יום שבת, 15 ביוני 2013

גטסבי הגדול

גטסבי הגדול – פ.סקוט פיצג'רלד
הוצאת אחוזת בית, 198 עמ' כולל אחרית דבר מאת המתרגם
תרגום: ליאור שטרנברג


הסיפור: (מתוך דף הספר באתר 'אחוזת בית'):
מיליונר יפה תואר וחובב מסיבות פאר, קונה בית באחד מפרברי היוקרה בניו יורק ומבקש להשתלב בסביבתו הסנובית. כולם רוצים להיכלל בין מוזמניו, כולם מתפעלים מביתו המפואר, כולם מעריצים את דמותו, וכולם מרכלים על אודות המתעשר המסתורי החדש, גם אם מקור התעשרותו לא ידוע לאיש, וגטסבי עצמו מערפל את פרטי עברו
המסַפר, ניק קאראוויי, שוכר בית קטן בצמוד לאחוזתו הענקית של גטסבי, וכך לומד להכיר אותו. הוא מתבונן בגטסבי וביחסיו עם הסובבים אותו – טום, דייזי, ג'ורדן ורבים אחרים – ואט-אט נכנס לסחרור כאשר העניינים משתבשים. אהבות נסתרות, רומנים אסורים, בגידות מכוערות ורשת של שקרים – כל אלה הולכים וסוגרים על גטסבי הגדול, עד שניק חושף את סודו, ולבם של הקוראים נחמץ לנוכח הטרגדיה הנחשפת.

אל הספר הזה הגעתי לאחר שצפיתי בסרט, והסרט המרהיב והמנצנץ עם ליאונרדו דקפריו בתפקיד גטסבי, עשה לי חשק לקרוא את הספר. הסרט שומר על דיוק רב יחסית לספר, והספר טוב מהסרט באלף מונים.
פיצג'רלד כותב כתיבה לירית נפלאה, פיוטית, זורמת. הספר מעניין בכל כך הרבה שכבות. סיפור טוב, אנשים מרתקים ומרגשים, כל הדמויות בסיפור הזה, כמעט כל מי שקיבל שם, הוא אדם רובדי, מורכב, מעניין.


ניו יורק מככבת בספר כאלילה זוהרת, מפתה, מסתורית וטבולה בהבטחה:

"לאורך הגשר הגדול, כשאור השמש המבליח בין קורות הפלדה מהבהב ללא הפסקה על המכונית הנעה, כשהעיר עולה מעבר לנהר בערמות לבנות וגושי סוכר, כולה פרי משאלה שיסודה בכסף נקי משיקולים זרים. העיר, כפי שהיא נראית מגשר קווינסבורו, היא תמיד העיר שראית לראשונה, בהבטחתה הפרועה לכל המסתורין והיופי שבעולם.
איש מת חלף על פנינו ברכב קבורה מכוסה ערימות של פרחים, שבעקבותיו שתי כרכרות שווילונותיהן מורדים, וכמה כרכרות עליזות יותר למראה עבור המלווים. המלווים הביטו בנו בעיניהם הטרגיות ובשפתיהם העליונות הקצרות של בני דרום מזרח אירופה, ושמחתי שמראה מכוניתו הנהדרת של גטסבי נכלל ביום חופשתם הקודר. כשחצינו את בלקוול'ז איילנד חלפה על פנינו לימוזינה נהוגה בידי נהג לבן, שבתוכה ישבו שלושה שחורים בעלי חזות מודרנית, שני בחורים ונערה. צחקתי בקול שעה שחלמוני עיניהם התגלגלו לעברנו ביריבות יהירה.
"הכל יכול לקרות מרגע שגלשנו מעבר לגשר הזה," חשבתי, "כל דבר שבעולם..."
אפילו גטסבי יכול לקרות, ולא יהיה בכך כל פלא."


