מצבי רוח - יואל הופמן

מצבי רוח – יואל הופמן

הוצאת כתר.

הפורמט של הספר שונה, אין מיספור עמודים, אלא של סעיפים, יש בו 191 סעיפים. כריכת הספר יפהפיה, והספר מודפס על צד אחד של הדפים.

איך מסבירים מה הספר הזה, או על מה הוא? זהו ספר על כלום, או בעצם זהו ספר על כל מה שאפשר.

"הספר הזה הוא ספר של מצבי הרוח. אפשר לקרוא אותו moods כותב הופמן בסעיף 54, וממשיך: "פעם אנחנו אוהבים ופעם אנחנו שונאים. ולפעמים אנחנו שונאים את הדברים שאהבנו או אוהבים את הדברים ששנאנו ואין לדבר הזה סוף."

הופמן מטייל בתוך הזיכרונות שלו ודולה משם קטעי זיכרון קטנים, שבריריים ויפים. הוא משוטט בתוך המחשבות שלו ומחלץ משם אוצרות קטנים. הופמן בעל עין בוחנת וזיכרון לפרטים. הוא נוגע בנגיעות מכחול עדינות בזיכרונות שונים, שמשתלבים בדרך כלשהי עם ההגיגים שלו. הוא נותן את דעתו על הספרות ומעלה על הכתב אמירות מבריקות, חדות וחשובות על מהותה של הספרות. הנה איך שיואל הופמן מסביר איך לכתוב:
"אנחנו מכירים מילים פשוטות. למשל: השפן הקטן / שכח לסגור הדלת / הצטנן המסכן / וקיבל נזלת.
אין כאן מילה מיותרת. אפשר לראות הכל. את הדלת. את משב הרוח. את השפן הקטן במיטה. את אפו האדום. את בקבוקי התרופות. לא יותר מכפי שצריך ולא פחות. הלואי שיכולנו לכתוב כך."

 

והוא תוהה, "מה קורה בספרים אחרי שהם מסתיימים? אז, רק אז, מתחיל הסיפור האמיתי. שוב אין גבולות, אין חציצה בין דבר לדבר." כביכול הספר קובע גבולות ברורים שבתוכם המציאות יכולה להתקיים. במובן הזה, הספרות מאפשרת או אולי מייצרת את עצם הקיום האנושי. אני כמובן נוטה להסכים עם זה. מאז שחר האנושות, מסופרים סיפורים, מעבירים מאדם לאדם גירסה של ההיסטוריה האנושית. אנחנו היהודים - "עם הספר", מאופיינים ומוגדרים באמצעות ספר אחד, שהוא 'ספר הספרים' והוא שנתן לנו את שמנו, מהותנו, תפקידנו.

ואז באה אמירה כמו זו למשל. "כל הטרחה הזו של כתיבת ספר והדפסת ספר ומכירת ספר וקריאת ספר אין בה טעם אם איננה באה, בסופו של דבר, לשמח את בני האדם." 

כמובן, זה יואל הופמן, הוא לא באמת מתכוון לזה. הספרים שלו לא מיועדים לשמח אנשים. אני לא כל כך יודעת מה הם כן אמורים לעשות, חוץ מזה שהוא פשוט מהפנט, ושהוא כותב נפלא, אבל ספר לא אמור בהכרח לשמח.

אני חושבת שהופמן רוצה להזכיר לנו את הדברים הכול כך בסיסיים, כה חשובים, שאנחנו נוטים לשכוח בהתבגרותנו. כמו למשל, ש"אנחנו הולכים מפה לשם על פניו של כוכב, והכוכב עצמו סובב בתוך אפלה גדולה שאין לה סוף.". או שגם האדם "עשוי אבק כוכבים ואין כלל חילוק בינם ובינו".

בסיכום, זהו ספר מהורהר, שאולי יש לו מה להגיד על משמעות הקיום האנושי, על משמעות הספרות, ועל החשיבות של הזיכרון כי הדברים הולכים ורק הזיכרון משמר אותם. יש בספר הזה משהו שקט ורגיש וענוג, שנוגע בנימי הנפש הדקים ומייצר איזו תנועה. איזה רחש קטן כמעט בלתי נשמע.