אם בלילה חורפי עובר אורח

אם בלילה חורפי עובר אורח – איטאלו קאלווינו

הוצאת ספרית פועלים, 261 עמ'

קורא יוצא לחנות הספרים, כדי לרכוש את ספרו האחרון של קאלווינו. הוא מתחיל לקרוא אך קריאתו מופרעת, משל היה הוא עצמו חלק מן הסיפור, בעטייה של טעות דפוס קטנה. הוא אינו מצליח להתקדם מעבר לכמה עמודים ראשונים. הוא חוזר לחנות ומבקש להחליף את הספר הפגום, ופוגש שם באישה שגם היא נתקלה באותה בעיה. הם מתחילים לקרוא יחד את העותק החלופי שקיבלו, רק כדי לגלות שגם בספר זה נפלה טעות. הם מחליטים לחפש את המשך הסיפור ומוצאים עותק שלישי, ומגלים שאף הוא שונה לחלוטין. מכאן הם יוצאים למסע במטרה לחשוף את סופו של הסיפור.

זהו ספר אינטלקטואלי, ספר על הכתיבה, על הקריאה, על הספרות ועל החיים, על הבדיון, הזיוף, והחיפוש אחר האמת.
הספר הוא מסע אחרי הספר האולטימטיבי לקריאה, הספר המושלם, זה שיבטא במידה הטובה ביותר את האמת, ללא כל זיוף, ללא כל תיווך או פילטר. הספר בנוי בשניים עשר פרקים, שביניהם מפרידים קטעים של עשרה סיפורים שדמות הקורא בספר מנסה לקרוא ובכל פעם הספר אובד לפני שהוא מספיק לסיים. שמות הסיפורים מצטרפים לקטע סיפור בפני עצמו.
מצד שני, ישנו החיפוש של הסופר אחרי הקורא המושלם, זה שיקרא את הספרים שלו באופן שבו הם ראויים להיקרא.
מרשים ביותר הוא כישרונו של קאלווינו לייצר סיפורים מעניינים. כל קטע סיפור כזה מכניס אותך לתוכו ומרתק אותך למרות שאחרי הקטע השני כבר הבנו שסיפור שלם לא ייצא מזה. למרות הכול אנו נשבים בקסם.

הקוראת:
"יש קו אדום, חוצץ: מצד זה מצויים אלה שעושים את הספרים, ומצד זה אלה שקוראים אותם; ולכן אני מקפידה מאד להישאר תמיד בצד אחד של אותו קו. שאם לא כן התענוג שבקריאה סתמית, שלא למטרה מסוימת, סופו תמיד להעלם, או בכל אופן להיהפך למשהו אחר, למשהו שאיני רוצה בו."
הסופר:
"הייתי יכול לכתוב היטב אילו לא הייתי אני עצמי קיים כלל! אילו בין הנייר הלבן לבין פעפועם של המלים ושל הסיפורים הלובשים צורה ונמוגים בלי שייכתבו, לא היתה חוצצת אותה מחיצה לא נוחה ומטרידה, הלוא היא: גופי! הסגנון, הטעם, השקפת העולם שלי, הסובייקטיביות, העיצוב התרבותי, הניסיון שנצבר, הפסיכולוגיה, הכישרון, תחבולות המקצוע: כל היסודות שבשלהם אפשר להבחין שכל מה שאני כותב שלי הוא..."
על הקריאה והכתיבה:
"אם נחשוב על כך, נמצא כי הקריאה היא מכורח הדברים פעולה אישית-יחודית בהרבה מפעולת הכתיבה... התבל תבטא את עצמה כל זמן שמישהו יוכל לומר: "אני קורא, לכן הוא נכתב""

הציטוט האחרון מתכתב, כמובן, עם "אני חושב משמע אני קיים" וזה כבר מעיף אותי למחשבה חדשה ביחס לציטוט הכה-מפורסם הזה. מחשבה על היהירות של האדם, שמאפשר לעצמו להטיל ספק בעצם קיומו, עד שהוא מגיע מבחינתו להוכחה האולטימטיבית לקיומו - עצם זה שהוא חושב.
בספר של קאלווינו יש בהחלט התייחסות לגישה הזו, בפרק שבו הדמות מנסה לבטל באמצעות מחשבתו את כל מה שקיים, עד לרגע שבו הוא מגלה, שהביטול שנעשה במחשבתו, השפיע על המציאות באופן בלתי הפיך, והוא לא יכול עכשיו לחשוב את המציאות מחדש ולהחזיר את בתי הקפה ופנסי הרחוב ודוכני העיתונים וכו' וכו'. הוא לא זה שברא את המציאות.
אז זה מה שאפשר להגיד על האמירה של דקארט. בואו ניזכר, שהמחשבה שלנו לא היא שבוראת את המציאות המוחשת סביבנו, למרות המשפט הניו אייג'י הידוע, כנראה יש 'משהו' שהמחשבה שלו יצרה או בראה גם את האפשרות של האדם לחשוב. קצת דתי אולי, נכון, אבל אם חושבים על זה קצת, אז הגישה הלכאורה אתאיסטית של 'שום דבר לא בטוח שבאמת קיים אלא המחשבה שלי', מניחה במובלע ואולי לא במודע הנחה שהיא דתית במהותה- המחשבה שלי מוכיחה מציאות. עכשיו נשאר רק להתווכח, המחשבה של מי באמת יכולה להוכיח מציאות.