אבל ההבטחה הזו, היא כדבריו של קאראווי, המספר, נטולת שיקולים זרים, למעט הכסף. והכסף צריך להיות "כסף ישן" ביטוי שמחביא מאחוריו את יהירותם של בני האליטה השמרנים, שאינם מוכנים לקבל את רצונם של המתעשרים החדשים להיטמע בהם. הם יבלו כל הקיץ במסיבות הנהדרות המתקיימות בביתו של גטסבי, מהאוכל והשמפניה הנשפכים שם כמו מים, אבל ירכלו עליו, בביתו, במסגרת הכנסת האורחים שלו, והם ייעלמו ברגע שהוא יזקק להם.
הסיפור חושף את הביקורת של פיצג'רלד על העולם הקפיטליסטי חסר החמלה שניו יורק מסמלת אותו, כמקום שבו צריך להצליח. ההבטחה של העולם החדש שנגלתה לעיני האדם הלבן במסעו מאירופה, מיטשטשת לתוך חיים נהנתניים, חומרניים, שאין בהם מקום לחמלה, חברות, לרגש אמיתי.

"..עד שיכולתי להבחין באי העתיק שליבלב פעם לעיני מלחים הולנדים – חזה רענן וירוק של העולם החדש. עציו הנעלמים, העצים שהובילו את הדרך אל ביתו של גטסבי, סירסרו אי-אז בלחישות עבור האחרון והגדול שבחלומות אנוש. לרגע קסום וחולף ודאי עצר האדם את נשימתו לנוכח היבשת הזאת, מוצא עצמו מהרהר בעל כורחו הרהור אסתטי שאותו לא הבין ובו לא חשק, פנים אל פנים, בפעם האחרונה בהיסטוריה, מול משהו ההולם באופן יחסי את יכולתו להשתאות."

"בפעם האחרונה בהיסטוריה", אומר פיצג'רלד, כיון שהפליאה הכנה, הקסומה הזו למול הטבע האסתטי, תיעלם אל תוך עולם מלאכותי שהאסתטיקה שבו מחביאה מציאות אפורה בהרבה, כמו עמק האפר הנמצא בין לונג איילנד לניו יורק, שבו מתגוררת המאהבת של טום, בעלה של דייזי. מקום של שוליים והזנחה. המספר ניק קאראווי עובר תהליך של התבגרות במסע ההרסני מתחילתה של הבטחה ותקווה, אל התנפצות של חלום והתפכחות כואבת, נואשת. גטסבי – שעסקיו מפוקפקים במידת מה, היה אדם תמים, מאמין, אך קאראווי צופה בהתנפצות החלום, בחוסר האפשרות שלו להתממש במסגרת של חברה שחייה מלאכותיים, שהקצב שלהם מוכתב בקצב הכאוטי של העיר.

הספר פועם במקצב הג'אז המודרני בשנות העשרים הסוערות של "עידן הג'אז", עם הדינמיות החברתית, פריחה כלכלית, אמנותית ותרבותית של התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ולפני קריסת הבורסה בסוף שנות העשרים. הכול נראה אז אפשרי באמצעות הטכנולוגיה המודרנית, מכוניות, רדיו, סרטים,  ואנשים האמינו שהצמיחה תימשך לעד. הספר טבול במוזיקה, אורות ותנועה וזרימה, שיחות קלילות, סחלבים, אלכוהול בשפע, אבל כמו הקריסה הגדולה של בורסת המניות של ניו יורק ב-1929, השפל הגדול ממתין גם לגטסבי.

"...ותזמורות שקבעו את קצבה של השנה, מסכמות את עצבותם ורמיזתם של החיים בנעימות חדשות. לכל אורך הלילה ייללו הסקסופונים את פרשנותו חסרת התקווה של 'בלוז רחוב ביל',..."



4 תגובות:

Marina K אמר/ה...

היום האחרון של פומפיי - זה מה שחשבתי כשקראתי. כמו תמיד, נפלא ועושה חשק לקרוא שוב.

אירה יעקב אמר/ה...

מרינה- התיאור שלך כל כך מדויק. והנה עוד רגע האנשים הנוהגים במכוניותיהם ממסיבה למסיבה, הנערות ה"פלאפר" בשמלותיהן הקצרות מתנפנפות, תסרוקותיהן הקצרות, הסיגריות והריקודים, כולם יוקפאו בזמן, יימוגו לחשכת שנות השלושים, השפל הכלכלי ומלחמת העולם השנייה.

Marina K אמר/ה...

זה באמת היה עידן התמימות.

אירה יעקב אמר/ה...

מדהים עם זאת שפרק זמן כה קצר, הטביע חותם כל כך משמעותי על ההיסטוריה שלנו