָּדוֹל - ניקול קראוס

בית גדול – ניקול קראוס

הוצאת מחברות לספרות, 283 עמ'

מתוך אתר "טקסט": 

זהו סיפור על מסע ארוך של שולחן כתיבה מרשים עשוי עץ כהה המתגלגל מיד ליד במהלך המאה העשרים, שולחן הצופן את סודות בעליו והופך לאובססיה שלו, בכל פעם מחדש. זהו גם סיפור על אהבה, גלות, הסיאוב שבמלחמה וכוחה המשקם של השפה. סיפור על זיכרון הנאבק ליצור קביעוּת בעלת משמעות לנוכח אובדן בלתי נמנע.

ספר נפלא, מומלץ מאד.

אוסף סיפורים על כמה דמויות, שבשלב מסוים בספר חייהן מתחילים להיות שזורים זה בזה, השולחן עובר לאורך הספר מיד ליד, ומשמש כעוגן מוחשי למסכת של קשרים והחיפוש אחר השולחן מסמל חיפוש אחר. קראוס משרטטת ביד אמן רגישה את דמויותיה עם המחשבות, הרגשות, הכאבים, הדברים שהם מקפידים לשמור נסתרים מעין. הספר נוגע במעיינות של כאב אינסופי, של אובדן ושל תהומות יאוש, אבל ניקול קראוס מצליחה לעשות זאת בעדינות שכזו, באופן שמצליח לשזור בסיפור איזו שהיא אופטימיות, ואם לא ממש אופטימיות, הרי שהעצב מוגש בצורה שניתן להכיל.

במהלך קריאתו ניתן לחוש שזהו ספר מאד יהודי ומאד ישראלי, עם כל הטראומות שלנו, של השואה, של המלחמות.

שם הספר מנוקד בצירה, ולקוח מהפסוק בספר מלכים ב', פרק כה' פסוק ט':

וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ.

אעתיק כמה פסקאות יפות מהספר:

* יואב סיפר לי איך כשהיה ילד, אמא שלו הייתה מצביעה על עמיחי באוטובוס או הולך ברחוב עם סלי הפלסטיק המלאים באוכל מהשוק. תראה אותו, היא הייתה אומרת, איש ככל האנשים, חוזר הביתה עמוס מצרכים. אבל בנשמתו כל החלומות, העצב והשמחה, האהבה והצער, כל אובדנם המר של האנשים שעוברים על פניו ברחוב נלחמים על מקום במילותיו.

* חשיבותם של נימוסים, אמרה לי אמי תמיד, עומדת ביחס הפוך לנטייתך להשתמש בהם, או, במילים אחרות, לפעמים הנימוס הוא כל מה שחוצץ בינך ובין השיגעון (עמ' 253)

*נאחזתי אותה התרגשות, אותה תחושה של גישה מועדפת אל מה שעומד ביסוד הדברים, אל זרמי הרגשות שעליהם מונח בעדינות כל הקיום האנושי, אל היופי הכמעט בלתי נסבל של החיים, לא שלי או של מישהו אחר, אלא הדבר עצמו, בלי קשר למי שנולדים אליו ומתים מתוכו. (עמ' 199)

על מה הסיפורים:

* כולם לקום – בשנת 1972 נדיה מקבלת שולחן מדניאל וארסקי, בן 23, משורר צ'יליאני שגר בניו יורק ואח"כ חזר ונהרג בידי משטר פינושה , מחזיקה בשולחן עד 1999 ואז מגיעה לאה וייס לקחת את השולחן. לאה היא בתו של דניאל מרומן קצר שלו עם אמה הישראלית. בסוף הסיפור נדיה טסה לישראל

* חסד של אמת- אבא של אורי ודב- שהוא שופט מצליח בלונדון, מדבר אל דב לאחר מותה של האם חוה. לא מוזכר השולחן.

* בורות שחייה- לוטי ברג ובעלה האוהב שמספר עליה. בחורף 1970 דניאל וארסקי (מהסיפור הראשון) הגיע לביתם, לוטי נתנה לו את השולחן שאמרה שקיבלה אותו במתנה. ללוטי היה ילד שהיא מסרה לאימוץ ב-20 ביולי 1948

* שקרים שילדים מספרים- יואב וייס ולאה וייס, אחים שחיים במצור שהטיל עליהם אביהם ג'ורג' וייס. החברה של יואב מספרת עליהם.

* חסד של אמת-  עוד פרטים מתבררים על דב, שנפצע במלחמה והמפקד שלו איבד רגל, והוא נטש אותו בחולות כדי להינצל, היה בדיכאון תקופה ארוכה ואחר כך החליט לנסוע ללונדון ללמוד משפטים, ושם נשאר ושימש כעורך דין עד שהתמנה לשופט. בסוף הסיפור הזה דוב לא חזר הביתה ואביו חושש שקרה לו משהו. גם כאן לא מוזכר השולחן.

*כולם לקום- נדיה מספרת את העובר עליה בירושלים. נדיה פוגשת אדם צעיר בשם אדם, הדומה להפליא לדניאל וארסקי. אדם הוא אחיין של אשתו של המלצר בבית האוכל שבו נדיה נוהגת לאכול כל יום.  נדיה דרסה את דב, וכעת מסתבר שכל הסיפור שלה עולה כשהיא מספרת אותו לדב השוכב מחוסר הכרה בבית החולים בעקבות התאונה.

*בורות שחייה- לוטי נפטרה. בעלה מספר על המסע לפגוש את האנשים שאימצו את בנה.